התורה מספרת שיעקב העביר בלילה את כל מחנהו, ואז נותר יעקב לבדו להיאבק מול מלאכו של עשו.
שמעתי מאבי מורי שליט"א ביאור נפלא:
פעמים רבות יכול אדם להימצא במצב קשה. לא טוב לו, הוא מרגיש בודד, מיואש וחלש; במצב כזה, אומרים חז"ל, על האדם לדעת שדווקא זמן זה מסוגל מאד להתגלות שמו יתברך אצלו, ומתוך הבדידות יהיה מסוגל הוא להגיע לקרבת ה' מופלאה. דווקא כשהאדם "לבדו", הוא יכול להגיע אל השם הנשגב.
הגה"צ רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל סיפר, ששמע מהגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על הימים בהם היה בגיא צלמוות, במחנה העבודה בשואה האיומה. אימת המות ריחפה עליהם כל העת, ניתנה רשות למשחית ואיש לא ידע מה ילד יום. איזו תחושה נוראה של "ויוותר יעקב לבדו"!
במצב כזה, בהסתר פנים נורא כל כך, כיצד יכול אדם למצוא קרן אור להאחז בה, משהו של התרוממות הרוח? אמר רבי מרדכי, שמחשבה אחת עודדה אותו במצב הנורא: הלא לרשעים הארורים הללו לית דין ולית דיין. בכל רגע יכול הקצין הממונה, או אפילו אחד החיילים, לכוין את רובהו לעבר כל יהודי המחנה ולהורגם ברגע אחד. אבל הם לא עושים זאת, כי הקדוש ברוך-הוא לא מאפשר להם. לכל כדור יש את הזמן והמקום שלו שנגזרו משמים, ומי שלא נגזר עליו שהגיעה עיתו – ישמור עליו בורא העולמים בכל רגע ובכל עת שלא יפגעו בו המרצחים.
בתוך ההפיכה, כשלכאורה אפסה כל תקווה, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, מצא רבי מרדכי את הקדוש ברוך הוא, והרגיש את "ונשגב ה' לבדו"!
כך גם הרבי הגאון הקדוש בעל ה'שפע חיים' מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל, שהיה כידוע בעל תעצומות נפש כבירים, והיוה מקור לשאיבת עידוד ונוחם בימי המלחמה הארורה לכל האומללים סביבותיו. גם בתקופות הכי אפלות וקשות, של בדידות, של הסתר הפנים, הרבה לחזק ולעודד שבורי לב, והפיח בליבם רוח אמונה ותקוה. בכל מאודו דאג שלא יעומעם אצל אותם פליטי חרב, ולו במשהו, התחושה של "ונשגב ה' לבדו".
בעיצומם של העבודות הקשות, ניגש אליו באחד הימים יהודי שבור ברוחו, והתאונן: "כיצד מסוגל אתה לומר 'אתה בחרתנו מכל העמים' במצב שפל כזה? איזו מעלה יש בנו שאנו בני העם הנבחר? ראה את הסבל שאנו חווים מחמת יהדותנו!"
תפסו הרבי בזרועו, והשיב בהתרגשות:
"אדרבה! כעת אני אומר 'אתה בחרתנו' ביתר שאת וביתר עוז! כאן אני נוכח במהות ההבדל הקיים בינינו לבין העמים. רק גויים אכזריים מסוגלים להיות כה אטומי לב ולהתעלל בנו בצורה כה משפילה ומזעזעת. בן העם הנבחר לא מסוגל להיות כה מושחת – ההיית מתחלף עם חיות הטרף הללו?! דוקא כאן במחנות העבודה, נוכח אני בעיני בשר את מעלתנו הגדולה, ובשל כך אני יאמר מעתה בכוונה גדולה יותר ובהתרגשות רבה יותר את ה'אתה בחרתנו'!…"
אציין בדרך אגב, שאבי מורי שליט"א זכה פעם לבקרו במעונו הקדוש בשיכון צאנז בנתניה. היה זה עשרות שנים לאחר השואה, בעת שכבר שהנהיג את עדתו ברמה. המונים שיחרו לפתחו לעצה ברכה והוראה, ומצודתו היתה פרוסה בכל קצווי תבל. הוא ישב על שולחנו העמוס לעיפה בערימות ספרים זה על גבי זה, מראהו הוד קדומים, וכל כולו אומר כבוד. הוא אחז בידו מקל הליכה שראשו עטור כסף כמנהג אבותיו גדולי הונגריה לדורותיהם. כשראה אות אבי שליט"א מתבונן בו, אמר: "שלא תטעה המקל לא מחזיק אותי, אני מחזיק את המקל…"
עד אחרית ימיו ראו בו את אותו העוז! את אותו הגבורה!
כך גם שמעתי פעם ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל: "כשנרדפתי על צווארי בשנות המלחמה, פעמים רבות חשתי באושר מיוחד, אמרתי בליבי ריבונו של עולם! כמה אני מאושר שאני מן הנרדפים ולא מן הרודפים". נורא ואיום!
(מתוך אוצרותיהם אמלא)