הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א
שובה ישראל!
מצויים אנו בשבת מיוחדת, 'שבת שובה'. שבת שבמהותה מסמלת את התשובה, ועל עניני השבת בהדגשה. שבוע ימים יש בין ראש השנה ליום הכיפורים, וכל יום מהשבוע – מסמל את אותו היום במשך כל השנה…שבת שובה היא היום המסמל את שבתות השנה הקרובה. זוהי השבת הראשונה בשנה, השבת הקובעת, המכריעה, איך ייראו שבתותינו השנה. נכון יותר לומר, בשבת הזו אנו קובעים במו ידינו כיצד ייראו השבתות בשנת תשע"ח, כתשקיף – ראי מהשבת הראשונה בשנת תשע"ח…
חשוב לנוח בשבת, אך בשבת הזו, כדאי הרבה יותר למלא אותה בתוכן רוחני – ערכי – איכותי נעלה, תוכן אותו היינו רוצים לראות בכל אחת משבתות השנה הקרובה. להקדים את קבלת השבת במספר דקות, להקפיד בדריכות על הלכות השבת, ליצוק תוכן רוחני לסעודות השבת, לשורר את הזמירות בהתרגשות, לתת לשבת הזו את המעמד הראוי, כשבת פותחת, ראשונה…
או אז, נזכה כי כל שבתות השנה הקרובה ילמדו מהשבת הנוכחית כיצד צריכה להיראות שבת. 'יום זה מכובד מכל ימים, כי בו שבת צור עולמים!'
אני מליונר!
היה זה בשנות מלחמת העולם השניה. עננים שחורים התקדרו בשמי אירופה היהודית, שנאת ישראל הרימה ראש, והפכה למפלצת רצח אכזרית, כילתה מיליוני יהודים, החריבה אלפי קהילות, ומוטטה מאות ערים. אירופה הבוערת לא הותירה הרבה סיכויים ליהודים המתגוררים בה, עד שכולם הבינו כי הם הבאים בתור, ונערכו לקדש שם שמיים במותם כבחייהם…בגטו היהודי, הסתובב באותו יום יהודי, כשארשת דאגה מציפה את פניו. היה זה מחזה מצוי בגטו רווי הצרות והתלאות, ועם זאת, ניכר היה כי דאגת אותו יהודי חריגה ושונה מדאגות הגטו הרגילות. לפתע פגש את הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, לימים רבה של אנטוורפן, והשיח את אשר על לבו: 'ראה רבי, השמועות על הצפוי לנו אינן נותנות לי מנוח. אני בטוח בחסד ה' וברחמיו, אך מוכן גם למות על קידוש שמו ית'. אלא שדאגה אחרת מכרסמת בי…'
וכאן פתח היהודי את מצפוני לבו וסיפר: 'אני אדם עשיר, ומחזיק בחשבון בנק בשווייץ הון עתק. סבורני כי הרב אדם נאמן, ואני חפץ להפקיד בידיו את הקוד הסודי למשיכת הכסף מהחשבון. אם אסיים את חיי על קידוש השם, יואיל נא הרב לחפש את יורשיי ולמסור להם את הקוד הסודי, על מנת שהכסף שעמלתי עליו כל כך הרבה שנים – ישמש לפחות את צאצאיי ואת הדורות הבאים.'
רבי חיים שמע את היהודי, וחיזקו כי לא יטוש השם את עמו, אך בד בבד – טוב עשה בהשתדלותו להציל למצער את רכושו הרב, בהפקידו את סודו. 'בעזרת השם תינצל מגיא ההריגה, ואם לאו – אם אזכה אני להינצל, הנני מבטיחך נאמנה לזכור היטב את הקוד הסודי, ולעשות ככל אשר ציויתני!'חלפו כמה שנים, החרב המתהפכת הנאצית לא ידעה שובעה, מיליוני יהודים עלו בסערה השמימה על קידוש השם, בתוכם גם אותו יהודי עשיר. כשוך הדי הקרבות, החל רבי חיים לחפש את אותו יהודי עשיר, אך לדאבונו גילה כי שמו מופיע ברשימת הרוגי המלחמה האכזרית…
רבי חיים לא שכח את צוואתו של אותו יהודי, את הסוד הגדול שהפקיד בידיו האמונות. הוא נהג להסתובב בין האודים המוצלים מאש לחזק את ידיהם, ובד בבד חיפש באינטנסיביות אחרי יורשיו של אותו יהודי. עשרים שנה חיפש רבי חיים, עשרים שנה בהן ביקר בכל יבשת בעולם, פגש רבבות ניצולים, אך לא מצא קצה חוט…לאורך שני העשורים הללו, המשיך רבי חיים בתדירות ובמסירות לשנן את הקוד הסודי, כדי שאם וכאשר יימצא היורש – יוכל לתת לו את הקוד, ולאפשר לו גישה להון עתק אשר אביו הותיר לו. אפס, כי החיפושים העלו חרס…אחרי יותר מעשרים שנות חיפוש, בביקורו באחת הערים בחו"ל, מצא בירכתי בית הכנסת אדם זר ותמהוני, אשר חזותו העידה עליו כי הוא דל ואביון וחסר כל. כמנהגו של רבי חיים, התקרב לאותו יהודי והזמינו לשוחח עמו, שיחת עידוד וחיזוק לשבור לב ומר נפש.
בתחילת השיחה, שאל רבי חיים לשמו. תשובת היהודי זקפה את גבותיו ומצחו נחרש קמטים. 'ומה שם אביך?' שאל רבי חיים במתח…התברר, כי אותו יהודי דל ואביון, אינו אלא בנו של היהודי העשיר, שהפקיד את הקוד הסודי והמיליונים הרבים שלו בידי רבי חיים, על מנת להעבירם לבנו. רבי חיים תפס את אותו יהודי, חיבקו ונישקו שעה ארוכה, ובעיניים דומעות אמר לו: 'אני לא מאמין, אני מחפש אותך כבר עשרים שנה!''עשרים שנה? מי מחפש אותי עשרים שנה? הן אני עזוב ובודד, ערירי וגלמוד! אין לי כלום, לא קורת גג, לא בגד ללבוש, בקושי מזון אני מקבל מאנשים טובים. מישהו מחפש אותי עשרים שנה? בשביל מה זה?'
'בדיוק בשביל זה', השיב רבי חיים בהתרגשות. 'כי לא עני אתה, ורחוק מלהיות אביון כמטחווי קשת. עושר רב שמור עבורך בחשבון הבנק בשווייץ, עושר שהותיר לך אביך מופקד בידי לפני עשרים שנה!'
לרגע חשב אותו יהודי כי רבי חיים אולי חומד לו לצון. הוא מליונר? הן הוא מרגיש קבצן בן קבצן, היתכן כי דווקא הוא מיליונר רב נכסים ורכוש?אך רבי חיים חזר על הבשורה, וסיפר לו את השתלשלות העניינים. על שהות אביו בגטו בימיו האחרונים, על דאגתו הכנה להשאיר את רכושו בידיים טובות לתועלת דור העתיד, ועל העובדה שזכה לבסוף לקדש שם שמים במותו על קידוש השם. הבן הנרגש רטט בחוסר שליטה, עיניו זלגו דמעות אבל וגיל מעורבות אלה באלה, הזכרונות מלפני יותר משני עשורים צפו ועלו בו, מטשטשים את שדה ראייתו…רק כשנרגע קמעא, חזר רבי חיים על הפרטים בניחותא, רשם את הקוד על דף, ונתן ליהודי שהפך ברגע מדל ואביון למיליונר בקנה מידה גדול. רבי חיים הוסיף ועודדו: 'קח את הקוד הסודי, ועשה חיל בעסקיך!', ואחרי כמה שעות נפרדו זה מזה לשלום…
הסיפור הזה הוא תמרור מאיר ובוהק עבורנו. פעמים מסתובבים יהודים טובים בתחושות דלות, חשים אביונים, מעוטי כוחות ונטולי עוצמה. אנשים עשויים להרגיש 'עזוב, אני כבר מבוגר', 'אני לא יכול להשתנות', 'אין בי כוחות יותר', 'הניסיון שלי הופך אותי לפסימי', 'אין לי את היכולות להתמודד'…
האמת כל כך הפוכה – כולנו מיליונרים, אנשי חיל רבי עוצמה! כל יהודי, בכל גיל, בכל מצב, בכל תחושה ובכל מקום, יש בו נשמה אלוקית חצובה מתחת כסא הכבוד, נשמה שבורא עולם נטע בה את הכוחות והפנים אל תוכה עוצמות רוח ונפש שאין לתאר ולשער…
הנשמה הזו היא מנוע, מנוע זה לשון המעטה – הנשמה היא טורבינה רבת פאזות, מין תחנת כח ענקית בלבו של כל יהודי. בתוכה יש פתרונות לכל מצב, יכולות התמודדות עם כל קושי, וגם – אפשרויות רבות ומגוונות לנצח בכל קרב את היצר הרע, את קשיי היום יום, את כל המערכות, הפחדים, המצוקות, החרדות ושאר מרעין בישין…ואם בכל ימות השנה אנו נוטים לשכוח, או שטרדות היום יום משבשות לנו את המחשבה הנכונה, כמה טוב שהגיעו עשרת ימי תשובה, הנותנים לנו הזדמנות שנתית להציץ פנימה, אל נבכי הנשמה, ולגלות את האוצר היקר. לראות פתאום מי אנחנו, לעשות לעצמנו 'הערכת שווי מחדש', להבין כי יש אוצר בלב שלנו, האוצר הזה שווה הרבה יותר ממה שהערכנו אותו בעבר, וזה הזמן להתחיל להשתמש בו!
שני יהודים בוכים בכותל…
המחזה היה מוזר לכל רואיו: על יד אבני הכותל המערבי, בעיצומה של שעת לילה מאוחרת, עמדו שני יהודים שונים כל כך במראם, ובכו בכי של התרגשות עזה, כשהם מתרפקים איש על רעהו. האחד, היה כ"ק האדמו"ר רבי יוחנן מטאלנא זי"ע, ולצידו – יהודי עממי, שחזותו העידה עליו כי הוא מרוחק מהיהדות מרחק רב מאוד…
היה זה, כאשר רבי יוחנן זי"ע חשקה נפשו ללכת אל הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, להתפלל למען הפרט והכלל. אף שכל ימיו היה ידוע חולי ומכאובים, ובעיקר סבל מייסורים קשים ברגליים אשר הפכו את ההליכה למאמץ קשה במיוחד עבורו – בערו בו החשק והרצון לשאת תפילה בכותל המערבי, והוא עשה את דרכו לכותל במסירות יוצאת דופן…לאחר שעמד בתפילה זמן ממושך, והכאבים ברגליו כבר היו בלתי נסבלים, פנה לצאת מהכותל ונפרד בחמימות מהאבנים הקדושות. והנה, מיד בצאתו, נתקל ביהודי שחזותו העידה עליו כי הוא מרוחק מכל זיק של יהדות, שעמד שם ללא כל מטרה. הרבי קרב אליו, לחץ את ידו בידידות, ואמר לו: 'מה שלומך, יהודי יקר? מה שלום המשפחה? איך כולם מרגישים?'
'כבוד הרב', השיב הזר, 'לא נעים לי, אבל העבר שלי הופך אותי לאדם שלא ראוי לעמוד במחיצתם של רבנים נכבדים… כבוד הרב, אני מצטער, אבל אם היית יודע מה עשיתי בעבר – היית בורח מכאן כמטחווי קשת!'
הרבי הושיט לו את ידו שנית, קירב אותו אליו ואמר לו במילים פשוטות וברורות: 'אני אוהב אותך יהודי יקר, אין לך מושג עד כמה. הרי בורא עולם אוהב אותך בדיוק כפי שהוא אוהב אותי!'אותו יהודי היה המום מהמחזה, מעודו לא נתקל בחמימות שופעת שכזו. אך בד בבד, התקשח ופנה לרבי: 'אדוני הנכבד, לו היית יודע מה חטאתי, אלה מטענים שליליים אני נושא בנשמתי ועד כמה מצבי הכללי ירוד, לא היית מדבר כך… אם היית יודע מה העבר שלי, היית בורח ממני, מתרחק…''חס ושלום!', היסה אותו הרבי, 'כפי שאני בטוח שהנשמה שלי היא חלק מבורא עולם, יהלום יקר שאי אפשר לשער ולתאר את ערכו, כך אני בטוח במאה אחוז שהנשמה שלך היא חלק מבורא עולם, יהלום יקר שאין לתאר את ערכו!'
היהודי גיחך. 'הרב צוחק עליי… הרי אני נשמה שהתלכלכה בכל כך הרבה חטאים, תאמין לי שאפילו בשמים כבר לא מסתכלים עליי, והרבי בטוח שאוהבים אותי שם…"אם עדיין אינך מאמין לי', אמר הרבי בקול, 'בוא, בוא עמי בחזרה לאבני הכותל', וכבר נטל את ידו והוליכו בחזרה לרחבת הכותל המערבי, תוך שכל צעד עולה לו בייסורים קשים וכאבים עזים ובלתי נסבלים, רק כדי להוכיח ליהודי הזר מהי מעלתו ועד היכן חשיבותו מגעת…
בקושי רב הגיע הרבי לאבני הכותל, עיניו נעצמו בדבקות, הוא התקרב ליהודי הזר ואמר בקול: 'אני מבטיחך באבני הכותל הקדושות, בעומדי במקום הקדוש והנשגב ביותר לעם היהודי אני מבטיחך נאמנה, שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך לא פחות ממה שהוא אוהב אותי. ולא משנה מה עבר עליך בעבר או יעבור עליך בעתיד – אתה בן של אבא, והוא אוהב אותך בכל מצב!'הרבי סיים את דבריו הנרגשים, עיניו זלגו דמעות, וגם מעיניו של היהודי הזר, נשרו כמה קליפות. דוק עדין ואצילי של דמעות טהורות כיסה אותן, דוק של תשובה…
את הסיפור המפעים, העניק לנו במתנה כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א, וזו מתנה יקרת ערך לימים אלה, כי כדאי מאוד לזכור ולהפנים: העבר איננו, העתיד לפנינו, ואבא שבשמים אוהב אותנו ומחכה לנו תמיד, אבל בימים אלה בעיקר. אנחנו כה קרובים לאבא, אהבתנו ההדדית בוערת כאש להבה, ואנחנו יכולים לחזור אליו בכל רגע!
וגם אם היצר בא לעייף אותנו, ולטעון כי ההיסטוריה מוכיחה שאנחנו לא יכולים, ואנו כה רחוקים, ובמצבנו הנוכחי כבר ויתרו עלינו חלילה – נספר לו את הסיפור הזה… כי בכל מצב, בכל גיל, מתוך כל תחושה, ואחרי כל סיפורי היצר – עודנו בנים אהובים לאבא שבשמים כגדולי הצדיקים, והוא מחכה לנו ביד פתוחה ומושטת כאילו היינו עובדי השם מנעורינו!
אבא מחכה לך, אוהב אותך, מתגעגע בכליון עיניים. רק תושיט לו את היד!