סימן תרג בשולחן ערוך מכיל סעיף קצר אחד: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך להיזהר".
וביאורו, שחכמים אסרו פת נכרי משום חתנות, שמא יבוא לידי קירוב הדעת ונישואי תערובת. אבל יש מקומות שמתירים פת פלטר, מהנחתום, כשאין בה חשש כשרות (יורה דעה, קיב) ובעשרת ימי תשובה ייזהרו בכך (ומקורו מראבי"ה בשם הירושלמי).
ואני שואל: את מי חושבים לרמות כאן, חלילה.
בכל ימות השנה סומך הוא על המקלים, בעשרת ימי תשובה הופך ל'מחמיר', ובמוצאי יום הכיפורים ישוב להרגלו.
וכך מורה לו ההלכה, כך הורו בירושלמי! איך יובן?
וזה יובן במשל.
אני זוכר, בפולין שבין שתי מלחמות העולם לא היתה פרנסה. פרנסה? לחם לאכול לא היה! השלטונות עודדו חרם על מסחר עם היהודים, רבים פשטו את הרגל ואת היד, המצב היה נורא. בחור שמע שבאמריקה אמנם אין יהדות, אבל ממש דורכים על דולרים. הודיע שהוא מהגר לאמריקה. ההורים נחרדו: יוצאים שם לשמד, רחמנא ליצלן. אין מקומות עבודה שומרי שבת, הניסיונות קשים מנשוא.
הבטיח חגיגית שיישאר באמונתו, שומר תורה ומצוות, וירוויח הון תועפות וישלח גם להוריו.
הוריו לא עמדו בהפצרות והסכימו לנסיעה.
הגיע לאמריקה, ואיזו אכזבה. ידוע ידע שאין בה יהדות, אבל לפחות דורכים על דולרים, להתכופף ולאסוף. אך נוכח שהמצב הפוך: על היהדות דורכים ברגל גסה, ודולרים אין…
נאמן להבטחתו ואיתן באמונתו לא הסכים לעבוד במקום מחלל שבת, ועבודה אחרת אין. החל לרעוב ללחם. יצא לקושש עבודות מזדמנות: סבלות, רוכלות, שימש כשלט מהלך, וכדי בזיון. בגדיו התרפטו ובלו. אוכל בקושי היה לו, מי מדבר על תמיכה בהוריו.
וההורים דאגו. פירשו את התעלמותו בניתוק. מי יודע להיכן נסחף, עד היכן התדרדר, כתבו וביקשו שישלח תמונה. לפחות יראו כיצד הוא נראה.
נחרד: תמונה בקרעי בגדיו? ייראה בכל עליבותו, בעניו ומרודו?! אבל הבין לדאגתם, חייב הוא להרגיעם.
מה עשה? שאל חולצה צחורה מאחד, חליפה נאה מאחר, כובע מהודר משלישי, הסתפר והתנאה והלך להצטלם. כמה שמחו הוריו כשראו תמונתו. נוכחו לדעת שמצבו טוב, בגדיו הדורים, והעיקר: צורתו יהודית!
זו צריכה להיות הרגשתנו בעשרת ימי תשובה: אנו נידונים במרום. 'מצלמים אותנו'! עלינו לדאוג שניראה נאה, שלא נעורר צער והקפדה.
ואם כן, הזהירות בפת פלטר היא רק דוגמה.
כי 'מצלמים אותנו' בתפילה, 'מצלמים אותנו' בלימוד, 'מצלמים' בשיגנו ושיחנו, בכל אורחותינו!
וכבר אמרתי: לסיפור יש המשך.
בימים אלה מעתירים אנו: "אבינו מלכנו, כתבנו בספר חיים טובים. אבינו מלכנו, כתבנו בספר פרנסה וכלכלה. אבינו מלכנו, מלא ידינו מברכותיך. אבינו מלכנו, מלא אסמינו שובע". ואבינו מלכנו, אב הרחמן, נעתר לתפילתנו. פוקד על המלאך הממונה על השפע: "רד לעולם השפל, מלא משאלות לב בני לטובה!".
"איך אדע מיהו?", שואל המלאך, "איך אזהה אותו?".
"אה, ניתן לך תמונה. כך הוא נראה".
מן הרקיע עד הארץ מהלך חמש מאות שנה (חגיגה יג.), מלאכים עושים זאת ביעף: מיכאל באחת, גבריאל בשתיים, ויש בארבע עפיפות ובשמונה (ברכות ד:). הגיע המלאך מתי שהגיע, נקש בדלת ופתח לו אדם. התבונן בו, השווה לתצלום שבידו: אין זה אותו אדם.
"מצטער", הפטיר, "טעות בכתובת". העלה עמו את חבילות השפע למרום…
צוחקים, אבל אני רציני. כי לא נתנו לנו תקופת התעלות כדי שנקפוץ וניפול בחבטה, אלא כדי שנעפיל ונתמקם ברמה. בגדר "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהילים כד, ג).
ולא רק בדברים הנדרשים והמחויבים, כתפילה בכוונה ולימוד בהתמדה. אלא גם בהתעלות כזהירות מפת פלטר, בתוספת קדושה וטהרה.
וראיה לי: אדם נדר נזירות – "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר, נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב) ופירש ראב"ע: "כי יפליא" יעשה דבר מופלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם והוא שוחה נגד הזרם, מתקדש ומתעלה.
אינו חייב, לא נדרש, אבל התעלה.
עברה תקופת הנזירות והוא מביא קרבנותיו: כבש לעולה, איל לשלמים, וכבשה לחטאת (שם יד).
חטאת, על שום מה? במה חטא?! אדרבה, התעלה!
וכתב הרמב"ן: "טעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאות ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא נפשו במלאות הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם, ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוקיו, והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם".
התעלית, הצלחת, ראית כי טוב, נוכחת שאתה יכול ומסוגל – אמת, אין זה חיוב, זו 'רק' מעלה. אבל עלית אליה… למה אתה חוזר אל השגרה, יורד לחולין? הישאר חגיגי וקבל פני המלאך עמוס התשורות!
ומן השמים זימנו לי תשובה נפלאה ונכונה, וזימנוה במעשה שהיה:
בא אדם ושאל שאלה. הוא מה שקרוי דתי פושר. אבא שלו יהודי חרדי מארגנטינה. לא שאלתי אותו מה הוא צופה לילדו, הכיוון ברור. הוא מסתפק בהכשר של הרבנות. שהרב יהיה בגיהינום והוא ייהנה משני העולמות. אבל אביו מגיע לביקור והוא רוצה לדעת איפה אנחנו קונים בשר כדי שאביו יאכל אצלו בלב שקט.
אמרתי: "אין בעיה, אבל ודאי הכנת להם מקום בבית לפי כבודם".
"ודאי!".
"האם הכנת מקום גם לשותף השלישי שמגיע אתם?".
"לא", תמה, "לא סיפרו לי שמביאים מישהו נוסף".
"אה, הוא מצטרף אליהם מיוזמתו". לא הבין, והראיתי לו דברי הגמרא (קדושין ל:) ששלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא, ובזמן שהאדם מכבד את הוריו מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו דר עמהם. ואמרו (שם לא:) שכשהיה רב יוסף שומע קול צעדי אמו אמר: "אקום מפני השכינה שבאה".
ואמרתי: "עליך לראות שתקבל כראוי גם את פני השכינה שבאה!".
נרעש. "מה עלי לעשות?", שאל.
שמעתי סדר יומו והחלטנו שיתפלל במניין וישתתף בשיעור תורה. קיבל על עצמו לתקופת שהותם של הוריו, וסיפר לימים שהוא מתמיד בכך, אשריו!
מעשה שהיה הוא והאיר עיניי, משום שהגמרא (ראש השנה יח.; יבמות מט:) דורשת: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיות קרוב" (ישעיה נה, ו) אלה עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ה' מתארח אפוא במחיצתנו. ומשכך, ההנהגה אחרת! ובכל השטחים.
ונלמד מאותו יהודי, ונתמיד בכך!
(מתוך 'והגדת')