מרדכי ברנשטיין
"אין לשער ואין לתאר את האווירה המורכבת ששרתה אז במירון. ההרגשה הייתה פחד פחדים בגלל המצב הביטחוני הרעוע והמתוח בגבולות ישראל, ובידיעה שבכל רגע נתון עלול הר הגעש המאיים – להתנפץ", אומרים לנו האישים עמם נדברנו. קול צחצוחי חרבות נשמע ברחבי ארץ ישראל. הצבא המצרי הצולח במהירות את תעלת סואץ ומתקדם למדבר סיני, הכניס את הארץ כולה למצב חירום, 'תקופת ההמתנה' כפי שהיא מכונה, שהסתיימה ביציאתה של ישראל למלחמת 'ששת הימים'. מדי ערב מחויבים כל האזרחים למלא אחר הוראות ה'האפלה' ולהימנע מהעלאת אור העלול לסייע לכוחות האויב.
ל"ג בעומר חל אז במוצאי השבת. איש אינו מהין להעלות על דל שפתיו את הרעיון לנסוע למירון במצב שכזה. מה גם שכוחות הצבא אסרו בתוקף לקיים נסיעות למושב מירון, השוכן לא הרחק מהגבול הסורי.
יובל שנים חלפו מאותו ל"ג בעומר, שנת תשכ"ז. שוחחנו עם שלשה מבין אותם יחידי סגולה. ה"ה הרה"ח רבי ישראל גוטליב שליט"א, מחסידי קארלין סטולין, הרה"ח רבי חיים בורשטיין שליט"א, מחסידי ברסלב, והרה"ח רבי שלמה דייטש שליט"א, מחסידי זוועהיל. כל אחד מהם לחוד התנסחו באותן מטבעות לשון, וגם הסיפורים והחוויות האישיות ששמענו מהם על ההילולא דרשב"י בתשכ"ז, היו דומים ותואמים אחת לאחת. כולם הגיעו לשם בזכות ה'זוועהילר רבי הקדוש' בעל ה'יקרא דמלכא' זי"ע, רק בזכות אמונתו היוקדת ברשב"י, כמקובל וכידוע במסורת אבותיו הק', רק בזכות זו הצליחו כל אנשי שיחנו להגיע להילולא דרשב"י בשעה גורלית זו לעם ישראל.
יקרא דרשב"י
"על אף שאיש לא העלה בדעתו נסיעה למירון, לא כן רבנו הקדוש רבי מרדכי'לי זי"ע, הוא שקוע בהכנותיו הקדושות לנסיעה למירון כמידי שנה בשנה, מבלי להתחשב במאומה במצב המתוח השורר ברחבי המדינה. כשנכנס אליו מקורבו הרה"ח רבי יעקב אייזנבאך ז"ל ושוטח בפניו את המצב המסוכן, קוטע אותו הרבי בדבריו ואומר לו: 'חדל נא, חדל נא לדבר עוד בנושא זה, איך בעט דיר רעד נישט פון דעם'…
"כמה ימים טרם הגיע ל"ג בעומר קורא הרבי לבנו הרה"צ רבי יוסף זצ"ל, שבשנים כתיקונן מופקד היה על ארגון הנסיעה, ומורה לו לפתוח כבכל שנה בהכנות לנסיעה למירון. 'היה לא תהיה', אומר הרבי באותה שיחה לבנו, 'לא יתכן שלא נעלה לציונו של רבי שמעון ביום ההילולא בל"ג בעומר, מוכרחים למצוא דרך לקיים את הנסיעה כבכל שנה'.
"פנה ר' יוסף לאבי – ידידו הרה"ח רבי שמעון דייטש ז"ל והכניס אותו בסוד העניינים וביקש ממנו לסייע לו בארגון הנסיעה. אבי שהיה מיודד עם ר' משה הערש הופמן ז"ל, מנהל חברת ההסעות הוותיקה בירושלים, פנה אליו במהירות וביקש ממנו לסייע בנידון. לאחר ששמע ר' משה הערש כי הרבי מזוועהיל ניצב מאחורי הבקשה ניאות לסייע ולהשתדל לטובת העניין ככל יכולתו. הוא הלך למשרדי חברת 'המקשר' וביקש להעמיד עבורו אוטובוס לנסיעה. התברר לו כי אין במקום אף נהג לרפואה, הנהגים כולם גויסו לצבא עד האחרון שבהם. ר' שמעון לא הרים ידיים ומיהר לרתום למערכה את הנהג הוותיק ר' מנדל סטולר, שהיה חבר בחברת 'המקשר', 'יש לנו נהג', אמר לר' משה הערש, כעת נותר לך למצוא אוטובוס. התברר לו כי כל האוטובוסים אף הם גויסו לצבא, לצורך הסעת המגויסים. 'אם בכל זאת מתעקש אתה להשיג אוטובוס', אמר לו המנהלים, 'יכול אתה ליטול את האוטובוס שחונה ליד ביתו של אחד הנהגים המתגורר באחת השכונות הרחוקות'.
"אחי – המשב"ק הרה"ח ר' משה דייטש הי"ו, מספר כי לאחר שהוחלט על קיום הנסיעה התלווה לר' משה הערש הופמן, בדרכו לבתי הכנסיות בירושלים, כדי לבשר לקהל הרחב על הנסיעה המתוכננת למירון. כשנכנסנו לביהמ"ד סטאמאר, דפקנו על הבימה והכרזנו בפני הקהל כי בעזרת השם עומדים אנו לקיים נסיעה למירון. כעבור רגע הפך בית המדרש כולו כמרקחה: 'וכי נטרפה עליכם דעתכם' נשמעו קריאות רבות מכל עבר, 'אינכם חוששים לנסוע למריון במצב מסוכן שכזה'…
"כשבאו אל הרבי ובשרו לו כי הצליחו למצוא אוטובוס ונהג, אורו פניו ולא היה גבול לשמחתו. לכל אלו שהביעו בפניו את חששותיהם מפני הנסיעה המסוכנת, אמר הרבי מפורשות כי אין להם ממה לחשוש, שכן הוא נוטל על עצמו את האחריות לשלומם של כל הנוסעים עמו, 'עלי ועל צווארי'. ביום שישי בבוקר לאחר התפילה עלו כל הנוסעים על האוטובוס, כשבראשם הרבי, ויצאו לדרך".
שמחת החאלאק'ס על אם הדרך
רבי חיים בורשטיין: "לאחר שנודע בירושלים דבר נסיעת האוטובוס הראשון החלו כמה וכמה מאנשי מירון להפציר ברבי משה הערש הופמן שיואיל לארגן אוטובוס נוסף בל"ג בעומר עצמו. בעיקר היו אלו כמה מהורי ילדי חאלאקה שלא אבו לוותר על המנהג הקדוש לחגוג את המאורע ביום ההילולא במירון. והחל להתארגן אוטובוס נוסף שייצא לדרכו באמצע ליל ל"ג בעומר.
"אנחנו התגוררנו בקטמון, שם עלינו על האוטובוס בשעות המאוחרות של הלילה, כל הדרך האזינו אנשים לחדשות. היה זה אחד מהימים המתוחים ביותר בתקופה ההיא. הדרך הייתה שוממה מרכבים אזרחיים. לפתע באחד העיקולים, כשהנהג הבחין באוטובוס אזרחי ששב זה עתה ממירון, עצרו שני הנהגים את רכביהם בכיכר על אם הדרך. החסידים משני האוטובוסים ירדו אל הכביש ויצאו בריקוד ספונטני סביב שני האוטובוסים יחד עם ילדי החלאקה, כעין פיצוי תמורת הריקודים שנמנעו מהם במירון, החיילים הרבים שחלפו במקום שפשפו את עיניהם בתימהון לנוכח המראה המוזר"…
רוחות מלחמה
ממשיך ר' שלמה דייטש לתאר: "ריח חריף של מלחמה הורגש באוויר ,לכל אורך הנסיעה. ניתן היה לחתוך את המתח בסכין. הנסיעה בכביש דמתה לנסיעה בלב ליבו של בסיס צבאי: בצמתים התגודדו חיילים רבים לבושי מדים בדרכם למחנותיהם. לאורך כל הדרך חלפו על פנינו כוחות צבא, טנקים ומשוריינים שעשו את דרכם צפונה, לעבר רמת הגולן.
"בקדמת האוטובוס ישב הרבי שקוע בלימודו כבכל שנה, אף סימן של דאגה לא ניכר היה על פניו. 'כשנוסעים לרבי שמעון אין ממה לחשוש', חזר הרבי שוב ושוב באוזני כל הנוכחים. על אם הדרך פגשנו בכמה אברכים שהיו כבר בדרכם חזרה לירושלים לאחר שהצליחו איכשהו לנסוע למירון להשתטחות קצרה. כשראו אותנו לא הסתירו את תדהמתם מהקבוצה הגדולה, יחסית, הנוסעת לשבות במירון במצב מסוכן שכזה".
ר' ישראל גוטליב: ככל שהצפנו יותר, הרגשנו וחווינו את אימת המלחמה הקרבה ובאה מולנו. באחד מעיקולי הדרך הקרובים להר מירון, ראינו לפתע למלוא רוחב האופק, וואדי ענק כשהוא עמוס חיילים טנקים ומשוריינים, הרגשנו ממש בתוך המלחמה, והוסבר לנו שאלו חיילי קו המערכה השניה…".
בך יחסו עניי עמי
ר' שלמה דייטש: "בערב שבת קודש הגענו למירון. מירון שקבלה את פנינו שונה הייתה לבלי היכר ממירון של כל השנים. עתה היה המקום שומם וריק לחלוטין, למעט כמה חיילים ואנשי בטחון ששמרו ופטרלו סביב המבנה כל העת. לרשותנו הועמדו שני חדרים גדולים, ששימשו בשנים רגילות את כוחות המשטרה, אך כעת לא היה למשטרה כל צורך בהם.
"במהלך הסעודות שב הרבי ועודד את הקהל כי אין לאיש ממה לחשוש כלל, זכותו של רבי שמעון תגן בוודאי על כל הנוכחים. בעיצומה של סעודת יום השבת באו והודיעו בבהלה לכל הנוכחים שיש לרדת ולבצר את כל בתי המושב בשקי חול, כהגנה מפני ההפגזות העלולות לפרוץ בכל רגע. נודע גם כי רבני המקום התירו את הדבר מפני פיקוח נפש. שלוות השבת הופרה בבת אחת בעיצומה של הסעודה. 'יש להפסיק את הסעודה ולרדת מיד לציון לאמירת תהלים', קראו כמה מהנוכחים בדאגה. אולם הרבי שידוע היה בשלוות נפשו ובעוז רוחו, הורה להמשיך בסעודה כרגיל: 'סעודת שבת כוחה יפה כמו תהלים', הרגיע הרבי את הרוחות. לאחר שהסתיימה הסעודה הודיע רבנו כי מי שיש בכוחו לרדת ולומר תהלים במערה יעשה כן, ומי שאין הדבר בכוחותיו רשאי ללכת לנוח ולאגור כוח. בסעודה שלישית חוזר רבנו ושונה את דבריו כי זכותו של רבי שמעון תגן בוודאי על כל הנוכחים.
"במוצאי שבת קודש יושב הרבי הקדוש רבי מרדכי'לע לסעודת מלווה מלכה, מוקף בעדת חסידים שמצטופפת סביבו. פניו בוערות ומחשבותיו שקועות בעניינים טמירים. כל הסובבים מביטים בו בחרדת קודש ועוקבים אחר תנועותיו. לפתע מתפרץ אל החדר הצפוף קצין חרדי, ר' אליעזר שפר שמו, פונה לעבר הנוכחים בעיניים נוצצות מדמעות וקורא לעברם בהתרגשות רבה: 'יהודים! אינכם מודעים כלל לגודל הסכנה המרחפת מעל ראשנו ברגעים אלו, דעו לכם כי אתם שלוחי עם ישראל! בכל שנה באים לכאן המונים ביום זה, ואילו כיום אתם היחידים שנמצאים כאן, ישנם כאן במחנה הסמוך להר מירון שלש מאות חיילים שומרי תורה, לבושי ציצית, העומדים להיכנס בכל רגע ולחצות את הגבול הסורי! חובה עליהם לשפוך שיח ולהעתיר רחמים על ציונו של רשב"י, שישובו כולם בשלום לבתיהם, אנא חוסו והתפללו עלינו!'. דבריו של הקצין הותירו רושם עז על כל הנוכחים"
התיקונים והזעקות
"סעודת מלווה מלכה מסתיימת. הרבי יורד אל המערה והציבור כולו בעקבותיו. לאחר אמירת פרקי תהלים בהתעוררות פותח הקהל בהוראת הרבי, באמירת סדרי ה'הקפות' סביב ציוני רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, סגולה בדוקה ומפורסמת להינצל מכל פגע רע. לאחר כל הקפה עוצרים כולם ליד ציונו של רבי שמעון לתקיעת שופרות, ומיד לאחריה קורא הרה"צ רבי שמואל הורביץ, מזקני חסידי ברסלב, בקול רם את הפסוק 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והריעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה אלוקיכם ונושעתם מאויבכם', והקהל כולו חוזר אחריו על הפסוק בקול ובזעקה.
"שיירת המתפללים ובראשה הרבי פוסעת לאיטה במערה החשוכה והריקה, הדי קולותיהם הרועדים מתגלגלים בחלל המערה ומוסיפים נופך שלא מעלמא הדין לאווירה. כל המשתתפים חשים כי שותפים הם למעמד נשגב שמשמעותו מרחיקת לכת. קרוב לעלות השחר הסתיים המעמד, כשבלב כל הנוכחים שוכנת הרגשה איתנה כי תפילתם המתיקה את הגזירות. זמן קצר לאחר סיומו, נענה הרבי באזני מקורביו, כי המדינות הערביות ללא ספק עוד יספגו מפלה כמוה טרם ידעו מעודם"…
ר' ישראל גוטליב: "הדלקה לא התקיימה בלילה זה ואת מקום השמחה מילאו קולות זעקה ותחינה. זכורני כי גם החסיד ר' זישא ברנדוויין ז"ל, שהיה מנצח על השמחה בעוז ותעצומות בכל שנה, גם הוא התהלך במצב רוח מדוכדך, ובאמצע ההקפות וההושענות שנאמרו בבכיות עצומות, קרא בקול גדול: 'רב שמעון גיב א קוק! הבט וראה מה עוללו הערבים, יימח שמם, הם מפריעים לנו לחגוג את ההילולא קדישא שלך!', וכשסיים את דבריו המרגשים געו כולם בבכי סוער".
"לאחר ההקפות ערך הרבי את ההדלקה במתקן ההדלקה הקטן, כוחות הצבא לא התירו להעלות אש במקום ההדלקה כבכל שנה, עקב הוראות ההאפלה. למחרת עם שחר לאחר תפילת שחרית, האיצו כוחות הביטחון בנוכחים לעזוב את המקום".
●●●
מספר ימים לאחר ל"ג בעומר פרצה מלחמת ששת הימים, בה ספגו אויבי ישראל מפלה ניצחת. עוד טרם פרצה המלחמה נענה הרבי מזוועהיל, כי ברי לו שרשב"י עתיד להיפרע משונאי ישראל, שהשביתו את השמחה על ציונו ביום ההילולא… לאחר שנוצחו כל המדינות הערביות, חזר על דבריו ואמר כי אכן ללא ספק באו אותן מדינות על עונשן, בין היתר כיון שמנעו בשנה זו מיהודים לעלות על ציון הרשב"י בל"ג בעומר…
(המבשר – י"ג באייר תשע"ז)