יהודי עני ואביון הגיע בבוקרו של יום אל רבו כ"ק האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוועהיל זצ"ל והחל להתאונן על מר גורלו: מבורך הוא במשפחה בת מספר נפשות, כאשר הצעיר שבין הילדים כבר עבר את שנת העשרים, ואילו הבכור עבר כבר את השלושים… נאנח היהודי והמשיך: "בחסדי ה' הבכור כבר התארס למזל טוב, אבל הוא מאורס זמן רב מדי… כי אין כסף… אמנם אמר לי היום אבי הכלה כי אפשר כבר לסכם תנאים אחרונים ולקבוע זמן חתונה, אבל בתנאי שאתן קודם, לפחות שולחן עם כסאות… אבל רבי – נאנח העני – מאין אקח שולחן וכסאות כאשר לרש אין כל?"
כשסיים לבכות ולשפוך את לבו, הביט רבי שלומק'ה החוצה ואמר: "הן עוד היום גדול! עד הלילה יהיה אי"ה שולחן וכסאות"!
פנה היהודי אל הדלת בפיק ברכים. והצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל מנאמני האדמו"ר, יצא אחריו ואמר לו: "שמע בקולי! הרבי מזוועהיל הבטיח שולחן וכסאות, אל תתמהמה! שלח לקרוא למחותן מיד, ואמור לו כי עד הערב הוא יקבל שולחן וכסאות"! היהודי תמה ושאל: "איך אוכל להבטיח מה שאין לי?" ואולם רבי אליהו בשלו: "אנא אל תשאל שאלות! תאמין באמונה שלימה בדברי האדמו"ר ותציית למה שאומרים לך".
כשעה לפני רדת החשיכה, עצרה מונית לפני מעונו של רבי שלומק'ה. תיירת מארה"ב יצאה מהמכונית ונכנסה לבית. היא הביטה סביב בתמהון ופנתה אל הרבי: "האם הרבי מכיר אותי, הרי שכנים היינו בזוועהיל… אהה, באיזה דלות ועניות אתם שרויים. גם אביכם לא היה גביר, אבל למצב כזה לא הגיע…"
תוך כדי כך, מלמלה האורחת לעצמה ואמרה: "לפחות אביא הנה שולחן וכסאות ראויים, שיהיה היכן לשבת!" מיד יצאה מהבית וכעבור מחצית השעה שבה ובעקבותיה טנדר. פועלים פרקו והעמידו בחצר, שולחן וכסאות חדשים ונאים…
האורחת עשתה את שלה והלכה לדרכה… או-אז קרא רבי שלומק'ה לרבי אליהו ראטה ואמר לו: "לך מהר אל היהודי העני ואמור לו כי השולחן והכסאות כבר הגיעו…! התנאים נכתבו והחתונה נתקיימה בזמן.
('איש לרעהו' מתוך 'איש חסיד היה')