איש אשר רוח בו כז יח
אספר לכם משהו קטן, על אבא שלי, סיפר בנו של ר' בן ציון פלמן
שובבות לילדים, כידוע ליודעין – אין בו חיסרון, ואינה מלמדת על בעיה כלשהי, אלא אדרבא, עדות היא לחכמה ופיקחות. אני הייתי כזה ילד נמרץ ושובב.
המיטה בחדר הילדים נשברה, כפי שקורה בכל בית יהודי, כשהילדים קופצים ומקפצים עד שקרשי המיטה מתנתקים זה מזה. הקרש האחד המחזיק את אורכה של המיטה התפרק לחלוטין. בקרש היו כמה מסמרים גדולים.
אבא ניגש לתקן את המיטה עם פטיש וצבת בידו, התכופף וטיפל בכמה מקומות במיטה מלפניה ומאחוריה, לפני השלב האחרון בו יצמיד את הקורה למיטה.
אבא ביקש ממני לשמור בינתיים בצד על הקרש הגדול שבו המסמרים. אבל הייתי ילד קטן ולא שמרתי. הנחתי את הקרש על הרצפה לידו, והסתכלתי במעשיו, זה היה מעניין. אבא לא שם לב תוך כדי טיפול ברגל המיטה, התיישב על הקרש הגדול עם כל כובד הגוף, ושלושה מסמרים גדולים ננעצו בחלק העליון של רגלו. גניחה נשמעה מפיו. ומיד התרומם וניתק את המסמרים שננעצו בו. ואז ראיתי כי נוזל ממנו דם. נחרדתי.
ציפיתי שאבא יצעק.
אך אבא לא אמר לי אף מילה אחת.
היה ניכר עליו כי הוא מתייסר, הוא נשך את השפתיים בחוזקה. עד היום אינני יודע אם חשק את השפתיים מחמת הכאב או גם להימנע מלומר לי מילה. כך או כך – הוא שתק ונשך שפתיים.
מה קורה כאשר ילד יהודי כשר רואה את מה שמתרחש, ואת הדם מהרגל של אבא?
התחלתי לבכות. פרצתי בבכי ספונטני.
נקל להבין מה הרגשתי באותו רגע.
אבא שאל אותי: "למה אתה בוכה?" עניתי לו "כי אני עשיתי את זה, לא שמרתי את הקרש, והנחתי אותו על הרצפה".
"נו, אז מה אתה רוצה עכשיו?!" שאל אותי.
אמרתי "אני עשיתי לא טוב, ועכשיו אני רוצה לעשות טוב, זה כואב לי מה שקרה".
"אבא הסתובב מולי בבת אחת. הביט עלי בחוזקה. בעוצמה".
"הוא לא הסתכל על הדם שניגר מרגלו. אלא הביט עלי. ואז תפס בידיו העדינות בלחי הרטובה מדמעות, ליטף אותו קלות, ואמר נחרצות: 'יצחק, אם אתה רוצה לעשות לי טוב, תשב ותלמד זה יעשה לי טוב'".
זה מה שהיה לו לומר לי באותו רגע.
ואם המסמר חדר פנימה לרגלו של אבא לעומק מילימטר, המשפט הזה חדר בי בעומק קילומטר…
בשבועות הקרובים ה'מלמד' בחיידר היה מופתע מההתקדמות הלימודית שלי. אבל לא יכולתי להסביר לו, והוא לא יכול היה להעלות בדעתו, כמה דם שפך אבא בשביל כך.
שיטות בחינוך?!
אחד הנושאים המדוברים ביותר, הוא הסוגיה כיצד לחנך את הילדים. זה אומר בכה, וזה אומר בכה. ומתפרסמים שיטות רבות לסייע בחינוך.
ר' בן ציון היה אומר, כי עיקר החינוך, היא הדוגמא האישית:
כפי שאתה מתנהג ושומר את המצוות, כך ייחרט הרושם בליבם.
כאשר הילדים רואים כמה אכפת לאבא ולאמא, שהוא נכשל חלילה בעבירה, לפי זה היחס של הילדים לעבירה ולמצוה. לא בצעקות. לא בצעקות ובנאומים. ולילדים יש חוש הבחנה חזק ביותר!
כאן החינוך מתחיל וכאן הוא מסתיים!
כאשר הילד קולט שהצער של אבא, הוא יותר משלושה מסמרים שננעצו בתוך הרגל, כל פעולות החינוך, כמעט מיותרות.
סיפור הגוגואים והבולים
שני ילדים "עשירים" היו לו לר' בן ציון שאספו גוגואים (גרעיני משמש), שיחקו בתחרויות שונות מאתגרות, גם רכשו בהם ניירות או מדבקות וכדומה, כדרכם של ילדים בימים ההם ובזמן הזה. הם ניהלו תעשייה רבה ותעסוקה מלאה סביב הגוגואים. "היה לנו אוצר, ולא אתבייש לומר כי במסחר הגוגואים התגלה אצלי חוש מסחרי, גם צצו הנצנוצים הראשונים של תאוות הממון. ביזנעס. כסף", סיפר הבן.
חלפו שנתיים. השניים כבר גדלו, והחשק לסחור בגוגואים חלף הלך, לא התאים להם, שהרי ילדים גדולים לא משחקים בגוגואים. שני הילדים ישבו עם עצמם בכובד ראש והחליטו להעביר את אוצר הגוגואים כולו (אוצר שנערם משנה לשנה), לאחים הקטנים.
אבא שמע על כך. וקרא להם אל שולחנו: "מדוע אתם רוצים להעביר את הגוגואים?"
"כיוון שאין לנו עוד מה לעשות בהם".
אבא תמה: "ממש לא מובן. בשנה שעברה עשיתם מהם עסק אדיר, קניתם, סחרתם, היו גם ויכוחים, התמודדויות, תחרויות ומאבקים, שמרתם עליהם מכל משמר, ובכל דרך אפשרית ניסיתם להשיג גוגואים נוספים. מה קרה פתאום?!"
"זהו. כבר מצחיק לנו להתעסק בהם, אלו שטויות".
שוב שאל אבא: "מדוע אלו שטויות, הרי בשנה שעברה זה היה כל כך חשוב לכם, מה קרה עכשיו?!"
"כן. בשנה שעברה היינו קטנים, השנה גדלנו, וכעת אנחנו מבינים אחרת".
"אתם בטוחים במה שאתם אומרים?" – התעניין אבא.
"כן, אנחנו בטוחים, מבחינתנו, היינו זורקים את הגוגואים, רק חבל שהקטנים שעדיין בכיתה ג' וד' לא ייהנו מהאוצר".
יענקל'ה ומוישל'ה, לא הבינו מה אבא רוצה מהם בלי להרפות: "אתם בטוחים שרצונכם להעבירם, אולי מחר תתחרטו על מה שנתתם?"
"כן, אנו בטוחים, וכי נשוב להיות ילדים קטנים?! לא נתחרט. הגוגואים אינם שווים פרוטה".
אבא ניסה לתמוה בפעם החמישית: אבל איך באמת זה יכול להיות? הרי רק בשנה שעברה הם היו כל כך חשובים, כמה ריצות, מאמצים, ועסקי עסקים, לפתע הכל נעלם?!
"כיוון שגדלנו, הכל נגמר!".
שתיקה שררה בחדר, ורק קולו של אבא נשמע: "עכשיו תשמעו, הקשיבו היטב: בחיים יש דבר כמו גוגואים, קוראים לו: כסף. אנשים קונים, עושים בו עסקים, רצים אחריו. הכסף חשוב לאנשים מאוד, וכל החיים סובבים סביב הכסף. יום אחד מגלים שהכסף אינו שווה. ומה שהתרוצצו אחרי הממון – היה מעשה שטויות, כמו שקורה כעת עם הגוגואים שלכם. הרגע הזה מגיע לכל אדם".
אבא שתק שנייה קצרה, והוסיף: "והחכמה היא לדעת את זה מראש. לא כמו לגבי הגוגואים שאפשר לדעת זאת גם אחרי שמשחקים בהם, בכסף, החכמה היא להכיר בכך מראש. היום".
הילדים עזבו את שולחנו של אבא ר' בן ציון, הגביהו את אוסף הגוגואים, והעבירו אותו לאחר, למי שעדיין לא יודע… את 'מוסר ההשכל' לקחו לעצמם, והכניסוהו באוצר הפרטי שלהם.
[מתוך 'ספר ללא שם']