"שאלתי פעם", סיפר בנו רבי יוסף צבי, "את אאמו"ר, במה זכה שיהיו לו מיוצאי חלציו כשישים גיבורים במלחמתה של תורה, המשמשים כמורי הוראה בכל תפוצות ישראל? אמר לי: 'תדע, זה עלה לי בהרבה דמעות, לא כוס אחת של דמעות ולא שתיים, אלא נחלים של דמעות שפכתי, על 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך'"

"לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם" (דברים י"ב, כ"ח)

רבינו, שידע את הסוד והכח של מתנת התפילה, ונהיר היה לו כי בכח התפילה יכול האדם להשיג את כל אשר יחפוץ, אפילו את שיא הפסגה בתורה וביראת שמים – השתמש בזה רבות. בעצמו העיד כי כל מה שזכה, זכה רק בכח התפילה!

שח רבינו לאחד מנכדיו ואמר, כי סוד ההצלחה שלו בתורה, נבע מכח זה שלא היה יום שלא הוריד דמעות בברכות התורה, כדי שיצליח בתורה ויראת שמים…

תיאור מרטיט על ברכת התורה של רבינו, נשמע מפי נכדו הרה"ג רבי מרדכי יהודה וואזנר שליט"א. בהיותו בחור צעיר לימים, ביקש ממנו רבינו שישן עמו בביתו. הוא נענה לבקשה, וזכה לשמוע את רבינו מברך ברכת התורה, בבכיות עצומות ובכוונה עצומה, נוראה ונשגבה, כאשר כל מילה ומילה נאמרה בלב מלא רגש, בבכי ותחנונים לפניו יתברך…

אבל לא רק בברכת התורה היה רבינו בוכה ומתחנן על התורה, הנה מה שסיפרו תלמידיו ששמעו מפיו של רבינו: "כשלמדתי בישיבת חכמי לובלין, הייתי מתבודד ומתפלל על יד עץ מסוים. למרות שעברו מאז עשרות שנים, אני עדיין זוכר את המקום ואת העץ, שעל ידו עמדתי והתפללתי באופן קבוע. שם על יד העץ, ביקשתי בדמעות שליש פעמים רבות מהשם יתברך, שיזכה אותי לכתרה של תורה".

וכן לא פעם סיפר רבינו לצאצאיו ותלמידיו, כי הוא יכול להראות להם את העץ הפינתי, בקרבת ישיבת 'חכמי לובלין', אשר תחתיו "לילות רבים הייתי מתפלל ומתחנן בדמעות שליש". וזה היה נוסח בקשתו הטהורה: "איך זאל ווערין איינס מיט דער תורה, און איך זאל קענען כל התורה כולה!" (שאני יהיה מאוחד עם התורה, ושאדע את כל התורה כולה!).

הוא התפלל אז גם על הגשמת שאיפתו, שיזכה להיות מרביץ תורה בארץ ישראל. שאיפה שהתגשמה במלואה. כמו שסיפר תלמידו הרה"ג רבי חיים ליברמן שליט"א: "זכיתי לשמוע מפי קודשו כמה פעמים, שסמוך לישיבה היה יער קטן שהיה נוהג לעשות שם 'התבודדות', והיה מתפלל ושופך שם נפשו לד' ש'יעזרהו הקב"ה להרביץ תורה בארץ ישראל'".

בדומה לזה סיפר תלמידו, הגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א, כי רבינו התבטא באוזניו ואמר לו שבעודו בחור, תפילתו היתה כל העת שיזכה לעלות לארץ ישראל, ולהיות בה מרביץ תורה. וגם התחנן לזכות להגיע לאמיתה של תורה. והקב"ה סייע בעדו, שכל שאיפתו להגדיל תורה ולהאדירה – תתקיים.

אולם לא רק על עצמו התפלל והתחנן רבינו לפניו יתברך, אלא גם על בניו ונכדיו. "שאלתי פעם", סיפר בנו רבי יוסף צבי, "את אאמו"ר במה זכה שיהיו לו מיוצאי חלציו כשישים גיבורים במלחמתה של תורה, המשמשים כמורי הוראה בכל תפוצות ישראל? אמר לי: "תדע, זה עלה לי בהרבה דמעות! – כשהייתי אומר הפסוק (ב'ובא לציון'): 'לא ימושו מפיך ומי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם', שפכתי הרבה דמעות! דבר זה אינו בא בקלות, צריך לשפוך הרבה שיח ותפילה לפני ה'!".

ופעם התבטא רבינו ואמר: "לא דמעה אחת ולא שתיים, לא כוס אחת של דמעות ולא שתים, אלא נחלים של דמעות שפכתי, על 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'"… עז היה רצונו לראות את בניו ונכדיו גדלים לגדולי תורה ויראה.

רבינו היה האדם ששאף להגיע לשיא הגדלות בתורה ויראת שמים, שאף להורות תורה לכל עם ישראל. להעמיד בנים ותלמידים מורי הוראה ודיינים, לאלפים ולרבבות. התפלל, התחנן ובכה לפניו יתברך על כך, ואכן זכה בעקבות זאת, שמילא הקב"ה את כל בקשותיו ותחינותיו. ויקויים בו מה שנאמר "הרחב פיך ואמלאהו"…

רבינו לא השקיע בתפילה תקופה או זמן מסויים. היה זה מהלך החיים הרגיל והטבעי אצלו. ברי היה לו, שעל כל דבר וכל צעד בחיים יש להתפלל ולהתחנן אליו יתברך. ואכן, לא רק עמל, יזע ומיעוט שינה ואכילה אפיינו את גדילתו בתורה של רבינו. כי אם גם דמעות רבות ששפך בתפילותיו, על מנת שיזכה לאהבת תורה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. באחת ההזדמנויות סיפר, שבצעירותו בלובלין היה בוכה בברכת 'אהבה רבה' ובתפילת 'והערב נא' שבברכת התורה…

בקרן זוויתו של ההיכל הלובלינאי, היה יושב רבינו ושופך את לבו כבן המתחטא בפני אביו. עיניו היו אדומות מחוסר שינה. גופו היה כחוש ממיעוט אכילה. הספר שלפניו היה בלוי מרוב שימוש. והוא, מה הוא מבקש? – "והאר עינינו בתורתך"… בבכי גדול היה מבקש זאת, ובדמעות שליש היה מתחטא, משל נסתמו בפניו מעיינות החכמה, ולא נגלו לפניו כחמה בטהרתה. וכי פלא הוא שזכה לכך?!

"לא פעם", סיפר בנו הרה"ג רבי אברהם אליהו וואזנר שליט"א, "כשלמדנו עם אבא הוא היה אומר לנו: 'אני, כשלא הבנתי תוספות מוקשה בצעירותי, הייתי בוכה בדמעות שליש לפני השי"ת, שיאיר את עיניי עד שזכיתי להבינו'… וכן סיפר תלמידו הרה"ג רבי ישראל דב ויזל שליט"א, ששמע מפיו כי בבחרותו, כאשר הוא עסק בלימוד התוספות ולא ירד לעומק דבריהם הקדושים, היה נעמד בפינת ההיכל ואמר פרק תהילים בבכי ובדמעות, שה' יאיר את עיניו…

אבל לא רק אז בשנות בחרותו, בכה רבינו לפניו יתברך על תורה, אלא כל ימיו, כפי שהעיד בנו הגאון רבי חיים מאיר שליט"א: "אינני זוכר 'אהבה רבה' שלו בתפילת שחרית, בלי שיזלגו דמעות רותחות מעיניו. הוא ממש התחנן, הוא ביקש בדמעות שליש לזכות ללמוד וללמד!".

ואכן מי שזכה, ראה יום-יום את הבכיות העצומות שלו בברכת 'אהבה רבה'. באיזה רגש בכה. בדמעות שליש ובתחנונים: "והאר עינינו בתורתך"… באחת ההזדמנויות, תיאר בלשונו המתוקה כמה לשונות של תחנונים אנו אומרים בברכה זו: "כן תחננו ותלמדנו… אבינו, אב, הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין, ולהשכיל, לשמוע, ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות… והאר עינינו בתורתך"… והסביר כי רואים מכאן שכדי לזכות לתורה, צריך הרבה הרבה תפילות ורחמים…

מי שעקב אחריו בתפילותיו, ראה כל פעם מחדש מימוש מושלם של המושג: "ואני תפילתי", ומאי משמע: "ולעבדו בכל לבבכם". "כשהיינו יוצאים בחזרת הש"ץ, בתור לוויים, לרחוץ ידי הכהנים", מספרים בניו ונכדיו, "היינו רואים עדיין על לחייו מהדמעות שנשרו מעיניו בתפילת שמונה-עשרה".

מענין לענין באותו ענין: רבינו אמר פעם שיש לו סגולה נפלאה להבין את התורה: כשמתקשה הלומד באיזו סוגיא, ולא זוכה לרדת לעומקה, יחפש איזו מצוה לעשות. אח"כ יתיישב ללמוד ויזכה להארה משמיא להבין את התורה הקדושה! הוסיף רבינו ואמר, שיסוד זה הוא למד מהסידור.

דהנה בברכת אהבה רבה מבקשים: "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ואח"כ ממשיכים ומבקשים: "והאר עינינו בתורתך"…

"והנה יש להבין", שאל רבינו, "הרי כבר ביקשו על כך קודם: 'ותן בליבנו בינה וכו", א"כ מהי הבקשה כעת עוד פעם 'והאר עינינו'? ועוד יש להבין, הרי היו צריכים להקדים בקשה זו לפני ה'לשמור ולעשות'? אלא בא לומר שיש 'והאר עינינו' מיוחד, אחרי שמקיימים ועושים את דברי התורה הקדושה…".

(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')