כשלא שואלים גם לא דורשים!
כאשר היה רבי צבי הירש ברלינר זצ"ל רב במאנהיים, שנה אחת לא מסר דרשה בשבת הגדול. שאלו אותו ה'בעלי בתים' מפני מה הוא מבטל מנהג כה חשוב המקובל בכל קהילות ישראל?
השיב: חז"ל אומרים 'שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום', ולכאורה תמוה מהי כפילות הלשון 'שואלין ודורשין'? אלא, כוונת חז"ל: אימתי דורשין בהלכות הפסח? – כששואלין! במקום שהבעלי בתים מתעניינים בהלכות הפסח, הגעלת כלים, הלכות מצה וכו'. אבל כאן בקהילתנו רואה אני שאין לכם שאלות בהלכות הפסח, כנראה כולכם כבר יודעים להורות היתר לעצמכם, ולכן אינכם מטריחים את הרב. אם כן, בעיר כזאת, פטור הרב גם מלדרוש 'דרשת שבת הגדול…'
דרשת שבת הגדול שכאילו נאמרה
היו שנים בהן לא נשא הגה"ק רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר זצ"ל דרשה בשבת הגדול. היו אלו שנות המלחמה, בהן נרדף האדמו"ר ע"י הנאצים ימ"ש, וצרות ומכאובים רבים עברו עליו.
פעם אחת בעת אמירת 'הגדה של פסח' כשאמר 'ויענונו כמה שנאמר…' סיפר האדמו"ר, כי היה רב אחד שרק מעט אנשים הופיעו ל'דרשת שבת הגדול' שלו. כשנעמד אותו רב לשאת את הדרשה אמר: כתוב בהגדה 'במתי מעט כמה שנאמר…' א"כ, מאחר שאנחנו רק 'מתי מעט' ואין לפני מי לדרוש, נסתפק ונצא ידי חובה 'כמה שנאמר' – כאילו אמרתי דרשה, וירד ולא נשא את הדרשה.
אף אנו נמליץ ונאמר – אמר הסאטמאר רב – על השנים שבהן לא זכיתי לומר 'דרשת שבת הגדול' מחמת הצרות שעברו עלי: 'ויענונו' – מחמת העינויים והצרות שעברנו, 'כמה שנאמר' – יהא נחשב כאילו נאמרה דרשתי…
דרשת שבת הגדול שזיעזעה את סלוצק
קהילת סלוצק הצטיינה בימים ההם בצורבים יראים ושלמים שנזהרו בקלה כבחמורה, אך זרועות ההשכלה, שכילתה רבים מבני התורה, הגיעו גם לקהילה חשובה זו, והיו מבני עשירי הקהילה ששלחו את בניהם ללימודים בגימנסיה העירונית.
הנהלת הגימנסיה שילבה זרועות עם ראשי ההשכלה, וכדי להקל על היהודים את השתלבותם באקדמיה, הגמישה עבורם את התנאים ופטרה אותם מלימודים בשבת. אך אט אט הוחמרו עליהם הכללים. בתחילה חייבו אותם להתייצב בגימנסיה בשבתות ופטרו אותם רק מכתיבה, וכעבור שנים מעטות גם הקלה זו התבטלה, והתלמידים היהודים חויבו אף לכתוב בשבת.
בביקורו הראשון של מרן הבית הלוי זצ"ל בסלוצק, כבר שמע שאחדים מראשי הקהילה הנכבדים שולחים את בניהם ללימודים בגימנסיה. ידיעה זו גרמה לו צער רב, וצערו גדל שבעתיים כאשר שמע שאינם מדירים רגליהם מהגימנסיה גם בשבת, והגדילו עוונם גם בכתיבה בשבת. אולם הוא החליט שלא יעשה דבר עד שיקבע את מושבו בסלוצק.
בראש חודש ניסן שנת תרכ"ה הגיע הבית הלוי לסלוצק. העיירה לבשה חג, החנויות נסגרו, בעלי המלאכה והפועלים שבתו מעבודתם, קבלת פנים מרהיבה נערכה לכבודו, והקהילה שמחה מאוד על רבם החדש שקבע את מושבו בעיירה.
כבר בימים הראשונים החל לקרוא אליו הורים רבים ששלחו את ילדיהם לגימנסיה וניסה לשכנע אותם להוציא את ילדיהם מהמוסד הקלוקל, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. חלקם אף התפארו בכך שבנם לומד בגימנסיה, ושיבחו אותם שלמרות הכל הם נשארים יראי שמים, וכי לפני הלימודים הם מתפללים תפילת שחרית, באין מוצא החליט ה'בית הלוי' להקדיש את דרשת שבת הגדול לנושא הכאוב.
וכך מתואר בחוברת 'הדרום' (לח) מפי עד ראיה: "רבי יוסף בער נודע מלבד גדלותו בתורה, לדרשן גדול ומצוין, והעיר סלוצק חיכתה בכליון עיניים לשמוע את דרשתו הראשונה בשבת הגדול…"
עד הראיה ממשיך בתיאורו: "שבת הגדול בצהריים, בית הכנסת הגדול מלא מפה אל פה. אנכי הייתי מן הראשונים, ואתייצב על יד ארון הקודש. הנני רואה יהודי גבה קומה מתעטף בטליתו, זקנו קטן אך פאותיו ארוכות מאד, עיניו גדולות ושחורות ומאירות, לבוש הוא בגד ארוך של משי, עולה אל ארון הקודש, נושק בחיבה את הפרוכת, שם פניו אל ההמון הנאסף שעמד ביראת הכבוד ובפיות פתוחים, וקול עצוב ונלבב נשמע…
"'המשנה אומרת' – פתח הרב את דרשתו – 'אלמנה ניזונית מנכסי יתומים, אך בגמ' מבואר שאם האלמנה הסיחה דעתה מבעלה להינשא לאחר, שוב אינה ניזונית מן היתומים. משל למה הדבר דומה' – הסביר הרב – 'האלמנה זה עם ישראל שגלה מארצו, כל זמן שזכרו יתברך חקוק בליבנו, זכאית האלמנה – עם ישראל – להתפרנס מאוצרותיו של הקב"ה, אך כיון שפושטת האלמנה את לבוש הקודש שלבשה בהר סיני ומפרנסת עצמה בתורות אחרות וזרות, אזי מפסידה האלמנה את כל זכויותיה…!'
"הרב המשיך לייסר את השומעים על דבר הפרצה הנוראה שילדיהם לומדים בגימנסיה, ולומדים מחבריהם הגויים, משנים את שמם ולבושם ומחללים את השבת. 'הרי זה דומה' – זעק הרב מנהמת לבו – 'לאותה אלמנה שהתחילה להתקשט ונתנה עיניה באחרים. איך נפתח פה לבקש מאדונינו מלכנו שיפרנס אותנו ויגאלנו משעבוד לגאולה'.
"אז פרץ הרב בבכי גדול, ורבים מהקהל התרגשו ובכו גם כן. בעיקר נשמעו הבכיות מעזרת הנשים, וחלקן אף הכריזו בקול שמעתה יפסיקו לשלוח את בניהם לגימנסיה. הדרשה המזעזעת השאירה רושם רב, וקרוב למחצית מהתלמידים היהודים הפסיקו את לימודיהם בגימנסיה, וחזרו לשם רק כששחררו אותם מהלימודים בשבתות ובימים טובים".
אך הסיפור לא נגמר. שמעה של הדרשה המוצלחת נשמע אף בבית המושל, וכבר ביום א' דחוה"מ פסח הוזמן ה'בית הלוי' לבית המושל. "יודע אתה שדבריך נגד הגימנסיה הממשלתית הם עוון 'בגידה" – הטיח המושל ברב – "החוק מחייב אותי לעצור אותך לאלתר, אך כיון שהנך רב חדש, אני נוהג בך לפנים משורת הדין, ונותן לך הזדמנות לשאת דרשה בשבת הקרובה ולבטל את 'דרשת שבת הגדול', אחרת אאלץ להוציא נגדך פקודת מעצר…"
הרב לא איבד עשתונות, ובפקחות רבה שניחן בה הסביר למושל שהוא כלל לא אסר את הלימודים בגימנסיה, אלא אסר רק את ההשתתפות בלימודים ביום שבת. "הבן" – הסבר הרב למושל – "המורדים במלכנו ירום הודו ושואפים להוריד אותו מכיסאו, הם גם המורדים באלוקי השמים שהוא מלך מלכי המלכים. רק מי שמאמין באלוקים ונאמן לדתו, הוא גם נאמן למלכנו ולחוקיו".
לאחר שסיים הרב את דבריו פנה המושל לסגנו שישב לצידו ואמר לו: "חי נפשי, הרב הדתי החדש של יהודי סלוצק הוא יותר מלומד ופיקח מהרב הממשלתי שלהם. אמנם אינני משוכנע שכל מה שאמר דברי אמת הם, אולם הוא הגן על עצמו כעורך דין ממולח, שוב אין בדעתי להעמידו לדין".
בסיום דבריו ביקש המושל סליחה מהרב על שהטריח את מנוחתו בימי החג, ובקריצת עין רמז לו שלהבא יהיה זהיר בדבריו, כי עיני הממשלה שולטת בכל, ואוזניים לכותל…
פגישת הרב והמושל נסתיימה בהצלחה רבה, ובהוראת המושל נענה מנהל הגימנסיה לדרישת התלמידים היהודים שלא להופיע בלימודים בשבתות ובימים טובים.
שבת הגדול – שבת תשובה
בשנת תק"א נבחר הגאון הגדול בעל ה'פני יהושע' זצ"ל לרב הראשי בפרנקפורט. לאחר תקופה קצרה נאלץ הרב לעבור לוורמייזא בגלל מחלוקת שפרצה בעיר. הוא שהה שם כמה שנים, ובשנת תקי"ג ביקשו ממנו פרנסי העיר פרנקפורט לשוב לעיר.
לקראת שבת הגדול הוא הסכים לשוב אל העיר, ורצה לדרוש 'דרשת שבת הגדול', אך מתנגדיו בעלי המחלוקת החציפו פניהם והפריעו לו בדרשה.
אמר הפני יהושע: "בתחילה חשבתי כי 'שבת הגדול' זו תהיה 'שבת תשובה' עבורכם, כי תשובו מחטאתכם אשר חטאתם נגדי. עתה אני רואה שזו תהיה 'שבת תשובה' עבורי, כי אני אשוב לעיר אחרת סמוך ונראה לפרנקפורט"… ואכן עבר לגור ב'אופנבוך' הסמוכה.
מדוע התעקש ה'חתם סופר' שתלמידו ישמע את 'דרשת שבת הגדול' שלו?
אמו של הר' יצחק פראג זצ"ל היתה אלמנה, ולקראת פסח ביקשה מבנה שישוב הביתה. "הלכתי למורי ורבי מרן החתם סופר זצ"ל" – מספר ר' יצחק – "להיפרד ממנו ולבקש ממנו את ברכת הדרך. אמר לי ה'חתם סופר': 'איציק'ל, אינך נשאר לדרשת שבת הגדול שלי?!' כמובן שנשארתי" – מספר ר' יצחק.
במוצאי שבת הגדול, כבר היה סמוך לחג הפסח, באתי שוב למו"ר ואמרתי לו שהיות והזמן קצר מוכרח אני לנסוע לאמי שתחי', ושוב אמר לי ה'חתם סופר': 'איציק'ל, אחרי ה'דרשת שבת הגדול' שלי אתה עוד מסוגל לנסוע?!'…
"אך אני הייתי צעיר לימים" – מספר ר' יצחק – "לא ירדתי לסוף דעתו, ולמרות הכל החלטתי לנסוע".
הוא כתב לי תעודת הצטיינות, ליווה אותי, ונתן לי את ברכת הדרך, אך נאנח ואמר: 'איציק'ל, בעיירה שלך בוערת אש… בעיירה שלך בוערת אש… תיזהר מאוד….'.
"מה אומר ומה אדבר" – סיים ר' יצחק את סיפורו – "אז היתה עיירתי מלאה בחכמים וסופרים, היום אפילו כוס מים אינני יכול לשתות אצל בני…"