בביתו של הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, שרר פעם צער גדול על אודות עניין כלשהו. היה זה בחודש אדר, והנה נקש על דלתו אברך מסויים כשפניו נפולות, וביקש להשיח לפניו את צערו: הוא חשב שיש לו חברותא לזמן הבא, אך לאחר מכן התברר לו כי הדבר לא ייצא לפועל… 'צרה' שהיתה 'משחק ילדים' לעומת העניין שהעיק אז על רבי חיים זצ"ל.
אולם רבי חיים התייחס לכך בשיא הרצינות. הוא סגר את דלת חדרו כדי שבני ביתו לא ישמעו, והתחיל לרקוד ולשיר עם האברך "משנכנס אדר מרבין בשמחה"… כדי לשמחו ולהוציאו מצערו. וזאת, בלי שום התחשבות במצב הפרטי שלו.
(מתוך דברים לזכרו שנכתבו ע"י הגאון רבי חנוך פרידמן, ס' 'בית יחיאל' – חלה)