יום חמישי כ"ו באלול תשע"ט
תקנת משה רבנו עליו השלום – לעסוק בכל חג בהלכות החג
משה רבנו עליו השלום תיקן לישראל לעסוק בפסח, בשבועות, ובסוכות – בהלכות החג. ואין די בהקשבה לקריאת התורה, אלא צריך לעסוק בהלכות, כגון איסור חמץ, ואכילה בסוכה. וכן מצוה לעסוק בכל שבת בהלכות שבת. וכן מצוה לעסוק בימי החנוכה ופורים – בהלכותיהם; אלא שבפורים (למעֵט כשחל בשבת), יוצאים ידי חובה בקריאת המגילה, שבה נזכרות מצוות היום.
ויש שהוסיפו, כי כשֵׁם שאומרים בכל יום את פרשת התמיד, במקום הקרבת התמיד; כך ראוי ללמוד בכל חג את המשניות העוסקות בהלכותיו: בפסח – מסכת פסחים, בראש השנה – מסכת ראש השנה, ביום הכיפורים – מסכת יומא, ובסוכות – מסכת סוכה. בשלוש רגלים ובראש השנה – גם את מסכת ביצה, בשלוש רגלים – גם את מסכת חגיגה, ובפסח ובסוכות – גם את מסכת מועד קטן, העוסקת בהלכות חול המועד. וכן בשבת שקורים פרשת 'שקלים' – ראוי ללמוד מסכת שקלים, וכיוצא בזה.
[שו"ע תכט, א, משנ"ב א-ב, ושעה"צ ה; ביאורים ומוספים דרשו, 2 (וראה עוד שם) ו־5]
האם יש מצוה ללמוד את הלכות סוכה החל מי"ד באלול?
בהמשך לאמוּר: בנוסף על החובה לעסוק בחג בהלכות החג, מצוה על כל אדם, וכל שכן על חבורות הלומדים שבבתי המדרשות, לעסוק בהלכות הפסח החל משלושים יום לפני הפסח, דהיינו מי"ד באדר. וכן צריך כל אדם ללמד את ההלכות לבני ביתו. ויש אומרים שמצוה זו היא בכלל תקנת משה רבנו הנ"ל.
ומצוה זו אמורה גם בנוגע לחג השבועות ולחג הסוכות, ויש שנראה מדבריהם שהיא אמוּרה גם בנוגע לראש השנה וליום הכיפורים; אך לא בנוגע לחנוכה ולפורים. אולם, יש אומרים שלפני חג השבועות אין המצוה אלא מראש חודש סיון, כיון שהלכותיו מעטות. ויש אומרים שבכל החגים די במספר ימים, מלבד פסח, שנצרכים עבורו שלושים יום, משום שהלכותיו רבות מאוד, ואת רובן מוכרחים לדעת לפני החג.
ויש שמקיימים מצוה זו לפני פסח וסוכות על ידי דרשות שבת הגדול ושבת שובה, אך אין זה אלא כשהדרשה אכן עוסקת בהלכות החג, ולא כשהיא עוסקת בפלפול ובדברי אגדה בלבד.
[שו"ע תכט, א, משנ"ב א-ב, וביה"ל ד"ה שואלין; וראה שעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־4]
מדוע מכונָה הצדקה הנאספת לקראת פסח 'קמחא דפסחא'?
נהגו ישראל כבר מימות חכמינו ז"ל, שגבאי הצדקה שבכל עיר, נותנים לעניי העיר לפני חג הפסח, את צורכי המצה לכל חג הפסח.
והמנהג מִקֶּדֶם ועד סמוך לזמננו, היה לחלק לעניים חיטים, כדי להקל עליהם, שלא יצטרכו לקנותן בעצמם. והיו מקומות שנהגו לתת קמח, ועל שֵׁם קמח זה מכונה צדקה זו עד היום: 'קִמְחָא דְפִסְחָא'. אולם, בזמננו נהוג ברוב המקומות לתת לעניים כסף עבור המצות.
וכל תושבי העיר חייבים להשתתף בצדקה זו, איש לפי יכולתו. והורו פוסקי זמננו, כי מאחר ובזמננו לא מתנהלת גבייה לקימחא דפיסחא כבעבר, וגם לא קובעים לכל אחד סכום מסוים – ניתן להשתתף בצדקה זו בכספי מעשר.
והנמנע מלהשתתף בצדקה זו, עוון הוא בידו, ואם מחמת הימנעותו יישאר בעיר עני ללא מזון חלילה, עלול הנמנע להֵחשב כשופך דמים, רחמנא ליצלן.
ויש 'הידור' בצדקה זו, לתת לעניים גם את יֶתר צורכי החג. וכמו כן, גבאי הצדקה רשאים להשתמש בכסף שניתן לצורך קמחא דפסחא, עבור מימון צורכי החג האחרים של העניים.
[שו"ע תכט, א, ומשנ"ב ג-ו; וראה שעה"צ ז; ביאורים ומוספים דרשו, 7, 8, 9 ו־13]