"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם…" (שמות ל"ה, ג')
ידועים דברי הזוהר הקדוש (תקוני זוהר, תקון מח, דף פה, א) על הפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", בם דרשו על חומרתה הנוראה של מידת הכעס, ובפרט ביום השבת. תרגום הדברים כך הוא:
"אשרי מי ששומר דירה נקיה לשבת שהוא הלב, כי הלב הוא דירה לבינה ולמלכות כנזכר. שמירתו היא שלא יתקרב שם עצבות מהטחול – שממנו באה העצבות והמרה שהיא מעוררת את האדם לכעס, כי הכעס הוא אש של הגיהנום בלבו של האדם, ועליו נאמר 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם' – היינו בשתי מושבות שהם שני חללי הלב, 'ביום השבת' – שאז הכעס הוא חמור ביותר, וכך הוא ודאי שכל מי שכועס בשבת נחשב לו כאילו הדליק את אש הגיהנום בשבת".
ויתכן שלכך כיוונו חז"ל באומרם במסכת נדרים (כב, א): "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" – היות והכועס, על ידי שהגביר בעצמו את מידת הכעס הגביר את אש הגיהנום בעולם, לכן הם שולטים בו".
פעם זכיתי לשהות בחדר לימודו של קדוש ישראל, מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, והנה נכנס אברך לחדרו והתלונן בפניו על כך שאינו מצליח להתגבר על עצמו במידת הכעס. "אני עובד קשה על עצמי שלא לכעוס ואיני מצליח" – אמר בכאב.
בתחילה הגיב ה'סטייפלער' בתמיהה: "אתה יהודי מאמין, הלא כן? אם היית יהודי מאמין באמת, לא היית מגיע כלל למידת הכעס, משום שהיית יודע בברור שלא פלוני הכעיס אותך, לא אשתך, לא השכן ולא שום אדם – הכל מסובב מלמעלה!"
אחר כך, בראותו את מצוקת האברך שבאמת ובתמים ביקש תיקון לנפשו, יעץ לו ה'סטייפלער': "תראה להשתמש עם השעון", כלומר, לדחות את הכעס לדקות ספורות. "השעון עוזר הרבה לעבודת השם", הפטיר.
שח לי אחד מנכדיו של דודי, מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהוא זוכר כיצד סבו נתקל פעם במשהו תוך כדי הליכה כשכוס זכוכית בידו. הרב מעד, והכוס נפלה על הרצפה כשהיא מתנפצת לרסיסים בקול רעש גדול.
הנכד תיאר כי המחזה היה נראה ממש כלקוח מעולם אחר. הרבנית ניגשה ללא שום סימני כעס ועצבות, בלא אנחה, בלא לעשות כלל 'עסק' מכל הענין; היא פשוט התכופפה, אספה את השברים והניחה באשפה, כאילו דבר לא קרה.
הרי הכל משמים! מה שייך לכעוס? מה שייך להיות עצובים? כך היתה התחושה בבית הגדול של הרב אלישיב, שהושתת על אדני האמונה התמימה.
"לא אדע מה זאת כעס" – העיד רבי חיים עוזר בעצמו
יש ברשותי קובץ נפלא בשם 'המאסף', שיצא לאור בשנת תש"א, על גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל ה'אחיעזר'. בסוף הקובץ מופיע מאמרו המאלף של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, אב"ד קריניק, שנמנה על נאמניו ומקורביו הגדולים.
בתחילת הדברים, הוא מעתיק את הקבלות שקיבל על עצמו רבי חיים עוזר לשנת תרצ"ד, ושם מופיע בין הדברים: "להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון".
בצד סעיף זה, הוסיף רבי חזקיהו יוסף נופך של עובדות והנהגות כיצד יישם רבי חיים עוזר את הקבלה למעשה, וכך כתב:
"זהו באמת פרק מיוחד ותורה שלמה! בין המון הפונים אליו יום יום בבקשות שונות, היו לא מעטים שהציקו לו הרבה, ובכל זה לא ראה איש מעולם שמץ של קפידה וכעס על פניו.
"פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אל רבינו בנו של רב אחד, והציק לו הרבה שימליץ בעד אביו לעיר פלונית, שהיתה פנויה אז, שיקבלו שמה את אביו לרב. ובאשר לדעת רבינו לא היה אותו הרב ראוי לרבנות חשובה זו – לא נענה לו. אז עבר הבן לדבר קשות והתחיל בדברי ביקורת וביטויים כמדקרות, עד כי אחזתני רעדה. אך רבינו לא ענה לו מאומה, ורק כשדבריו עברו כל גבול יצא לחדר אחר יחד איתי…
"בהמיית רוחי אמרתי לו: 'הלא גם לסבלנות יש גבול וקצה'. על זה השיבני: 'הלא הוא משתדל בעד אביו, ורק מחמת רגש האחריות שלי אינני יכול להרשות לעצמי למלאות מבוקשו, כי יודע אני שאין רבנות עיר חשובה זו הולמת לאביו. אולם אין לי רשות להתלונן עליו ועל הדברים והביטויים שאמר'…
"פעם אחת בחדשים האחרונים, ראיתי את רבינו מדבר קשות לרב אחד, וכאשר יצא אותו הרב מאיתו, אמרתי לו: 'הלא אין זה דרך רבינו, והתרגזותו הלא תזיק לבריאותו'. היה זה בעת שכבר תקפה עליו מחלתו. על זה השיבני: 'חס ושלום לא כעסתי כלל, כי לא אדע מה זאת כעס! אך עשיתי עצמי כמרוגז כדי שיבין הרב את הרצינות שבדבר, וישים הדברים בליבו, שלא יעשה כן שנית".
באותו קובץ, מופיע גם מאמרו של הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, ראש בית הדין ורבה של העיר פתח תקוה, שזכה לקבל לקח מפיו של רבי חיים עוזר. גם הוא מעלה על נס את הנהגת הבריחה מכעס והסבלנות הרבה של גאון הדור:
"הוא היה סבלן גדול ולא חשש מה שיגידו עליו החופשיים בעולם. אף על פי שהיה מרגיש אף בדבר הקטן ביותר, כשרצו להכעיסו, חכמתו וסבלנותו עמדו לו לבטל מעליו כל המקטרגים. זכורני עובדא, בהיותי צעיר לימים מלומדי הקיבוץ שלו בוילנא בשנת תרס"ב, הייתי מבאי ביתו וראיתי פעם בחורף, בא טבח אחד עם שאלת הריאה לרבי חיים עוזר, והטריף. הטבח התמלא חימה והטיח בפניו: 'אם אינו יודע לפסוק שאלות הוראה, איך מקבל עליו להורות'…
"ודבר זה היה בזמן שכבר התפרסמה בוילנא גדלותו ואדירותו בתורה, וכולם קיבלו מרותו ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלעדו. ברור שאם טבח היה אומר כזה דבר לרב אפילו בעיירה קטנה, היה מקבל נזיפה חמורה על כך, אבל הוא אמר לי באותה שעה: 'מה לעשות? נפשו מרה עליו על ההיזק, ואין אדם נתפס בשעת צערו'. כך היתה מידת סבלנותו ללא גבול! דבר זה יכול לשמש לקח לרבנים ומורי הוראה בישראל".
***
העובדות הללו נותנות משנה תוקף והמחשה חיה לדברים נוקבים ששמעתי, מפי מרן ראש הישיבה, הגרא"מ שך זצ"ל, עשרות שנים לאחר מכן.
כידוע הרב שך זכה לקירבה רבה, ואהבה והערכה בלתי מוסתרת ממרן רבי חיים עוזר, כאשר שהה בשנותיו הצעירות בוילנא, עד שהעיד על עצמו לא אחת שבכל הנהגה ציבורית שהתבקש להכריע בה, עומדת למול עיניו המחשבה כיצד רבי חיים עוזר היה מכריע בכגון דא.
היה זה כאשר הגיע הרב שך לבני משפחת הרה"ג רבי משה דוד טננבוים זצ"ל, יושב ראש הנהלת 'ועד הישיבות', והשמיע במקום דברים מופלאים ונשגבים בענין מידות רעות ושורשיהן. חלק מהדברים העליתי על הכתב סמוך לאמירתם, ואני מוסר לכם אותם מזכרוני:
"בעצם עניין המידות אין זה ענין של רשעות וחטא", אמר הרב שך, "אלא רובן ככולן בנויות על שקר ותרמית. מדוע אני אומר כך? אסביר לכם –
נביא כדוגמא את מידת הכעס. הרי אדם, כשהוא משוחח עם חברו, אינו מודע כלל מה מונח לחברו בלב. כמה מקרים ומאורעות עברו עליו היום ומונחים על פתחי לבו. לפתע, תוך כדי שיחה הוא מתחיל לכעוס על מילה שנאמרה לא לרוחו או לא לטעמו. וכי סבורים אתם שהוא באמת כועס עליו?
הרי ברור שרוב האנשים כועסים משמונה סיבות אחרים שקדמו למקרה ההתפרצות. מהצטברות של חוסר שינה, חוסר אוכל מזין בארוחת בוקר, חובות מרובים, חוסר כבוד ותשומת לב שקיבל היום וכדומה. לבסוף, כאשר חבירו אומר לו מילה לא במקום, או שלא חייך אליו מספיק, זו כבר סיבה מספקת בכדי להתפרץ ולכעוס כעס רב.
ואני שואל את אותו כעסן: 'אמור לי, האין זה עול שהכעס נופל עלי? וכי מה אני אשם שיש לך ברקע בעיות שמעיקות עליך? וכי יש לי חלק בכל אלו? מדוע אתה כועס עלי?… והרי אין לך שטות גדולה מזו לכעוס על אדם על דבר שאין לו כלל שייכות אליו?!'
נמצא שכל הכעס מבוסס מעיקרו על שקר מוחלט! כי שמונים אחוז מסיבות ההתפרצות כלל אינן נובעות מחמת הסיבה שנדמה לנו שהתרגז עליו. 'סיז א פושטע שקר' – זה סך הכל שקר פשוט!"
גם אם נתבונן במידת הגאוה, המשיך הרב שך בדבריו, ניווכח שאין היא נובעת ממידת האמת אלא בשקר יסודה; אדם רוצה שיכבדו אותו, הוא מגיע לשמחה או לבית הכנסת ומצפה שיקומו לכבודו. על מה ולמה? כיצד אתה דורש שפלוני יכבדך, וכי אתה בטוח בעצמך שאתה יותר למדן או יותר ירא שמים ממנו? אולי הוא יותר חשוב ממך?… וכך גם מרבית המידות הרעות מבוססות על שקר.
כאן סיפר הרב שך מעשה נורא שארע אצל רבי חיים עוזר:
"בימים ההם ששהיתי בוילנא, זכיתי לקירבתו הרבה של רבי חיים עוזר ולהכירו באפן אישי. הוא היה קורא לי בחביבות 'רב שך'…" הוסיף הרב שך בבדיחותא. בשעת המעשה שאספר לכם נכחתי בעצמי –
באותה תקופה, רוב המוסדות היו מקבלים תקציב אחזקה חודשית מארגון הג'וינט. מנהל הג'וינט היה שולח את הכסף לרבי חיים עוזר, ודרכו נשלחו הכספים למוסדות התורה בוילנא לפי קריטריונים קבועים.
לאחר שנות תמיכה קבועות, פתאום הופסק למשך תקופה מסויימת משלוח התקציב מהג'וינט. למרבה החרפה, פירסמו כמה מלמדים מאחד מתלמודי התורה את חשדותיהם ברבי חיים עוזר, שהוא זה שמעכב את כספי המוסדות אצלו, ובכך מונע מהם את קבלת משכורתם, ובכסף המגיע להם הוא מחזיק אלמנות ויתומים… כך קבעו בלי בירורים נוספים.
לאחר מספר חודשים הגיע מנהל הג'וינט לביקור בעיר וילנא. המלמדים באו להתלונן בפניו על חוסר ישרותו והגינותו, כביכול, של רבי חיים עוזר, אולם עוד לפני שפתחו בדיבור, התנצל בפניהם המנהל על כך שלא שלח את הכסף עד עתה מחמת סיבות כאלו ואחרות. כך נודע למפרע שאין ידו של רבי חיים עוזר בדבר.
המלמדים בושו מאד, נבהלו וביקשו להתנצל בפני רבי חיים עוזר. הם אכן עלו לשוחח עמו, ובתוך הדברים ובקשת הסליחה ביקשו ממנו שהיות ועומד כעת להיפגש בעצמו עם מנהל הג'וינט, הם מבקשים שימליץ בפני המנהל להגדיל את הסכום שהם מקבלים מהג'וינט.
המלמדים היו בטוחים שכפי בקשתם, הנושא שיעמוד במרכז הפגישה בין מנהל הג'וינט לרבי חיים עוזר יעסוק בענין הגדלת המשכורות. אלא שלתדהמתם, רבי חיים עוזר, כנראה מטעמיו הוא, כלל לא העלה את הענין בפגישה… הדבר כמובן חרה להם היטב.
או אז החל תהליך הכפשות וזלזול ברבי חיים עוזר, שיש לו דבר אישי ושנאה כלפי המוסד שלהם, ולכן הוא מתעלם מבקשתם ואינו מוכן לסייע להם, וכן הלאה והלאה, אך רבי חיים עוזר לא הגיב כלל לטענות שנטענו כלפיו, והמשיך בהנהגתו כמימים ימימה!"…
במקום נוכח גם העסקן הנמרץ הרה"ג רבי שלמה לורנץ זצ"ל, מי ששימש שנים רבות כעושה דברם של גדולי הדור, והיה בפני עצמו תלמיד חכם ובר אוריין. כששמע את הדברים, פנה ושאל את הרב שך: "מדוע רבי חיים עוזר בחר שלא להשיב לדברים הקשים שהטיחו בו? מה עם כבוד התורה?"
הרב שך חייך וענה תשובה מפעימה: "רבי חיים עוזר חשש ממידת הכעס עד מאד… אם היה לו הוה אמינא שמא יבוא לידי כעס העדיף לשתוק!"
לאחר רגעים ספורים הוסיף הרב שך לומר: "רבי חיים עוזר היה רחוק מאד מכל המושגים האלו, לא היתה לו שייכות למידת הכעס… ובכל זאת הוא כה חשש ופחד שלא יגיע למצב שתהיה לו הוה אמינא לכעס!"
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')