שמעתי מזוג אנשי עסקים בחו"ל, שיש להם גם חנות וגם מפעל. הם מעסיקים עובדים גויים, וכדבריהם, עומדים אצלם בתור להתקבל לעבודה.
ביררתי אצלם מה הנוסחה שלהם. האם הם משלמים יותר לכל שעה? מתברר שממש לא. במקום זה יש להם התנהגויות ותובנות חכמות. הנה:
אומר האיש:
"אני מתנהג עם עובדי כשווה בין שווים. אני לעולם לא מתנשא עליהם. זה לא רק כטקטיקה. זה באמת. אני סבור שהם מפרנסים אותי, לא פחות ואולי יותר, ממה שאני מפרנס אותם".
– איך בדיוק?
"אני אומנם נותן להם משכורת חודשית ואפשרות להביא הביתה לחם וחלב, אבל הם נותנים לי את היכולת להתפרנס. לולא הם, לא היה לי עסק. אני לא שוכח את זה לרגע!"
– במה מתבטא היחס של שווה לשווים?
"אני בא לעסק עם הבגדים הכי פשוטים שלי. בעצם בגדי עבודה. הם לא אמורים לראות אותי חנוט במקטורן ועניבה. בזה אני גם מסלק מעלי רגשות קנאה שלהם. זה חשוב אפי' מטעמי שמירה. כבר היו מקרים ל"ע שעובדים התנכלו למעסיק שלהם עד כדי נסיונות שוד ואפי' רצח ל"ע. אבל אם הם לא רואים אותך נוצץ ביום יום, לא מתפתחים אצלם רגשות קנאה".
– ומעבר ללבוש?
"אני גם לא בא עם תיק ג'יימס בונד וכדו'. כל חפצי ארוזים אצלי בתוך שקית קרטון אותה אני נושא. כאילו הלכתי לשוק".
– מה עוד?
"מפעם לפעם אני משתתף איתם, כשצריך לסחוב דברים בחנות. לא יושב על כסא מסתובב ומורה באצבע, קחו לכאן קחו לשם. כלומר, ודאי שמורה ומנהל את הכל, אבל גם מראה שזה עול עלי, כביכול לא פחות מעליהם. לכן הם יכולים לפגוש אותי לא אחת שם כתף לצידם".
– מוסיף האיש:
"אני הוא זה ששואל אם הם כבר יצאו להפסקה ואם חסרה להם מנוחה. אני גם בודק אם הם אכלו כמו שצריך. לפעמים אקנה להם על חשבוני משהו לצהריים, הגם שאין סיכום שהאוכל עלי".
(מתוך 'המודיע' חשוון תשע"ט)