"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (דברים י"א, כ"ו)
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
רבינו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, כותב במכתב שתכלית ימי "בין הזמנים" היא: "לנוח ולצבור כח לקראת התחזקות יתר בעמלה של תורה". לא ניתן להתעלם מהגוף והנפש, שצריכים מרגוע, מנוחה והחלפת אויר ואוירה. קשה לסחוב בעלייה כל הזמן, וכדי שאלול יהיה 'אלול', צריכים לנוח, לאגור כוחות מחודשים.
והנה אנו מתרווחים לנו בניחותא על כסא נח, נושמים את האוויר הצח של הצפון הקריר, מעיינים בספר תורני משובב נפש, אוכלים פירות קיץ טריים וטעימים ו…מקיימים את רצון ה' יתברך.
הירושלמי בסוף מסכת קידושין כותב הלכה מעניינת, כך: "רַבִּי חִזְקִיָּה ורַבִּי כֹּהֵן אמרו בְּשֵׁם רַב: עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַה שֶּׁרָאָת עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רַבִּי אלְעָזָר חֲשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעֲתָא לדברי רב הללו, וּמַצְמִית ולכן היה מקבץ לֵיהּ פְּרִיטִין פרוטות וְאָכֵיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָּה ואוכל בהם מכל מה שראה חֲדָא בְּשַׁתָּא פעם אחת בשנה".
מדוע יהודי צריך לאכול מכל דבר מאכל שראתה עינו? הפני משה מסביר שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל, משום שאינו נותן לבו לחזור אחריהן לברך ולהודות להקב"ה שברא מינים אלו להחיות בהם בני אדם, וכמו שאינו נחשב בעיניו טובת יתעלה ב"ה, ולכן חשש ר' אלעזר לשמועה זו, וראה לנכון להביא את עצמו לידי חיוב לפחות פעם אחת בשנה, כדי לברך על כל מין ומין וליתן שבח והודיה לה' יתברך, המשגיח ומפרנס ומכין מזון לכל בריה וצורך כל נפש חיה.
הקרבן העדה מסביר שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל, משום שחטא על נפשו שסגפה חנם, והוא ביאר ביאור נוסף, שרבי אלעזר עשה כך כדי לברך שהחיינו וליתן שבח והודיה לה' על שברא בריות טובות ליהנות בהן בני אדם.
התשב"ץ קטן (סימן ש"כ) הביא את דברי הירושלמי וביאר טעמו, שהוא כדי להרבות בברכות. והגרי"פ פערלא (על הרס"ג, עשה צה) תהה מנין שישנו חיוב להרבות בברכות, ועוד שמשמעות לשון הירושלמי 'ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא', שהחיוב לאכול מכל שראתה עינו רק פעם אחת בשנה, ואם טעם הדין הוא להרבות בברכות, מדוע יוצאים ידי חובה זו בפעם בשנה בלבד? האליה רבה (או"ח רכה סק"ו) ביאר שכוונת התשב"ץ היא לחיוב להרבות בברכת שהחיינו. (ולפי זה מובן מדוע רבי אליעזר דאג לכך פעם בשנה, כדברי הפני משה שביאר שר"א רכש פירות המתחדשים משנה לשנה).
בשו"ת שיח יצחק (סש"ו) ביאר שמעיקר הדין היה צריך לברך ברכות בכל יום ויום, וכעין שנאמר (ברכות מ', א') 'ברוך ה' יום יום', שבכל יום ויום ייתן לה' מעין ברכותיו, אך כיון שלא ניתן בכל יום לאכול פרי חדש ולברך, לכך בירך רבי אלעזר על פרי חדש בכל ראש השנה, ונחשב כאילו בירך בכל ימות השנה על אותם מיני מאכל, וכעין דברי הטור (או"ח תקפ"ג), שנהגו בפרובינצ"א להביא על השולחן בראש השנה כל מיני חידוש.
נאמר בבראשית (ב', ט"ז): "מכל עץ הגן אכול תאכל", וכתבו המשך חכמה (שם) ובשו"ת דברי יציב (לקוטים והשמטות סימן כ"ג): שהאדם הצטווה להחיות את נפשו וליהנות מכל דבר מאכל, וכדעת הירושלמי שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראה עיניו ולא אכל.
בספרי ובילקוט (פרשת שופטים) נאמר על הפסוק "כי ממנו תאכל", שהיא מצות עשה, וביאר המגן אברהם בחיבורו 'זית רענן' (על הילקוט, שם) שכשאדם רואה עץ פרי לפניו, ישנה מצות עשה לאכול מפריו, וכתב שזהו גם כוונת דברי הירושלמי. הגרי"פ פערלא סבור שזוהי גם כוונת הרס"ג (עשה צ"ה), שכתב שאם 'רחב גבולך והתאוית תדשנה טובי ותשבע', היינו שישנה מצוה לאכול מכל דבר שנפשו מתאווה אליו.
בתלמוד הבבלי אין התייחסות למימרא זו, ובשו"ת דברי יציב (שם) תמה מדוע הטור והשו"ע השמיטו את דברי הירושלמי, וביאר שהרי לביאורו השני של קרבן העדה (כנ"ל), צריכים לאכול מיני פירות המתחדשים בכל שנה, כדי לברך עליהם ברכת שהחיינו, ואילו לדעת הבבלי (ראו ערובין מ ע"ב, ב"י סי' רכה) ברכת שהחיינו היא רשות ולא חובה. וכיון שלדעת הבבלי אין חובה לברך שהחיינו, לכן השמיטו הטור והשו"ע את דעת הירושלמי, הסוברת, לפי ביאור הקרבן העדה, שאדם יתן דין וחשבון על שלא אכל פירות המתחדשים משנה לשנה ולא בירך עליהן שהחיינו.
ואכן האליה רבא (סרכ"ה סק"ו) הביא את מחלוקת הפוסקים האם ברכת שהחיינו רשות או חובה, ובסיום דבריו הביא את דברי הירושלמי ואת ביאור התשב"ץ, שכתב שהטעם הוא כדי להרבות בברכות, וכתב הא"ר שמשמעות דבריו היא לברכת שהחיינו. וכתב הדברי יציב שנראה שהא"ר סבר שדברי הירושלמי סותרים לדברי הבבלי.
כאמור, הטור והשולחן ערוך השמיטו הלכה זו, אולם הט"ז (סרכ"ז סק"ב) והמג"א (סרכ"ה סקי"ד, וראו ערוה"ש שם) הביאו כך להלכה, שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראתה עינו מיני מגדים ולא אכל.
מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי הסביר לי (באמצעות נכדו ידידי הרה"ג רבי יעקב קניבסקי שליט"א) את השמטת הנהגה זו ע"י הטור והשולחן ערוך בכך שאין זה חיוב הלכתי מוצהר, אלא הנהגה ראויה לאדם שיש בכוחו לאכול מכל דבר מאכל שראתה עינו, ומי שאין בכוחו לאכול מכל דבר מאכל שראתה עינו- אינו מחוייב בכך.
היו גדולי תורה, כרבנו בעל ה'קהילות יעקב' זי"ע ועוד, שנהגו לאכול פירות חדשים מידי תקופה, כדי לקיים את דברי הירושלמי.
וכתב השו"ע (סי' רלא): "בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו". ואמרו חכמים: 'כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו; וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים'.
● ● ●
"יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה. כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו …" (תהלים פרק קמ"ה פסוק י')
"'יודוך'. אף מיני החיים שאין בהם דעת, מתיקון יצירתך בהם, והכנת מזונותם – יודוך, האדם המבין בהם, והרי הם כאילו יודוך. 'וחסידיך יברכוכה', בכתיבת הה"א הנחה. אמר: ומי הם המודים? החסידים שהם מתבוננים תמיד במעשיך והם יברכוכה תמיד. כי בכל עת ראותם החידושים המתחדשים תמיד ביצורים, והתיקון אשר בהם, בחי ובצומח, יברכוכה. וכן תיקנו רז"ל ברכה לכל דבר כפי עניינו, כמו שאמרו (ברכות נ"ד, א'): הרואה כך וכך מברך כך. ואמר 'וחסידיך', כי כל לשון חסד הוא יתרון הדבר, והמתבוננים תמיד במעשי האל יתברך, ויברכוהו תמיד בכל עת התבוננם, הם החסידים. ואמרו רז"ל (ב"ק ל', א'): 'האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות'. 'כבוד'- באותן הברכות יזכרו כבוד מלכותך וגבורתך, כי אתה מלך על הכל ובורא הכל, ובגבורתך וביכולתך הוויית היצורים כולם. 'להודיע'- וכמו שהם מברכים ומודים בינם לבין עצמם, כן צריכים להודיע לבני האדם שלא ידעו ולא הכירו בגבורותיו ובכבוד מלכותו" (רד"ק שם).
כשאנו נמצאים במרוצת החיים, לא תמיד יש לנו זמן להסתכל מסביב, לחוש את הבריאה האדירה והמופלאה שאנו חיים בה. לא חושבים מספיק מי ברא את כל אלה, כמה כשרון ותבונה, חכמה וגדלות, יש בכל אבר בגוף האדם, בכל ברייה קטנה או גדולה, בצבא השמים שמעלינו ובפרח שעומד בעציץ במרפסת שלנו. ב"בין הזמנים", כשאנו נינוחים ורגועים יותר, הגיע הזמן לפקוח את העיניים. הציטוטים הנפלאים שלפניכם לקוחים מתוך ספרו הנלבב של הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א, ספר "שמחתני ה' בפעלך", הנמצא כעת בס"ד בשלבי עריכה:
באחד הימים, לפנות בוקר, העיר המלבי"ם זצ"ל את בני ביתו, הלבישם בגדי שבת ויו"ט, ואמר להם: "הולכים לראות מראה נורא", והראה להם את זריחת השמש. (הובא בספר הולכי נתיבות אמונה עמוד ע"ו, בהסכמת גדולי הדור).
נשאל הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, מהרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל: "מאיפה שואב אתה את הכח העצום שלך לעבוד את ה', בצורה כזו מופלאה"? השיב לו הרבי מקוצק: "מ'כי אראה שמיך', מלראות את עוצמת גדלות ה', מבינים את עוצמת העבודה לפניו". (תוספת תורנית לעיתון המודיע, גליון פסח התשע"ו).
רבנו החפץ חיים זצ"ל, היה יוצא באמצע ראש השנה ליער. לפליאת תלמידיו, הסביר רבינו: "אני רוצה לראות למי אני עובד"… (ספר מאיר עיני ישראל כרך ה עמ' 233).
סיפר הגה"צ רבי חיים יצחק חייקין זצ"ל, תלמידו של החפץ חיים: "פעם אחת תאר לנו החפץ חיים זצ"ל, את גודל נפלאות מעשי ה' בנושא של אכילת ועיכול האוכל אצל האדם, איך האוכל נכנס דרך הפה ומגיע לבני המעיים וכו' , כך פירט את הענין בהתפעלות ממעשי ה' כמה נפלאות יש בזה". (שם עמ' 239)
סיפר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, ששמע מש"ב הגאון רבי דוד וייצל זצ"ל, הרב של ברנוביץ, שפעם היה אצל מרן החפץ חיים זצ"ל ובחוץ ירד באותה עת גשם. והנה רואה הוא את החפץ חיים עומד ליד החלון, מתבונן בגשם הניתך ארצה. הוא שמע איך שהוא מתבטא לעצמו כמהרהר בקול: "דאר אויבישטער וויזט ואס אער קאן" (=הקב"ה מראה מה שהוא יכול) איך שבו זמנית רחובות שלמים מתמלאים גשם. (שם, כרך ב' עמוד 281).
במשך חודשים רבים סיפרו המשגיח רבי ירוחם ממיר, והמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, על ביקור אחד שערכו בגן החיות, כדי להראות את גודל נפלאות ה' ופלאי הבריאה (מתלמידיו הנאמנים, הגר"ד סגל, אמו"ר הגרש"ח גינוער שליט"א, והגר"א ויסבלום שליט"א בשם רבו הגר"ש וולבה זצ"ל).
אמר מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל: "את כל עמל התורה שלי, הייתי נותן כדי לראות את הצבע של הרקיע". (ספר "להאיר" לרבי יחיאל צוקר, וכן בספר החדש לתולדות הגרש"ר שי"ל לאחרונה).
שאל תלמיד את הגר"ש רוזובסקי זצ"ל מה עליו לחשוב בדרכו לירושלים? ענה לו הגר"ש: "תחשוב על עוצמתם של ההרים שסביב ירושלים" (שם). הגר"ש היה מתפעל באופן מיוחד מפרחים יפים שראה, וגער בתלמידו שלא התפעל מהם (שם).
אמר מרן הגאון רבי משה פינשטין זצ"ל: "אשה חייבת לומר בבוקר פסוקי דזמרה, אף יותר מהחובה לקרוא קריאת שמע, מפני שבחיוב להתבונן בגדולת ה', אשה חייבת, יותר ממצוות עשה שהזמן גרמא". (צוטט ע"י הגר"י זילברשטין שליט"א, שיעור הלכה, בני ברק, שנת תשע"ג).
מרן הגרא"מ שך זצ"ל היה מעיין בקביעות בספר הברית, בו נכתבו נפלאות הבריאה וחכמת הטבע. ספר נפלא היה לפני רבים מרבותינו (ספר תולדות מרן זצ"ל).
כידוע, שמרן הגרא"מ שך זצ"ל היה מרבה לדבר שוב ושוב בשיחותיו על נפלאות הבריאה ועל הצורך להביט בגוף האדם ולראות ש"מבשרי אחזה אלוק", והיה אומר מרן זי"ע: "תדעו לכם, אני חושב על הדברים הללו יומם ולילה", וכן שמעתי מהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, שמרן הרב שך זצ"ל היה אומר לו לאחר שהיה מדבר עמו על הבריאה ופלאיה, ש"יומם ולילה אני חושב על כך". והנה עם כל עוצם שקידתו בעיון התורה ובמסירת השיעורים בישיבה, כשהוא מקדיש את כל מוחו ולבבו לבירור עומקי הסוגיות, העיד מרן זי"ע על עצמו שכל מחשבותיו תפוסות בגדלות ה' ורוממותו, נפלאותיו ומעשיו העצומים (מובא בהקדמה לספר השם לנגדי, שי"ל בהמלצת גדולי הדור).
הגר"ש מנדלוביץ' זצ"ל, מגדולי מעמידי התורה בארה"ב וממייסדי "תורה ודעת", היה מביט בשעת התפילה החוצה, לכיוון הרחוב. ולשאלת מאן דהוא לפשר הסתכלותו, השיב: "זה לא להסתכל החוצה. זה להסתכל פנימה"…