כפי שכבר נתפרסם לכל, הנסים הגדולים שנעשו ביום ל"ג בעומר בחצר הרשב"י, כאשר התעוררה בהלה גדולה עקב התזת גז מדמיע ע"י אחד מגורמי הביטחון, מה שגרם לקהל הרב ששהה בחצר לנוס החוצה, ומהמנוסה נלחצו ההמונים ונדרסו אחד תחת רגלי השני. כבר היינו שם רבים במצב של 'כי עוד מעט ואיננו'… ר"ל, ובחסדי שמים הגדולים יצאנו משם כולנו חיים.
באתי להוסיף ולספר על ההשגחה הפרטית שהיתה מנת חלקי באותו המקרה. גם אני נמחצתי (ג"כ בהשגחה פרטית) בתוך המון העם, כשאני נסחף בתוך הקהל הרב ממקום נטילת הידים ועד כמעט לסוף החצר על יד מקום העליה למדרגות אל הגג, שם כבר נפלתי יחד המון רב; ואז, כשאני שומע את התזמורת ממשיכה לנגן לעומת הקהל שבחצר שזועק זעקות שבר ופרידה ה"י, ומנגד המון רב נדחף אל הכניסה ומנסה להיכנס אל החצר תוך זעקות 'גייט אריין', התחדדה בי ההבנה שאף אחד מסביב למקרה לא מבין את גודל האסון, ומכאן שאין סיכוי לאיזשהוא כח הצלה שיבוא לחלצנו מכאן, ואפסו כוחותיי ולא יכולתי עוד להילחם על חיי.
כך שכבתי בחוסר אונים מוחלט, ולפתע ב'השגחה פרטית' (מס' 1) מתעורר אני לקולות 'לאזט האפ מיין שיך'… עקב כך נפל במוחי הרעיון שהסיבה שאני לא מצליח לזוז היא כי דורכים על נעליי. וברגע כמימרא שלפתי את רגליי מתוך הנעלים, התקפלתי וזחלתי החוצה אל המדרגות, כמובן ללא כיפה, כובע, גארטל ונעלים, אך עם חיים חדשים ברוב חסדיו המרובים…
בעומדי על המדרגות נפתחת הדלת מאחד מחדרי ההקדשות שם, ואברך שמכירני, שאף הוא היה חלק מן החוויה הנוראית הזו, מזמין אותי לנוח בחדר. אני נכנס, אולם לאחר דקה בלבד אני אומר לו: כאן אין אוויר, אני יוצא החוצה… ואז, ב'השגחה פרטית' (מס' 2) אני מוצא את בנו בן התשע של קרוב משפחתי מיילל בבכי ומחפש את אביו, שאף הוא נקלע למאורע. בלא אומר ודברים אני מתקשר אליו, ולאחר שיצאתי דרך עזרת הנשים יחד עמו מצאתי אביו דרך הטלפון והשבתי בנים על אבות בהתרגשות עצומה…
כך, ממשיך אני להלך יחף על ההר הקדוש אך גם מלא בבוץ, לכלוך, אבנים וכו' לעבר שני בניי שהמתינו לי מלכתחילה במקום שסוכם עמם מראש, לאחר שכבר איבדו סבלנותם מלחכות תוך הבנה שמשהו לא בסדר קורה עמי. בס"ד לאחר שאנו נפגשים ואני מתחיל להבין מהם איך אני נראה ללא הכובע והנעלים, ומצבי החיצוני הכללי בהתאם למה שקרה, אני מפנים ומצבי הנפשי נחלש, ועל כן אני מחייג אל אחי שנמצא אף הוא על ההר, מסביר לו בכמה מילים מה קרה ומבקש ממנו להמתין לי כדי ללוות אותי אל ה'שאטלים'.
אחי שיחי' שכבר היה בדרך היציאה שב על עקבותיו והודיע לי כי ימתין לי ליד הוידיאו של חב"ד. בס"ד לאחר כמה דקות נפגשנו, וכשהוא ממשיך לצעוד עמי ומבין אל רגשות ליבי… אומר הוא ב'השגחה פרטית' (מס' 3): "אולי נלך כאן ברחוב הצדדי אך השקט והרגוע?". בני נ"י מוחה בו כי לא נראה לו שיש מכאן בכלל יציאה את הכביש, אך הוא בשלו: "בואו מכאן"…
ואז, תוך כדי הצעידה מראה לי אחי מרחוק זוג נעלים מונחות על המדרכה ומציע לי במין הומור ורצינות מעורבים: "אולי תלבש אותם…?" תגובתי כמובן היתה: מה פתאום, זו לא המידה שלי וכו' וכו', אך הנה, תוך שאנו מתקרבים אל הנעלים, אני זועק כלא מאמין – אלו הנעלים שלי…! כולם צוחקים אך אני בשלי, בטוח… אלו נעלים שקניתי רק לפני חודשיים, נעלי 'סאס' יקרות שעלו לי שמונה מאות וחמישים שקלים… אני מרימם, בודק וקובע בבהירות: רבי שמעון הביא אותם לכאן…
הורדתי את הגרביים שכבר צברו שעה שלמה של בוץ ורפש ונעלתי את נעלי שלי, ש'ההשגחה' הביאה אל הרחוב הצדדי שאחי שיחי' החליט משום מה ללכת בו דווקא, להראות ולהודיע שיש מי שמנהיג הכל ב'השגחה פרטית' מלמעלה.