"זאת החיה" – (י"א, א')
לשון 'חיים' לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות.. (רש"י)
שלא ייכנסו מעדנים בתוך גופו
אמרינן במדרש: עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו (תוס' כתובות דף ק"ד).
את דברי המדרש הללו קיים רבינו בעצמו בכל משך ימי חייו. עיקר מאכלו לא היה אלא כדי קיום נשמתו בתוך גופו.
כל מי ששהה במחיצתו, בניו ובני ביתו שחיו עמו שנים ארוכות, מעידים כולם כאחד שמעולם לא ראוהו מכניס לפיו דבר מאכל שאינו משרת את מטרת האוכל: קיום הנשמה בתוך הגוף. מעולם לא הכניס לתוך גופו אוכל הערב לחיך, אכילה לשם אכילה.
ידוע על מרן החזון איש זיע"א, שנמנע כל ימי חייו מלאכול בפני בני אדם. כאשר היה זקוק לאכול היה מוריד את תריסי הבית, ולא הניח לאיש להיות בחדרו בשעת אכילתו, פרט לבני משפחתו הקרובים ביותר.
רבינו אף הוא היה נמנע מלאכול בפני בני אדם. בזמן הארוחה לא נתן רשות לשום אדם להיות נוכח בחדרו. אף מקורביו, נכדיו וניניו ששהו בביתו, לא הורשו להיכנס ולהיות עמו בזמן אכילתו, מלבד נכדיו הקרובים ביותר.
היו מן המקורבים שחפצו לנצל את השעה הזאת כדי לברר אצלו שאלות בהלכה; היו שהתעקשו על כך וניסו בכל מיני דרכים להיות נוכחים בחדרו בשעה זו; היו שניסו להיכנס פנימה בזמן אכילת מלווה מלכה במוצאי שבת – אך איש לא הצליח בכך מעולם.
באחד הימים הגיע רב חשוב מאד מחו"ל והתעקש להיות נוכח בחדר בזמן סעודת מלווה מלכה. כל הסברי בני הבית לא עמדו מול בקשותיו והפצרותיו של אותו רב חשוב. בלית ברירה הכניסוהו לחדר בזמן אכילת מלווה מלכה.
נכנס לרבנו לאכול, וכששם לב לנוכחות הרב החשוב, פתח ואמר לו בבדיחותא: "בליל שבת מזמרים כולם 'שלום עליכם מלאכי השרת', 'בואכם לשלום', 'ברכוני לשלום', 'צאתכם לשלום'. מדוע אומרים למלאכים 'צאתכם לשלום'? אלא שבזמן האוכל אומרים לכולם לצאת".
נרמז אותו רב, הבין, ושוב לא התעקש להגיע בזמן זה.
מעולם לא ביקש דבר
ישנו צמד מילים המהדהד בעולמנו רבות. אפשר לשמוע אותו בכל בית, כשהוא חוזר ונשנה עשרות פעמים ביום. הוא מתגלגל בשוק ואפילו בבית המדרש. צמד המילים "תביא לי" – נשמע בכל סעודה שבה מסבים יותר משני אנשים. "תגיש לי" – נשמע מעל כל שולחן משפחתי; "תעשה לי" – נשמע בכל בית בעולם…
היה בית אחד, קטן בממדיו הפיזיים וענק בממדיו הרוחניים, שם לא נשמע צמד המילים הנפוץ הזה – הבית שבסמטת חנן…
"שנים רבות שהיתי במחיצתו, ובכל אותן שנים לא שמעתי ממנו את צמד המילים 'תביא לי', 'תגיש לי', 'תעשה לי'…" – מעיד נכד רבנו.
עדינות מלכותית, אצילות הנובעת ממידות טובות ומעודנות.
לא להטריח
לפעמים באמצע לימודו זקוק היה רבנו לעיון בספר. נכדו שעמד לפניו רצה לשרתו, לשמשו ולהקל מעליו. מוכן היה למלא מיד את כל מבוקשו. הן זהו תפקידו, לשם כך הוא נמצא כאן בכל לילה, אולם מעולם לא זכה אותו נכד לשמוע את הבקשה: "אנא הבא לי ספר פלוני".
לא רצה רבנו להטריח, מדד היטב את כוחותיו, וכל אשר התאפשר לו – עשה בעצמו.
כך חזר המחזה בכל לילה. רבנו קם להוציא את הספר, נכדו הלך צמוד אליו, רבנו הוציא את הספר בעצמו והביאו אל השולחן. אם הספר כבד לנשיאה בעבורו, הוציא רבנו מן הארון ומסרו לנכד שיביאהו אל השולחן.
לא ליהנות מאחרים
מנהגו של רבנו היה להתרחק מטובת אחרים עד הקצה האחרון. אנשים רבים חפצו לזכות ולקחתו ברכבם בדרך אל בית הכנסת, לנצל את הדקות הספורות ולפרוש בפניו שאלות קשות בהלכה ובהליכות חיים.
אולם רבנו סירב לכל ניסיון כזה. בשנים שכוחותיו היו עמו היה הולך ברגל, והדף כל הצעת עזרה.
כשהזדקן וכוחותיו עזבוהו, היה בודק את מזג האוויר בכל יום, ובהתאם לכך הכריע אם להזדקק לעזרת אחרים או לא. לפעמים הגיעו אנשים עם רכבם וביקשו לקחתו לבית המדרש, אך הוא מיאן ואמר מזג האוויר אינו מצדיק זאת.
גם כשהחליט להצטרף לנסיעה ברכבו של מאן דהו, היה מסרב בכל תוקף שיבואו במיוחד לקחתו. רק אם היה אותו אחד עושה ממילא את דרכו לבית המדרש, היה מסכים לנסוע עמו.
באחד הימים הפתיע רבנו את מתפללי בית המדרש.
יום לפני כן הפציר בו מאן דהו לקחתו מביתו לבית המדרש. כיון שחשש רבנו כי הלה טורח במיוחד בעבורו, החליט להקדים את יציאתו מהבית בכמחצית השעה. כך מצאוהו תלמידיו ומתפללי בית המדרש בשעה 5:30 בפתח בית המדרש.
אותו יום היה יום קר באופן מיוחד, ורבנו הופיע ללא מעיל וצעיף, כששיניו נוקשות ואיבריו רועדים מקור. ניסו תלמידיו לברר מדוע לא לקח עמו מעיל, ואז נתגלה פן נוסף מאישיותו המופלאה: התברר שהמעיל היה מונח בחדר שבו ישן אחד הנכדים באותה שעה, ורבנו חשש כי אם יפתח את הדלת תופרע שנתו.
מחמת זהירותו הצטנן רבנו באותו יום, ובמשך ימים ספורים נזקק גופו להתאושש מן ההצטננות. אולם גם את הסיכון הזה לקח בחשבון כשהכריע בדעתו שלא להפריע את שנת הנכד ולא להזדקק לחסדו של מי שטורח במיוחד בעבורו.
ה'בשמים ביקסל' שנשמר למזכרת
את התיאור דלהלן שמענו מאברך שכל אימת שהוא פותח בתיאור המעשה עיניו דומעות מהתרגשות:
בחור צעיר בגיל בר מצוה הייתי באותן שנים לאחר פטירת הרבנית ע"ה. מקום מגורי היה בסמיכות לבית הכנסת "אוהל שרה". רבנו היה נוהג ללמוד שם בשבת לאחר סעודה שלישית, ולאחר שהסתיימה תפילת ערבית חזר רבנו למקומו והמשיך ללמוד בהתלהבות.
אחת הדמויות הייחודיות והנודעות בשכונת מאה שערים חס על זמנו של רבנו וחפץ היה שיוכל להמשיך את תלמודו לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת מבלי שיצטרך לטרוח אחר מניין לתפילת ערבית, ומבלי שיצטרך לעלות לביתו לערוך הבדלה. לצורך כך, ביקש ממספר אנשים דרי הסביבה שיעלו להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בבית הכנסת "אוהל שרה". המניין עצמו היה מצומצם, ואני, נער שזה עתה נכנסתי לעול מצוות, זכיתי להצטרף למניין זה ולהתפלל עם רבינו במשך שנתיים באופן קבוע.
לאחר התפילה היו עושים הבדלה בעבור רבנו, ובעבור ברכת "בורא מיני בשמים" היה שם ב"אוהל שרה" 'בשמים ביקסל' [קופסת בשמים] קטנה ועתיקת יומין ששכנה שם משנים קדמוניות. את ה'בשמים ביקסל' היו מעבירים בין המתפללים אחד לאחד, ולאחר שגמרו להעביר בין כולם, היה המבדיל עובר לברכת "בורא מאורי האש".
פעם אחת העבירו את ה'בשמים ביקסל' בין כל המתפללים, ואילו אלי, הבחור הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה, כמעט ילד, איש לא שם לב.
אני כשלעצמי לא חשתי בחוסר נעימות כלשהי, הבנתי שמטבע הדברים קשה לאנשים זקנים לשים לב לילד צעיר שזה עתה הפך לבר מצוה ולדאוג שיריח את הבשמים. זהו דבר רגיל ומצוי.
אולם מתוך מניין המתפללים היה אחד בלבד שנתן דעתו עלי – הילד הצעיר.
רבנו!
הוא חיכה שה'בשמים ביקסל' יגמור את ה'סיבוב' בין כל המתפללים, ואז ניגש אל האחרון שבהם, לקח ממנו את ה'בשמים ביקסל', הלך מספר פסיעות, ניגש לעברי והושיט לי את קופסת הבשמים.
הוא, הארי הזקן, לקח עמו את שמונים וחמש שנותיו וגחן לעברי, הילד הצעיר שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנה.
ממרום עיונו בתורה ושקיעתו העצומה, לא שכח לשים לב לכל סביבותיו ולהניח דעתו של ילד צעיר המתפלל במניין של זקנים ואיש אינו מתייחס אליו.
חזרתי הביתה, דומע כולי מהתרגשות. שנים רבות עומד המחזה הזה מול עיני ואינו מרפה ממני. הסיפור עם ה'בשמים ביקסל' אינו מסתיים כאן. יש לו המשך מעניין:
עברו ימים ושנים, ולאחר שבית הכנסת "אוהל שרה" כמעט והתרוקן ממתפלליו, החליטה קבוצה אחת מתושבי מאה שערים לקבוע את מקום תפילתם בבית מדרש זה. כששמעתי על כך, מיהרתי לעבר בית הכנסת "אוהל שרה", הגעתי לשם בעיצומם של השיפוצים והשינויים והחלפת הריהוט, חיפשתי את ה'בשמים ביקסל' העתיק שעמד ללא שימוש שנים רבות. לאחר ששילמתי לקופת בית הכסת סכום כסף כשל שוויו של ה'בשמים ביקסל', הוא עבר לרשותי ומתנוסס כיום לתפארה בוויטרינה שבארון הספרים בסלון ביתי, כחפץ מיוחד שיש לי ערך רגשי עצום כלפיו.
מבין אלו שמבקרים בביתי, לא כל אחד מבין מה לו ל'בשמים ביקסל' קטן ועתיק יומין להתנוסס בגאון במרכז הוויטרינה, איך אני יכול להסביר איזה ערך רגשי מופלא יש ל'בשמים ביקסל' זה? ממנו למדתי ועדיין אני למד מהן מידות טובות! ומה זה לחשוב על הזולת!
הסטנדר נעשה קל
מעשה שהיה לפני שנים רבות: ילד צעיר שהיה מתפלל באופן קבוע בבית המדרש "תפארת בחורים" שם לב לעובדה שכל אימת שרבנו רוצה לסובב את ה'סטנדר', הוא מתקשה בכך מחמת כובדו של הסטנדר, שהיה קבוע בו מדף נעול בספרים שרבנו נצרך להם.
החליט הילד להקל על רבנו, וכל אימת שנצרך לסובב את הסטנדר, קם ממקומו, הלך ל'מזרח' וסובב את הסטנדר הכבד.
רבנו ראה את מעשיו של הילד ולא אמר מאומה.
אולם לאחר יומיים הבחין הילד שהסטנדר נעשה קל!
כיוון שראה רבנו שהילד החליט לסובב את הסטנדר באופן קבוע, החליט להקל מעליו. הוציא מתוך המדף הנעול את הספרים הנצרכים שהיו לו שם, וכך הפך הסטנדר קל לנשיאה.
חכם לב יקח מצוות
אחד מחברי חברת "תפארת בחורים" עשה לעצמו מנהג לנקות את בית המדרש שלא על מנת לקבל פרס.
חפץ רבנו להעלות את הנהגתו על נס, כדי שתהא זו דוגמא לרבים. באחד הימים כשלא נכח הלה בשיעור, לימד רבנו ברבים את הסוגיה העוסקת בעניין: "חכם לב יקח מצוות". שעה ארוכה הסביר מהו "חכם לב" ובמה נתייחד משה רבנו שעסק בעצמות יוסף בשעה שעסקו בביזת הים. הסביר שמהותו של "חכם לב" הוא שעוסק במצוה שאין רבים הרודפים אחריה. אחר כך פתח ואמר: כאן בחברתנו מצוי יהודי שהוא בגדר "חכם לב", הוא לקח על עצמו מצוה רבתא שאין רבים רודפים אחריה, והוא מנקה את בית המדרש ומסדרו לכבוד שבת קודש. יש להעלות את התנהגותו על נס וללמוד ממנו לעצמנו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גדולה שימושה')