"והיה עקב תשמעון" (ז', י"ב)
אם יש משהו שמעסיק את כולנו, אם יש משהו שעומד בראש מעיינינו, אם יש משהו שכולנו מייחדים לו את מירב ומיטב תשומת הלב – הרי שזה הצלחת ילדינו. מהרגע בו מגיח תינוק קטן לאויר העולם, כל מעייניו של הוריו נתונים להצלחתו, להבטחת פריחתו, להענקת מיטב הכלים למען עתידו, וכמובן – לבריאותו, לצרכיו הרוחניים והגשמיים, ההתפתחותיים והאישיים.
הדאגה להצלחת ולעתיד ילדינו – ממלאת את ליבנו, כובשת כל דקה. למעשה, חלק ניכר מהפעולות שאנו עושים בשגרה היומיומית שלנו – מוקדש לשאיפה הנכספת הזו, לראות בהצלחת ובפריחת ילדינו. אנשים משקיעים בילדיהם שעות איכות רבות, לומדים עימם לילות וימים, מחפשים כל חומר קריאה מקצועי שיסייע להם להיות הורים טובים יותר. אנשים גם מוסיפים שעות עבודה, חוסכים כסף, מפעילים אנשי מקצוע ויועצים – הכל כדי להבטיח את הצלחת ילדיהם, בהווה ובעתיד.
אבל יש משהו, אולי חמקמק, מעט חסוי, אפוף ענן מסתורי, שלמעשה – הצלחת הילדים שלנו תלויה במידה רבה רק בו. יש משהו שהוא הנקודה המקורית, המבחן האמיתי, שמשפיע על חיי והצלחת ילדינו פי כמה וכמה מכל דבר אחר. ישנו מושג אחד, שממעטים לדבר עליו, אולי פחות אוהבים לעסוק בו, אבל למעשה – הצלחת ילדינו תלויה בו. וכדי להכיר את המושג הזה ולאמצו, נחשוף אותו במלוא יפעתו, כפי שמספרים חז"ל במסכת בבא מציעא.
היו אלה ימים קשים לעם ישראל. היה חשש קיומי שלא תשתכח התורה מישראל, וזאת – עקב העובדה שהדור הצעיר, בני הנעורים, תינוקות של בית רבן, לא מצאו מי שילמד אותם תורה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאם אין גדיים אין תיישים, ואם הדור הצעיר לא יעסוק בתורה ויהגה בה – הרי שאין מנוס מלקבוע שבדור הבא כבר לא תהיה תורה בעם ישראל, ח"ו.
רבי חייא הביט נכחו במציאות הקשה, והטיב לחזות את הסכנה העצומה האורבת לעם היהודי כולו. הוא הבין כי כאן נדרשת פעולה זריזה, חשובה וקריטית, כדי להציל את המצב ולהרבות לומדי תורה צעירים בעם ישראל. הוא מיהר לפעול: גייס כסף, רכש זרעי פשתן, זרע אותם וגידלם יפה עד שנעשו ראויים להפיק מהם חוטים. את יבול הפשתן קצר ואסף, השרה במים וגם ייבש וסירק. מהפשתן שזר חוטים, אותם קלע לרשתות, וכשהרשתות בידיו יצא וצד צבאים…
כשהצבאים בידיו – שחט אותם ואת בשרם חילק לנזקקים, כי היה זקוק רק לעורותיהם. וכך, בתום מאמץ אדיר וארוך – כבר משלב הראשון – היו בידיו עורות צבאים, אותם עיבד לקלף איכותי, עליו כתב ספרי תורה, בהם לימד את הילדים הקטנים תורה. וכך הצליח רבי חייא להציל את לימוד התורה ולקרבו ללב הדור הצעיר, כדי שהתורה לא תשתכח חלילה מישראל. וחז"ל משבחים אותו בשבח נדיר, וקובעים: 'כמה גדולים מעשי חייא!'- שהתאמץ והתמסר כל כך להרבצת התורה בישראל.
וכל מתבונן בסיפורו האצילי של רבי חייא, תמיה עד מאוד: מדוע נדרש רבי חייא למאמץ כה גדול וכביר? וכי לא יכול היה ליטול את הכסף, לרכוש בו ספרים מוכנים וללמד מתוכם את ילדי ישראל? לשם מה הוא נדרש למאמץ כה גדול, המתחיל בזריעת הפשתן לחוטי הרשתות בהן יצוד צבאים שעל עורותיהם יכתוב את התורה? מדוע רבי חייא פעל בדרך כה ארוכה וקשה, תוך מאמץ והתמסרות יוצאי דופן בכל השלבים, במקום ללכת בדרך הקצרה והמהירה?!
מכח תמיהה זו, הסיק הגאון מוילנא זצ"ל גילוי מטלטל: רבי חייא ידע, שהצלחת ילדי ישראל וחינוכם המיטבי, תלויים במידה קריטית במקורות המימון שלהם. אם ספרי הלימוד יגיעו ממקור כספי גזול, אם ההוצאה הכספית שמממנת את העשיה החינוכית לא תנבע ממקום שאין בו מרמה, ריבית, או כל איסור כספי אחר חלילה – לא ניתן להבטיח את ההצלחה הנשאפת, לא ניתן להבטיח שהילדים יעלו ויתעלו.
רק אם יקח את הכסף שגייס, יטמין אותו באדמה, ויתחיל מחדש את התהליך, תוך הקפדה שבכל מה שיוצר את ספרי הלימוד לא מעורבים חששות של גניבה, חוסר יושר, או איסורי תורה אחרים הנוגעים לכשרות הממון, רק אז – כשמקורות המימון של התהליך החינוכי יהיו טהורים וזכים, לימודם יהיה נקי וצח, ורק כך ניתן להבטיח את הצלחתם הלימודית והחינוכית לדורות!
כי לא די רק לספק לילדים חומרי לימוד מרתקים ואיכותיים, תוכניות לימוד מעניינות, ועזרי למידה חדשניים. כדי שילד יעלה ויצמח – הוא זקוק לכך שכל התהליך כולו יהיה נקי וזך, צח וממורק, ללא השפעה של כל חומר פסול מכל סוג שהוא!
פרשת השבוע הנוכחי פותחת במילים 'והיה עקב תשמעון', ורש"י מגלה שהכוונה לכך שכל הברכות האמורות בהמשך תלויות במצוות הקלות, המוגדרות כאלה שאדם דש בעקביו. אחד המקומות שהכי קל להיכשל בהם, וכבר העידו חז"ל ש'רובם בגזל' – הוא הממון שלנו, שיהיה נקי וזך, טהור וצח, ללא כל חשש נדנוד של השגתו באופן לא הגון וראוי.
כך נחשף יהלום יקר, טיפ חזק שכדאי להכיר להצלחת ילדינו: הבה נהיה זהירים יותר בדיני ממונות, נוודא שכל הכנסותינו נעשות באופן ההלכתי הנקי והזך ביותר, ללא כל חשש נדנוד גזל. ברור שאיננו חשודים בגזל או בגניבה חלילה, אבל גם בשולי השוליים, בזהירות בכסף קטן, במשא ומתן באמונה, בהוגנות המוחלטת בכל נושא ועיסקה – כולנו נדרשים להקפיד ולדקדק ביתר שאת, כדי שהממון שלנו יהא כשר באופן מושלם.
ככל שנהיה זהירים בדיני ממונות, ככל שנדקדק בפרוטה כבמאה ונוודא שאיננו נכשלים חלילה בכל סרך איסור – כך נבטיח לילדינו צמיחה וחינוך מיטביים ומוצלחים, ונזכה לרוות מהם רוב נחת דקדושה!
רפוי השיניים בפרוטות…
הימים ימי האופל, מלחמת העולם השניה השתוללה בחוצות אירופה, כשהכוחות הנאציים ימ"ש מכלים את זעמם בשארית הפליטה, מתעללים ביהודים מתוך שנאת ישראל תהומית. גורלו של סוחר התכשיטים הבעלזאי, ר' אפרים גרינברג ז"ל, שפר עליו יחסית, שכן בעזרת תכשיטים שהבריח על גופו הצליח לשחד כמה שומרים נאצים, שהניחו לרעייתו ולצאצאיו לברוח מן התופת, כשרק הוא – ר' אפרים, נותר בתוככי המחנות…
השנים עוברות חולפות, ר' אפרים מתחזק באמונה תמימה, ובשארית כוחותיו שורד את כל העובר עליו. קשה לתאר במילים את סאת הייסורים והצרות שעברו על גופו ונפשו ההולכים ונשברים תחת מגף הנאצים, אך בסופו של דבר – ביום שחרור המחנות, מובהל ר' אפרים לבית חולים בשבדיה, שם הוא זוכה לטיפול רפואי ושיקום ראשוני. בהמשך, הוא מצליח בדרך ניסית לאתר את רעייתו וילדיו, וכשהוא זוכה להשתחרר מבית החולים, הוא שב ומקים את ביתו בשטוקהולם, בירת שבדיה.
כאן מתחיל פרק ב' של חייו, כשר' אפרים מנסה להשתקם לאיטו, ופותח עסק לממכר שעונים ותיקונם. כדרכו, ר' אפרים הוא סוחר ישר והגון, מעולם לא ניסה לנצל תמימות או חוסר ידע של לקוח כדי להרוויח יותר מהמגיע לו בשכרו. ביום מן הימים, נכנסת לחנותו אשה זרה, ומניחה על שולחנו שעון יוקרתי מאוד הזקוק לתיקון, כשהיא מבקשת לדעת כמה יעלה לתקנו.
ר' אפרים מעיף מבט על השעון, וקובע מיד כי עליו לפותחו ולפשפש בקרביו כדי לבדוק היכן התקלה, רק אז – יוכל לקבוע מחיר וצפי זמן לתיקון התקלה. האשה מכרכמת בפניה, ניכר עליה שהיא מתקשה להשאיר שעון כה יקר בחיקו של שען זר, ור' אפרים מציע לה להישאר בחנות ולהמתין כשעתיים – כזמן הבדיקה לגלות מה מקור התקלה, כדי שיוכל לקבוע במה ובכמה מדובר.
האשה מחליטה להפקיד בידיו את השעון היקר, ומבטיחה לשוב בעוד כשעתיים – כשתסתיים הבדיקה, ואז תקבל החלטה אם לתקנו אם לאו. כעבור שעתיים היא שבה אל החנות, ור' אפרים מושיע לה מיד שהיתה זו תקלה פשוטה, הוא גילה אותה תוך מספר דקות, תיקנה בקלות, ואין הוא מבקש בשכרו אלא סכום פעוט של כמה פרוטות בודדות…
האשה נפעמה. 'רגע, איך זה יתכן? הלא אתה יודע שאין לי מושג לגבי אופי התקלה וסגנונה, צפיתי שבוודאי תנקוב בסכום גבוה, תסביר שהואיל ומדובר בשעון יקר – גם עלות התיקון שלו יקרה, ותבקש הון רב עבור עבודתך! איך יתכן שלמרות אתה יודע שאין לי שמץ מושג לגבי התקלה שהבאתי בפניך, ויכולת לנקוב כמעט כל מחיר העולה בדעתך – בחרת לומר את האמת וליטול רק פרוטות בודדות בשכרך?' – שאלה בהערצה…
ר' אפרים חייך בענווה. 'לא יודע… יהודי אני, וזה דרכי. מקפיד אני ליטול בשכרי את המגיע לי, לא יותר ולא פחות. לא עלה בדעתי לדרוש מחיר גבוה מהמגיע לי, אני מעדיף להרוויח את לחמי ביושר, בלי רווחים מפוקפקים…'
האשה היתה המומה. רגילה היתה, בוודאי בדור ההוא – כשהעוני היה מצוי ונפוץ – שבעל מקצוע שמזדמנת לו הזדמנות, ינקוב בסכום גבוה ככל יכולתו, וינצל את חוסר הידע של הלקוח כדי להגדיל את רווחיו, גם אם זה לא הגון. והנה, להפתעתה, ניצב כאן איש מקצוע מזן נדיר: הוא מוותר על ההזדמנות להתעשר, ובוחר לנקוב את המחיר המדוייק המגיע לו בשכרו, אף שמדובר בכמה פרוטות עלובות!
ברוב הערכתה, הוסיפה האשה ואמרה: 'ראה נא. אני אשה אמידה מאוד, בבעלותי מרפאת שיניים מהמצליחות בעיר. רואה אני כי רבות משיניך חסרות, כנראה איבדת אותן במחנות המלחמה העקובה מדם. כמתנת הערכה, אני מזמינה אותך למרפאת השיניים שבבעלותי, ולזכות בטיפול משקם ומקיף לפה שלך, כשטובי הרופאים הם שיטפלו בך וידאגו שתוכל לחייך חיוך צחור שיניים, כל זאת – חינם אין כסף!'
ר' אפרים התרגש מהמחווה, וכלל לא נדרש להתלבטות. היטב ידע את מצב שיניו, יותר נכון לומר – חוסר שיניו… הוא אימץ את ההזמנה בשמחה, ומדי יום ששי – אז נקבעו לו התורים, הגיע למרפאה של הגברת האמידה, ונהנה מטיפול טוב ומסור, כשהרופאים הבכירים בעיר מטפלים בשיניו, משתילים לו חדשות, משקמים את הישנות, מסדרים לו פה חדש וחייכן. כל זאת רק בזכות זהירות המופלגת בממונו, אך זו היתה רק ההתחלה…
הצלת נפשות ברגע האפס…
ויהי באחד מימי השישי, רגע לפני שיצא מהמרפאה ופנה להודות לה, סיפרה לו האשה לפי תומה כי אימצה שתי בנות צעירות ששרדו את התופת במחנות ההשמדה, והיא חשה זכות כבירה להצילן ולהעניק להן חיים חדשים. 'אני חשה' – כך סיפרה, 'שזו הנקמה שלי בהיטלר הרשע! הוא ביקש לרוצחן נפש, ואילו אני מאמצת אותן בחום, פותחת בפניהן את ביתי, מעניקה להן מכספי ומשיבה להן את הסיכוי לחיים!' – הוסיפה בגאווה בלתי מוסתרת.
ר' אפרים נחרד. היטב ידע כי האשה שלפניו היא גויה, ואימוץ הבנות אצלה – משמעו התבוללותן בין הגויים. זו לא נקמה בהיטלר ימ"ש, ההיפך – זהו ביצוע 'נעים' של תוכניתו, להשמיד להרוג ולאבד את היהודים כולם… הוא התעניין מי הן הבנות ומהיכן באו, והאשה סיפרה כי הן ילידות מחוז מרמרוש, כל משפחתן נכחדה בשואה, כשהן נותרות גלמודות חסרות כל. 'כבר התחלתי בהליכי אימוץ חוקיים שלהן, ואני מתכננת להשיאן לבני משפחתי' – סיפרה האשה בגאווה…
'אני יכול לפגוש אותן?' – שאל ר' אפרים לאחר השתהות קלה. 'בוודאי!' – השיבה האשה, והזמינה אותו לביתה. ר' אפרים לא השתהה, ועל אתר יצא לכיוון ביתה. כשנכנס פנימה, פתח ואמר בהברה אידישאית אותנטית: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים' – כשהבנות נרעדות לשמע המילים המוכרות להן מילדותן, ושואלות בתמימות: 'האומנם, עוד נותרו יהודים בעולם?'
'בוודאי!' – השיב ר' אפרים, 'וגם אתן תישארו יהודיות, לכן באתי הנה עכשיו. לומר לכן שלא כאן המקום עבורכן, אלא מקומכן עם בנות עמכן. ישנם מוסדות יהודיים מתאימים ליתומות כמוכן, מקומות בהם תגדלו מתוך יראת שמים והמשך המסורת היהדות. חדלו לכן מלשכון כאן, בואו עמי ואמצא לכן את המקום הטוב והנכון עבורכן!'
הבנות פרצו בבכי נרגש, ותיארו בפני ר' אפרים את צוואתו האחרונה של אביהן, רגע לפני שנפרד מהן, שישמרו על יהדותן בכל מחיר, ויעשו הכל כדי להישאר נאמנות לעמן ולאמונתן. 'ואילו אנו חשבנו שכבר לא נותר שם ושארית לעם היהודי' – מיררו בבכי, 'וכבר גמרנו אומר לקשור את גורלנו עם הנוצרים שסביבנו. הצלת אותנו ברגע האחרון!'
ר' אפרים הסביר לאשה את ההתפתחות המפתיעה, והיא הבינה די מהר כי טובתן של הבנות היא לגדול במוסד יהודי, להמשיך את המסורת בחיק עמן ואמונתן. היא וידאה כי מדובר במוסד טוב שידאג לשלומן, ונפרדה מהן בהתרגשות אין קץ, כשהבנות יוצאות לדרך החדשה – ישנה, לשוב אל העם היהודי…
ר' אפרים השתדל בכל כוחו להכניסן לבית היתומות 'לידינגה', שהוקם בשבדיה בידי הגאון רבי בנימין זאב יעקובזון זצ"ל – איש 'ועד ההצלה' ו'קרן התורה' ורבה של קופנהנגן, ורעהו המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל – שבאותה תקופה התגורר בשבדיה. המחנה כבר היה צר מהכיל את כל הבנות שביקשו לבוא בשעריו, והשלטונות אסרו לקבל בנות נוספות, אך ר' אפרים הסביר את הנחיצות שבקבלתן, והן התקבלו כאורחות משפחת יעקובזון, במקום כחניכות המוסד מן המניין…
שנתיים אחר כך, כשכל בנות מחנה 'לידינגה' עלו ארצה, עלו עימן שתי הבנות, והרב יעקובזון הוא שעמד לצידן והיה ה'שושבין' מצד הכלה בנישואיהן, כשהן נישאות ליהודים יראים ושלמים, שהפכו לרבנים חשובים ומוכרים, הם ואף חלק מצאצאיהם.
ורק לאחר שר' אפרים גרינברג הצליח להסדיר את קבלת הבנות במחנה 'לידינגה' היהודי, רק אז הבין לאן הובילה אותו הזהירות המופלגת בדיני ממונות, העובדה שנמנע מלקחת מחיר שאינו הגון עבור תיקון שעון. בזכות שהיה הגון וישר, ומנע מעצמו כל סרך רווח שאינו זך וישר וטהור במאת האחוזים – זכה להציל שתי נפשות בישראל מהתבוללות בין הגויים, הציל אותן מטמיעה רח"ל!
וסיפור זה, אותו קיבלנו מאוצרו הטוב של מגיד המישרים הרה"ג רבי בן ציון סנה שליט"א בגליונו 'דברים טובים', כפי ששמע את הסיפור לפרטיו מבני המשפחה, מאיר עד היכן מגיעה השפעתה של הזהירות בדיני ממונות. לעולם לא נדע עד כמה ההקפדה שלנו במשא ומתן כשר וישר, הזהירות שכל כספנו יהיה טהור וזך, העמידה האיתנה על משמר הרווחים שלנו שיהיו כולם בנקיות – הן המביאות לנו את הצלחתנו, לזכותן ייזקפו ההישגים שלנו ושל ילדינו.
ראו נא ראו למה זכה הרב גרינברג, הודות להקפדתו במצוה אחת. המצווה הזו, הובילה אותו לזכות במצוות הצלת שתי נפשות בישראל מרדת שחת. כי אפילו מצוה קטנה וקלה שקל להיכשל בה, אך כוחה של כל מצוה כה גדול שההקפדה עליה בזהירות הראויה – מביאה בכנפיה מצוות נוספות וכבירות שלא נוכל לצפותן מראש, ופותחת לנו שערי שמים להצלחה.
הבה נאמץ כל הזדמנות של מצוה, הבה נדקדק עד מאוד בכשרות הממון שלנו, כך נזכה להבטיח לנו ולילדינו זכויות גדולות וכבירות, עתיד טוב ומצליח, ורוב נחת במלוא חופניים!
מטרד בחופש?
היה זה בתקופת שהותו של הרב מבריסק זצ"ל בעיירת הנופש שילץ אשר בשווייץ. הגרי"ז יצא לטיול בסמטאותיה של העיירה, והנה למולו ניצב הרה"ח ר' נטע פרנס ז"ל, שהתרגש לפוגשו בטבורה של עיירת הנופש. ר' נטע אף סיפר לגרי"ז כי הוא חש זכות עצומה שנפלה בחלקו להתארח באותו מלון עמו, ולא עוד – אלא שחדריהם סמוכים זה לזה…
כששמע זאת הגרי"ז, הרצינו פניו והוא שאל מיד: 'אמור נא לי, אימתי עולה מר על יצועו בלילה? חוששני שאני מאחר ללכת לישון אחריך, ואז קולי בקריאת שמע שעל המיטה יפריע את מנוחתכם!'
'אין סיבה לדאגה', חייך ר' נטע והסביר, 'הלא אם אזכה לשמוע את קולו של הרב בקריאת שמע – תהא זו זכות גדולה עבורי, ובוודאי אתעורר בהרהורי תשובה מרוממים. אשריי ואשרי חלקי אם אזכה לכך!'
אך הגרי"ז לא הסתפק בכך. 'ניחא, את הסכמתכם קיבלתי. ומה יהא על שנת רעייתכם? חוששני שאפריע לה!'
'אין דבר', נענה ר' נטע מיד, 'בטוחני שגם היא תשמח להתעורר לקולו הערב של הרב בקבלת עול מלכות שמים. זו תהיה שמחה גדולה עבורה!'
'ומנין לך זאת?' – שב הגרי"ז והקשה. 'הלא בעניין הנוגע לגזילת מנוחתו של הזולת – לא ניתן לסמוך על השערות בלבד. אנא וודא זאת והשיבני תשובה!' – ביקש הגרי"ז מר' נטע קודם שנפרד ממנו בלחיצת יד חביבה…
וללמדנו: בכל הנוגע להפרעה לזולת, לקיחה משלוותו, מרכושו, מממונו וממנוחתו, לא נוכל אף פעם להסתמך על השערות או תחושות, שבוודאי הלה היה מסכים, ואולי גם רוצה… הבה נקפיד ונדקדק היטב בכל נושא ועניין הכרוכים בזולת, נשמור ונוודא כי איננו חוטאים לזולתנו בדבר, נקפיד כי כל הילוכינו, רווחינו ותהלוכות חיינו נעשים כדת וכדין!