הרב בנימין גולד
"פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" ( שמות יג, יז).
הבה נתבונן אחרי כל היסורים והשיעבוד הנורא שעברו בני ישראל במצרים במשך 210 שנים, והנה הם זוכים לראות יד ה' במכות אשר במצרים, בקריעת ים סוף, בהליכתם במדבר כשה' הולך לפניהם יומם בעמוד אש וענן להאיר ולהנחותם הדרך, ואחרי כל זה – "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושוב מצרימה", הם ישובו למצרים ארץ סבלותיהם ועינוייהם, ולמה?! "בראותם מלחמה"! הם ראו נפלאות ה' בהוציאם מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, והם מפחדים ממלחמה ועוד יסכימו מפחד זה לשוב למצרים?!!
למדנו מכאן מאיר לנו מרן ר' לייב חסמן זצוק"ל, כי האדם מורכב משני כוחות הפכיים מן הקצה אל הקצה, נשמת חיים לו 'חלק אלוק ממעל', וגוף עכור חשוך וגשמי 'עפר מן האדמה' – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה", וכל הזמן מתחוללת בתוכו מלחמה בין שני הפכיים אלו, ויכול האדם להתהפך מן הקצה אל הקצה ברגע קט. וזהו "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" אחרי שהאדם נמצא במרומי מעלה, יכול הוא להתהפך ברגע לשפל שאין כמותו, הוא רק יראה מלחמה ורגשות פחד וגוף ינסו להפילו.
לכך על האדם לעמוד כל חייו בחזקת 'לרגעים תבחננו' כל הזמן בהתבוננות ובחינה על מצבו, כי אין לאדם שום בטחון מהרגע לרגע, גם אחרי שהגיע לדרגות גבוהות ונשגבות יכול לאבד הכל ברגע.
ומזה נראה גם להיפך כי מדה טובה כפולה וכו', כי גם אם נפל האדם לעמקי שחת, אל לו ליפול ברוחו ח"ו, כי יש בידו לשוב ולעמוד בחפזון נפלא על מקומו הנכון ולקבל שוב מוסרות גופו בידו להטותו לדרך הטוב.
הסבא מקלם היה אומר: בני אם תחיו בפשטות תשארו בפשטות! כלומר אם תחיו בלי התבוננות אז ישארו כל מעשיכם כמעשה קוף בעלמא!
פעם אמר הרב אברמסקי זצוק"ל, שהבית הלוי היה ירא שמים, אני אגיד לך מה זה היראת שמים של הבית הלוי? ואז אמר, עשרים וארבע שעות ביממה הוא פחד מהקב"ה! אתם חושבים שזה דבר פשוט, אני ניסיתי את זה פעם יותר מחמש דקות, לא הצלחתי יותר מחמש דקות, לא הצלחתי להיות בכזה מתח נוראי של פחד ה' עשרים וארבע שעות! ואחר זה המשיך, וזה הבית הלוי הוריש לבנו ר' חיים וזה היה גם כן הבריסקער רב, כסדר כסדר מורא שמים, כל הזמן הוא שומע שהקב"ה מדבר אליו על כל צעד ושעל.
והמשיך הרב אברמסקי, שפעם אמר אדם גדול אחד, 'אתה רואה שהבריסקר רב קם, ואתה רואה שהוא יושב, אתה רואה שהוא הולך, ואתה רואה שהוא עוצר, אתה רואה שהוא נשכב, ואתה רואה שהוא קם, אם ראית כך לא ראית שום דבר!!' אני אגיד לך מה שתראה עכשיו, בשעה שהבריסקר רב קם, השלחן ערוך אומר שצריך לקום, אז הוא קם, השלחן ערוך אומר שצריך ללכת אז הוא הולך, וכשהשולחן ערוך אומר שצריך לעצור הוא עוצר, השולחן ערוך אומר שצריך לדבר אז הוא מדבר, כך היה הבריסקר רב, מלכות השלחן ערוך עליו ואימת השלחן ערוך עליו! (קונטרס גלה כבוד מישראל' להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל). כך הם היו גדולי ישראל כל צעד בהתבוננות שום צעד לא נעשה כי צריך לעשות אלא כי יש ציווי לעשות.
נוהג היה מרנא הח"ח זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו בליל שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ולשיחה הזו היו באים כעשרים וחמישה מבחורי הישיבה.
והנה פעם אחת בליל שבת אמר לבחורים כי יש לו סוד להגיד להם, אבל אין הוא יכול לאומרו סתם כך, אלא יחזרו נא בשעה שלוש לפנות בוקר, ואז יגיד את הסוד.
שמעו התלמידים כי יש לח"ח סוד ועוד הוא מתכון לאומרו בשעה שלוש לפנות בוקר, ומיד עברה הרינה בקרב כל תלמידי הישיבה ומהם לבעלי בתים ותהום כל העיר ראדין, היו בחורים שכבר לא שכבו על יצועם ונשארו ערים כל הלילה, ואחרים ביקשו שיעירו אותם בשעה היעודה, ובשעה שלוש לפנות בוקר התמלאו הבית והחצר עד אפס מקום, כולם באו לשמוע את הסוד של הח"ח, כולם היו בטוחים שהנה אולי סוד הגאולה הולך להתגלות מול עיניהם מהכהן הגדול שבדור.
ואז התחיל הח"ח לומר בלשון קודשו 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא' והוא תירגם הכול לאידיש, 'אתה בראת אתה יצרתה וכו' ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא', שומעים אתם, אמר הח"ח, אתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא ולהחזירה בי ולהחזירה בי, וכולם עומדים ושומעים ואינם מבינים מה מתכוון הח"ח?! עד שהמשיך ואמר, לא נאמר בתפילה 'אתה עתיד ליטלה ממני ולהחזיר לי נשמה', אלא כתוב במפיק ה"א 'ולהחזירה בי', אותה הנשמה הוא יחזיר בי, אותה הנשמה שאם היא טהורה היא תחזור טהורה, אבל אם היא מלוכלכת אז יחזיר נשמה מלוכלכת, ואם היא קרועה יחזיר נשמה קרועה.
אוי ואבוי זעק הח"ח!! ולהחזירה עם מפיק ה"א, אותה הנשמה כמו שנטלת ממני, ככה תחזירה לי, אוי ואבוי!! נשמה מטונפת נשמה קרועה!! מחכים אנו לתחיית המתים אבל ילבישו לנו אותן הנשמות, אויה לנו! איזה ביזיון! כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו אהרון הכהן האבות הקדושים כול התנאים והאמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה המטונפת שלי?! אוי ואבוי!! לי ולהחזירה בי", כך היה זועק!
זה היה הח"ח הקדוש שכל דבר עבר בעין מתבוננת, אפילו תפילה השגורה בפינו כל יום, הוא היה מתבונן שוב ושוב, ולא נתן לשגרה להרפות מהתבוננות הנדרשת כל הזמן, כי בלי התבוננות כל הזמן, אדם יכול ליפול מרגע לרגע.
זה היה הח"ח שהיה נעמד בעלית ביתו, והיה בוכה ומדבר לעצמו 'ישראל מאיר, ישראל מאיר! מה עשית היום ומה עשית אתמול, ומה עשית בשעה זו וברגע זה', ככה זכה לעמוד ולגדול להיות הכהן הגדול אשר פרש חסותו על כל יושבי תבל מבני ישראל.