דמותו המיטמרת של הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א מתמזגת עם קימורי האבן של 'משכנות' עם זריחה. חיוכו הקבוע כבר רוחץ את האדרה בטל תחיה. מאחת הסמטאות מצטייר לפתע אוצר בלום: יהודי! יהודי ממש במלוא קומתו. מטאטא ענק בידו האחת, יעה בשניה, והוא מנקה בהם את פסולת הסמטאות בשולי המדרכה.
יהודי עם מטאטא, אין ערוך לו בשעת בוקר, כשליבו של רבי אריה לוין עולה על גדותיו. הוא נעצר, מתבונן בעיניים נוהרות ב'מציאה' הנפלאה וקולו מתנגן ברוך: "צפרא טבא, רבי יהודי".
יעקב חזיזה, פועל נקיון בירושלים, הדחיק במבוכה את כף האשפה אחורנית, שלא תטנף את החיוך המאיר. המטאטא המזדקר נראה כחילול הקודש. הוא מקנח בבהילות את ידו ומטה את ראשו ביראת הרוממות. "בוקר טוב כבוד הרב".
רבי אריה מתקרב, ביד אחת הוא מחבק את כתפו של הפועל ובשניה הוא מלטף את המטאטא 'הנאשם'. מלטף בהתפעלות ואומר ברגש גדול: "יודע אתה, מקנא אני בך כל-כך. איזו זכות עצומה. בוקר בוקר אתה עושה את ירושלים יפה יותר, נקיה יותר. ירושלים עיר האלוקים…"
מבוכה גדולה ממלאת את ליבו של הפועל. משהו לא מסתדר. הזבל הנערם ליד החכם המלטף, החיוך המאיר, המטאטא המגושם מול טוהר הפנים.
"כבוד הרב", הוא מנסה להבין. "אתם עוסקים בתורה בבית המדרש, תורת ד'. ואני, מה? זבל, זבל, זבל. אמנם בני בָּרוּך שוקד גם הוא על התורה בישיבה, ואני כאן בזבל כדי לפרנס אותו".
רבי אריה לוין נחרד חרדה אמיתית. "חלילה וחס. חלילה. אסור כך לדבר. איזו זכות נפלאה הופקדה בידכם, לטהר את שווקיה של עיר האלוקים, שיהיה ליהודים נעים יותר! להאיר את עולמו של הקדוש ברוך הוא טרם אור היום, ועוד בכדי שתוכל לסייע בעד בנך שעמל יומם וליל על התורה! היה ברוך ומבורך"…
עשרים שנה אחר כך, כשיעקב סיפר את הסיפור הזה, הוסיף את לב העניין: "לראשונה בחיי הרגשתי אז את עצמי נסיך, ואת המטאטא המגושם ראיתי כשרביט מלוכה – כְּלִי יוצר להמליך את בני ברוך בממלכת התורה".
(הרב ה' וילנר, יתד נאמן ערב פסח תש"ע)