"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (מטות ל"א, כ"ג)
הכוס לא טבולה
שח לנו בעל המעשה שליט"א: לפני כשלושים שנה, בעת שמסר רבנו זצוק"ל שיעור בישיבת 'גאון יעקב', ניכר על פניו חוורון עז, ואחד הבחורים הכין על דעת עצמו כוס תה מכוס שהיה בחדרו, והביא לרבנו. ורבנו היה שרוי כנראה באותו היום בתענית ולא רצה לגלות הדבר, ולכן התבונן בכוס, והפטיר 'הכוס לא טבולה' ולא שתה. אחרי השיעור פנינו לבחור לשאול אותו מי הטביל את הכוס, ואמר שקנה את הכוס בחנות בבני ברק שמוכרים שם כלים טבולים. פנינו למוכר ושאלנו אותו האם הכלים טבולים, ואמר "אני מוכר את הכוסות אחרי שהטבלתי אותן". חזרנו ושאלנו את מרן זצוק"ל שאלה סתמית, האם מועיל הטבילה שהמוכר הטביל לפני המכירה ואמר שלא מועיל, ונמצא שע"פ ההלכה הכוסות היו לא טבולים, ויהי לפלא.
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וגו'. (מטות ל"ב, כ"ב)
סיפרו לפני רבנו אודות מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהיה ממונה על קופת צדקה וחסד בירושלים, והיתה לו נכדה יתומה עניה ומרודה, ומיאן לתת לה מהקופה אפילו לא ממון מועט – כדי לקנות נדוניה לפני נישואיה. היא בכתה לפניו, והוא בירך אותה שבזכות זה, תזכה לבנים תלמידי חכמים, והברכה נשאה פרי לדורות. וביאר רבנו הנהגת הגרי"ח, כי גם אם יקח מהקופה של צדקה לנכדתו לירה אחת בלבד, יאמרו כי נטל מאה לירות, וממילא יש בכך משום והייתם נקיים מה' ומישראל. והנה אותן ישיבות שרבנו כהן בהן כראש ישיבה, הוא נזהר שלא לכתוב עבורן אפילו המלצה לנדיבים, כי הרי העולם חושבים שהוא מקבל משכורת מהישיבה, ואם כן יהיה נראה, שמבקש כסף עבור עצמו… ורבנו העיד על עצמו כמה פעמים שמעולם לא ביקש כסף לא לעצמו ולא לאחרים. ואפילו לצרכי צדקה והחזקת תורה אינו פונה בבקשה אישית אלא כתב מכתב המלצה כללי.
(מאחורי הפרגוד עמ' 79)
זהירות בנדרים
רבנו זצוק"ל זהיר מאוד לא לומר שיעשה דבר פלוני, אלא 'אולי' 'אפשר' וכדומה, כדי שלא יכשל בחשש נדר או שקר, ואם יש לו איזה ספק שמא אמר שיעשה, ממהר לעשותו. הוי עובדא בער"ח אלול תשע"א, בישיבת 'אורחות תורה', שמרן נכנס להיכל הישיבה עייף ותשוש אחרי נסיעה ממושכת, עד שהתבטא 'יש לי פטור של בא מן הדרך שפטור מן התפילה, ובוודאי שאני פטור גם מהשיחה שהיה ברצוני לומר, ואומר בפעם אחרת', והנה, לאחר תפילת מעריב לפתע ביקש כי הוא רוצה לומר כמה מילים, ונזהר מאוד להתחיל בדבריו, בדרשה קצרה ממש [לפי דלות כוחותיו], ומדוע? כדי שלא יכשל ח"ו, שהרי לפני מעריב איתקיל מילוליה לומר שיגיד בפעם אחרת, ושמא לא יקיים דברו, לכן מיהר והזדרז לומר כמה מילים, ועל כן מיהר עד שרצה להתחיל דבריו עוד לפני שהביאו לו הרמקול
(מפי הרב איסר שווב שליט"א, מאחורי הפרגוד עמ' 041)
מוצא שפתיך תשמור
מספר הרה"ג ר' הלל קופרמן שליט"א: ומעשה באחד ממקורביו המתגורר בירושלים, שביקש ממרן זצוק"ל שיהיה סנדק בברית של נכדו לכשיוולד לו בעוד כמה חדשים. ומרן שליט"א אמר לו שהוא מסכים. וכשנולד הנכד בשעטו"מ בא אותו מקורב לבשר למרן זצוק"ל על הולדת נכדו וביקש ממנו לקיים את הבטחתו ולהיות סנדק בברית, והיה הדבר קשה על מרן זצוק"ל להיטלטל אל מחוץ לעיר לצורך הברית, ושאל את המקורב האם הבטחתי שאבוא. וענה לו, לא, אך הראש ישיבה אמר שהוא מסכים לבוא, ואני ראיתי בזה מעין לשון הבטחה. מרן זצוק"ל התחבט אז הרבה האם יש לחוש בלשון זו לקבלת הדברים בנדר, עד אשר נכדו הרב דוד שפירא שליט"א הציע לו, שמאחר שכמה ישיבות ובתי מדרש ביקשו ממרן שליט"א לבוא למסור שיעורי תורה אצלם, ומרן זצוק"ל אמר להם שכשיזדמן לירושלים יעשה זאת, אולי זו ההזדמנות לעשות זאת ביום הברית. ואכן מרן זצוק"ל קיבל את ההצעה, ונסע לירושלים והשתתף בברית, ולאחר מכן עסק בהרבצת תורה בכמה מקומות. וכל הטרחה הגדולה הזו טרח מרן זצוק"ל משום החשש הרחוק שמא הלשון 'אני מסכים' מתפרש בלשון בני אדם במשמעות הבטחה
(כאיל תערוג 47 תשע"ד)