הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ…" (שמות י"ג, ט')
בסיום פרשת השבוע, עם סיכום הנסים והלקחים העולים מגאולת מצרים, אנו מקבלים מתנת אהבה את מצות התפילין. עם שחר, כשהאדמה עוד לחה, אנו משכימים קום בשמחה, וממהרים לבית הכנסת. ביד נרגשת אנו נושאים את התיק בו שמורות היטב התפילין האהובות שלנו… אחרי 'לשם יחוד' אנו מנשקים את הבתים הקדושים באושר, ומברכים "אשר קדשנו… להניח תפילין!". אף שהתפילין היא מצוה שגרתית, היא גורמת להתרגשות כל יום מחדש. בין היתר, כי אנו יודעים שהתפילין הן מצוה רבת משמעות עבורנו, הרבה יותר מפעולה שגרתית, כי יש בהן מקור לאנרגיה חיובית לכל היום, והן גם מהוות מקור ביטחון עבורנו.
מקור ביטחון? -כן כן! הרי בימים אלה, מי לא מחפש מקור לביטחון רוחני ואישי, במובן הפשוט ביותר של המילה. כאשר מסביב הומה הסער בניסיונות המתחדשים בכל רגע, כאשר אנו עדים להתרחשויות בתוככי ארץ הקודש ומחוצה לה, לא רק לבבות חלשים הופכים למפוחדים, כולנו מרגישים אי נוחות, איננו יודעים מה ילד יום… הנחת התפילין, היא מתנה יקרת ערך שקיבלנו מבורא עולם. התפילין מרחיקות מאיתנו כל צרה וצוקה, במובן הרוחני וגם במובן הגשמי. הן כולנו עומדים מדי יום מול ניסיונות, היצר אורב לנו ולילדינו בכל פינה, וכנגדו – עומדות התפילין ומעניקות 'מטריית הגנה', שתסייע לנו להתמודד ולנצח. אחת המצוות היחידות, שתוצאותיה רשומות וחקוקות בתורה עצמה, היא הנחת התפילין. האדם נראה לבוש בחליפה פשוטה ומרוטה ונתון להשפעת כל רוח, אך מהרגע שהניח תפילין בבוקרו של יום – למעשה הוא מתנהל בתוך 'טנק מרכבה' חדיש ובטוח…
חז"ל דרשו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – 'אלו תפילין שבראש', כלומר, שהתפילין הן המגן שלנו, הן השומרות עלינו מפני הקמים עלינו. אך חז"ל הדגישו 'תפילין שבראש' ולא 'תפילין שעל הראש' – כלומר, שהתפילין נמצאות בתוככי הראש פנימה, ולא מרחפות – מונחות מעליהן… גילה הגאון מוילנא זצ"ל, כי עוצמת התפילין תלויה בכך שהתפילין יהיו בתוככי הראש, בפנימיותו. שהן יהפכו לחלק מאתנו, שנכיר לעומק את תוכנן ומשמעותן, שנייחס להן את החשיבות שהן ראויות לה!
ככל שהתפילין יהיו בתוככי הראש, ומשמעותן תחדור אל תוך לבנו, ככל שנחוש בהנחת התפילין שאנחנו משעבדים את עצמנו לעשות את רצון ה', ככל שנשמור את עצמנו מקלות ראש כשהתפילין על ראשינו – בכך נבטא כי התפילין הן בראש שלנו, ולא רק נחות עליו… גם היום, אחרי עשרות שנות הנחת תפילין, כה כדאי לרענן ולשנן את הלכות תפילין, כדי שחלילה לא ניכשל ונמצא שלא הנחנו תפילין בטעות, חלילה! הרי ישנם פרטים שעלולים להישכח, ולעכב את כשרות הנחת התפילין – הלא בוודאי ראוי וכדאי לוודא כי אנחנו מניחים תפילין כהלכה!
ואז – יש לנו הבטחה "ויראו ממך", שכל שונא וצר, כל יצר וניסיון, יירתעו מאתנו, לא יתקרבו. אנחנו נזכה בחיים שלוים ורגועים, בטוחים ושמחים, בזכות הנחת התפילין. היש לנו הבטחה טובה מזו?
מעורפל הכרה בין פסי הרכבת…
בין הממתינים הרבים שעמדו על שפת פסי הרכבת בקראקא, נמנה הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, רבה של פיעטרקוב. היה זה מיד אחרי פטירת הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, והרב יצא למסע גיוס כספים דחוף למען ישיבת 'חכמי לובלין', שפטירת ראש הישיבה בחודש מר-חשון תרצ"ד הותירה אותה ללא משען כלכלי. כשהגיעה הרכבת המובילה ללודז', מיהר הרב לעלות על הרכבת. אך בדיוק בעומדו בפתח הקרון היטלטלה הרכבת, והרב נפל ארצה בין המסילות. רק הממתינים על שפת פסי הרכבת הבחינו בכך, אך לא יכלו לעצור את הקטר, ולזעוק לעברו כי אך לפני רגע היה כאן יהודי נשוא פנים, שנפל אל בין הפסים…
תוך צפירה מחרישת אוזניים, החלה הרכבת הארוכה בנסיעה, מפתחת תוך שניות מהירות גבוהה. מאות אנשים שנותרו בתחנה הביטו בעיניים קרועות במתרחש. 'אין ספק מה עלה בגורלו', הרהרו הממתינים בשבריר שניה. 'הן הרכבת כה אימתנית וחזקה, מרסקת ומעיפה את כל העומד בדרכה. איזו טרגדיה איומה!' חשבו בצער… רק בשעה שפנסי הרכבת נראו ממרחקים, החלו הנועזים שבהם להציץ לראות אם נשאר משהו מהאדם שהיה כאן קודם לכן. להפתעתם לא היה גבול, לנוכח העובדה כי גופו נותר כמעט שלם, למרות שפציעתו האנושה ניכרה היטב…
הרב אמנם ספג חבטה אדירה בראשו בעת הנפילה, הכרתו היטשטשה וכוחו אזל, אך רצון ההישרדות היה חזק מכל. חיש עשה הרב את החישוב, כי אם יישאר שוכב כך ללא תנועה, כשהרכבת תתחיל בנסיעה היא תדרוס אותו ותרמוס את גופתו. כוחו לא עמד לו לקום מהפסים, ולפיכך הוא ניסה לשפר את מקום משכבו, כך שכל גופו יישאר בין הפסים ומי יתן כי הרכבת תוכל לחלוף מעליו…
תוך כדי מחצית הדקה שעמדה לרשותו, הבין הרב כי גם בכך אין די, וגם אם גופו יישאר שלם, הרי שראשו עשוי לחטוף מהלומה מתחתית הקרונות, וזה עלול להיות סופו העגום. מיד הניח הרב את שתי ידיו על ראשו, וניסה להיצמד לקרקע ככל האפשר… כפי שחשש הרב, הרכבת הכתה בעוצמה את הידיים שהגנו על ראשו, וגופו הלך ואיבד כמויות של דם. לאחר שהרכבת חלפה, מיהרו הממתינים להזעיק כוחות הצלה שפינו אותו אל בית החולים הסמוך.
מפרפר בין חיים למוות, הגיע הרב לאו לבית החולים. תחילה טופל על מנת להציל את חייו, העורקים נחסמו וגופו החל לקבל מנות דם שישלימו את הדם שאזל. לאחר שכוחותיו שבו אליו במקצת, דרשו הרופאים לבצע ניתוח מיידי, ניתוח מורכב וקשה שאורכו כחמש שעות, שאולי יצליח להציל את ידיו הפגועות עד אימה… הם מיהרו להכין עבורו חדר ניתוח, והזעיקו את דוקטור פישר, הנודע כמנתח מומחה. כשהמנתח הגיע לבית החולים וראה את ידיו, מיהר ללחוש באוזני צוותו "יש לנו שעה – שעתיים לנסות להציל משהו, אחר כך יהיה מאוחר מדי". כשנכנסו הרופאים לחדרו של הרב, ביקש הרב לדעת מה הם מתכננים לעשות. "אנו מזדרזים לניתוח להצלת ידיך!", אמרו לו הרופאים בטון בהול. "הסיכוי הולך ואוזל…".
להפתעתם, דווקא הרב ביקש להשתהות קלות. "אני מבין כי יש לבצע את הניתוח במהירות", אמר להם בגבורה, "אבל אינני מסוגל להיכנס לניתוח עדיין. אני צריך לבדוק משהו…". הרופאים היו מופתעים. אך לפני שעה קלה היה הרב פצוע, שמי יודע אם ישרוד את הפציעה. ועתה, כשהוא כבר יכול להיכנס לחדר הניתוח במטרה לנסות להציל את ידיו, לפתע יש לו זמן לבירורים, והוא מרוכז בנושאים לא ברורים… אך הרב הוסיף: "גם אני רוצה למהר לניתוח, אך אבקש אם אפשר לקרוא לאדמו"ר הרה"ק רבי משה מבאיאן זי"ע, המתגורר לא הרחק מכאן, כי אני צריך לשוחח עמו בדחיפות לפני הניתוח!", פסק הרב את פסוקו. בתוך דקות ספורות הוזעק הרבי למקום, וגילה לחרדתו כי הפצוע הקורא לו הוא רבה של פיעטרקוב, שנפצע על פסי הרכבת והובהל לבית החולים.
לא היה פנאי לדרוש בשלומו כראוי, כאשר הרופאים מאיצים לזרז את הניתוח. הרב לאו פתח מיד ואמר: "רבי, סליחה שהטרחתי את מעלת כבודכם, אך יש לי שאלה שאינה סובלת דיחוי! הרופאים טוענים שעליי לבצע את הניתוח בדחיפות, ושכל הצלת ידיי תלויה בניתוח הזה. עם זה, אני חושש כי במהלך הניתוח, בשל סיבוך אפשרי, יחליטו הרופאים כי אין מנוס מלקטוע חלק מידיי". "וכי יש ברירה?", שאל האדמו"ר, "הרי אם כך יחליטו, מסתבר שזו אכן הדרך היחידה להציל את יתר חלקי הידיים. וכי לא עדיף להישאר עם חלק מהידיים, כשאין אפשרות להציל אותן לגמרי?"
"זאת אני מבין", השיב הרב לאו, "אך אבקש מהרבי להיות כאן כל משך הניתוח, ולהשגיח נאמנה על הרופאים, לבל יקטעו מהיד יתר על המידה, באופן שלא יישאר לי שיעור שאוכל להניח עליו תפילין… חשוב לי להבריא את ידיי, אך אני מתקשה לעשות זאת על חשבון מצוות הנחת תפילין בעתיד. רק אם הרבי יבטיחני כי ישמור היטב שיישאר ביד שיעור מספק להנחת תפילין, אוכל להיכנס לניתוח בלב רגוע ובטוח…". כמובן, הרבי הבטיחו כי יעמוד על המשמר ככל אשר ביקש, ורק אז ניאות הרב לאו להיכנס לחדר הניתוח, שאכן הצליח וידיו היו לו לשלל, אם כי נזקקו עדיין לשיקום ממושך, ובחלקן הורכבה יד תותבת.
הרב לאו שמח והודה על הצלת חייו, ולא פחות חשוב – על כי נשאר לו שיעור הנחת תפילין בידו…
הסיפור, המובא בספר 'הדרך לקידוש השם', על חייו ופועלו של רבי משה חיים לאו הי"ד, יש בו כדי ללמד אותנו. כי כשמבינים את משמעותן העמוקה של התפילין, מפנימים כי איזו צורת חיים תהיה ליהודי בלעדיהן, איך יוכל יהודי להחיות נפשו מדי שחר, לולא הוא זוכה להפשיל שרוול בשמחה, ולברך בהתרגשות "אשר קדשנו… להניח תפילין!".
בכח התפילין, אותן נקשור לידינו, נוכל להתחבר לבורא עולם, לקבל על עצמנו עול מלכותו, ולקבל ממנו אנרגיות טובות וחיוביות לכל היום. לפיכך, נקפיד כי התפילין יהיו כשרות ומהודרות, ונהדר שלא לדבר עמן דברים בטלים כי אנו מבינים את משמעותן של התפילין, וכמה לא ראוי להסיח את הדעת מהן. אשרינו, שאנו יכולים להניח תפילין מדי יום באושר, על ידיים שלימות ופעילות!
לילה נטול שינה בכלא…
היה זה בשנת תרצ"ז. בכניסה לישיבת טלז שבליטא, התחוללה מהומה של ממש. שוטרים חמורי סבר חסמו את כל הכניסות והיציאות, ולמעשה כיתרו את הישיבה כולה. בשלב מסוים, נכנסו השוטרים להיכל הישיבה, ובידיהם תמונה מהוהה, ממנה ניבטה דמותו של עלם חמד, ובראשה נכתב 'גודלבסקי'. מתחתיה נכתב באותיות שחורות גדולות: 'מבוקש לחקירה בשל עבירות הגירה…'. היה זה הגאון רבי יהושע לייב גודלבסקי זצ"ל, שכבחור צעיר הגיע לליטא מגרמניה, במטרה לגלות למקום תורה – היא ישיבת טלז. העלם הצעיר היה שקוע בלימודו, ולא שם לב כי מועד הויזה שברשותו חלף עבר, ולמעשה הוא שוהה כעת בליטא שלא כחוק. לא שהייתה לו בעיה להסדיר את הארכת הויזה, אלא שכיון ששכח לעשות כן, ומועד הויזה פקע, הפך בחור חמד עוסק בתורה, לעבריין הגירה דרוש לחקירה…
כשהגיע לחקירתו, ניתנו לו שתי אפשרויות: לפדות את עצמו בתשלום קנס גבוה מאוד, או להיכנס לבית הסוהר לתקופת מה. אפשרות הקנס לא באה בחשבון, בהיותו בחור בודד נטול כל יכולת כלכלית. נשארה רק האפשרות ללכת לבית הסוהר, אף שידע כי בית הסוהר בליטא רחוק מלהיות בית מלון, בוודאי יושבים שם פושעים מועדים ועבריינים מסוכנים, ומסוכן לשהות בחברתם…
וכך, ביום המחר, התייצב הבחור בראש מושפל ועיניים מפוחדות בכניסה לבית הכלא, לריצוי עונשו. כשנכנס לתאו, גילה כי כל מה שדמיין על בית הכלא – הוא גן עדן ביחס למצבו האמתי… מדובר במקום מוזנח ומצחין, בו שוכנים בצפיפות זה לצד זה למעלה מעשרה עבריינים, הדוברים שפה לא מוכרת. אלה 'שמחו' על האורח החדש שהגיע למאורתם, וכבר תכננו בינם לבין עצמם כיצד להציק לו…
כשנכנס לתא, האסירים כבר החלו עולים על יצועם לשנת הלילה, אך הוא לא הצליח לעצום עין מרוב פחד ואימה. הן הוא נמצא בתוככי הכלא, מקום בו אין חוק ואין סדר, אין דין ואין דיין, והוא – בחור צנום שנזרק לכאן לבדו, מול חבורת פושעים מסוכנים שזה מקומם הטבעי. כששמע את שיחותיהם לפני שנרדמו, הבין כי יום המחר לא הולך להיות קל, ושפתותיו נקשו באימה הולכת וגוברת עם כל דקה שחולפת…
השעות נקפו, העבריינים נרדמו, אך הבחור לא הצליח לתת תנומה לעפעפיו. כשהגיעה שעת חצות ליל, החליט כי כבר עדיף לו להישאר ער. הרי איזה ביטחון יש לו כאן בתא חוץ מהנחת התפילין היקרה, אותה לבטח לא יוכל לעשות במשך היום בחברה כה 'נעימה'… עדיף להמתין לאור ראשון, ומיד להניח תפילין ולהתפלל בזריזות, בטרם ישכימו קום האסירים האחרים…
עם עלות השחר, קם הבחור מהמזרן שלא היה אלא ערימה של קש אסוף. על בהונותיו, עקב בצד אגודל, עשה את דרכו אל המים, ומיהר ליטול ידיו. בשקט בשקט, כדי שלא להרעיש חלילה ולהטריד את מנוחתם, הוא ניגש לפינת החדר, הוציא את התפילין מתרמילו, והניח אותן בדבקות ובמסירות… תוך דממה מוחלטת החל בתפילתו מעומק הלב. מילה במילה, כמונה מעות. הוא זעק מעמקי לבו זעקה אילמת. רגע לפני הגיעו לתפילת שמונה עשרה, שמע את אחד האסירים מתהפך על משכבו, והבחין כי הלה פתח את עיניו. תוך אימה החל בתפילת שמונה עשרה, מבקש לשכוח מהנעשה סביבו… אך תפילתו של היהודון, לא מצאה חן בעיניו של אותו אסיר שהתעורר. הוא מיהר להעיר כמה מחבריו, ועד שסיים את תפילתו כבר היו כל האסירים ערים, נושאים לעברו אגרופים מאיימים. כשפנה לאחור בתפילת 'עושה שלום' לבו נחרד, בעיניו ראה כי הללו מתקרבים אליו באגרופים קמוצים…
גופו רעד מפחד, הוא עצם עיניו והמתין למהלומותיהם, שבוודאי יבואו בתוך שניות. הוא שמע את צעדיהם מתקרבים אליו, ולבו ניתר מאימה – – – ואז, כשהיו כבר קרובים – הם נסוגו אחור. אחרי כמה רגעי שיתוק העז להציץ אחורנית, וגילה כי הם חזרו למיטותיהם ויושבים עליהן בשקט, אינם מעזים להתקרב.
הבחור היה המום, אך מיד הבין כי עוד לא הוכח שהסכנה חלפה. הוא הוריד את התפילין בזהירות, נישקן וקיפלן בהתרגשות רבה, ומיהר להצטרף לשאר האסירים, המטאטאים באותה עת את החדר, ואוספים את הקש שנפל מהמזרנים במהלך הלילה. אך מה גדולה הייתה הפתעתו, כשאותם עבריינים סימנו לו שלא יטרח, ואחד מהם התנדב לאסוף את הקש במקומו, תוך שהוא ממלמל מילות הערכה לא מובנות…
אם היו לו ספיקות נוספות באשר לכח התפילין, הרי שהרגע הבא היה הרגע הפלאי והמוכיח ביותר. כשנכנס הסוהר לתא, החלו האסירים להתגודד סביב הסוהר, ולהתווכח עמו בלהט. הוויכוח גלש לצעקות, היה ניכר שהאסירים מטיחים מילים קשות בסוהר, תוך שהם מצביעים לעבר הבחור, שישב מצונף בפינתו ולא הבין אף מילה… אחרי הוויכוח הארוך והנוקב, יצא הסוהר לפרק זמן קצר. האסירים האחרים התקרבו אל הבחור, והחוו לו קידה. אחרי כמה דקות שב הסוהר, וביקש מהבחור ליטול את מיטלטליו וללכת עמו…
הוא החל פוסע עם הסוהר, עודו מהורהר ולא מבין מה קורה. לפתע מצא עצמו חופשי מחוץ לכותלי בית הכלא, אדם חופשי ומאושר…
את הסיפור שמענו מפי בנו, דודי הרב אברהם גודלבסקי שליט"א, ששמעו מאביו שזכה לדור ישרים מבורך, ולהקים בית חינוך גדול לבנות בארה"ב, בו שב וסיפר על האימה שאחזה בו כשהניח תפילין, ועד שהבין כי התפילין הן שהצילו אותו בגיא צלמוות… כי מי שמסוגל לא לעצום עין בלילה כדי לזכות להניח מחר תפילין בשלוה – אין כל פלא שהתפילין הגנו עליו וזיכו אותו לצאת מאפילה לאורה. ככל שנשמור על התפילין בקדושה הראויה, התפילין ישמרו עלינו.
צוואה ביום שלפני…
בין דמויות ההוד מהדור הקודם, נמנה הרה"ח רבי יצחק זילבר זצ"ל, שהתגורר בקרית צאנז בנתניה, ונודע כאדם שיראתו קדמה לחכמתו. למרות כוס התרעלה ששתה בשנות השואה האיומה, נותר נאמן ודבוק בדרכו היהודית. כשהיה כבר אדם מבוגר, כבן שמונים, פנה אליו נכדו בשאלה: "סבא! מחפש אני עצה טובה, סגולה מעניינת להתחזקות ולשמירה. מה תציע לי לעשות?". השיב הסב: "דע לך בני, כי מניסיוני האישי – הסגולה והעצה הטובה ביותר, היא להישמר ולהיזהר מלהסיח דעת ולדבר דברים בטלים כשהתפילין לראשינו. הרי עברתי את השואה האיומה, סבלתי מרורות ועברה עליי כל צרה אפשרית. אם החזקתי מעמד – זה רק בזכות שהקפדתי כל ימיי שלא לשוחח עם תפילין, ולכן התפילין שמרו עליי לאורך כל השנים!".
הנכד הודה לסבו על העצה, וכבר המתין לפגוש בו שנית ביום המחר ולספר לו כיצד קיים אותה… אלא שביום המחרת, בכ"ח באדר תשל"ד, הסתלק הסבא לגנזי מרומים, ועצתו נותרה כצוואה שנתן ביומו האחרון… כל ימיו הקפיד הרב זילבר לא לשוחח בתפילין, ובזכות זאת התפילין שמרו עליו. ובטרם הסתלק מהעולם – נתנו לו משמים את הזכות להעביר את המסר הזה לדור אחרון: יהודים יקרים! התפילין יקרות כל כך. ככל שניזהר מלדבר ולשוחח, להקל ראש ולהסיח דעת כשהן לראשינו, נזכה לשמירה צמודה לכל החיים!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)