נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מספר: כאשר החלנו בהקמת הקרוואן הסמוך לבית רבינו, עלה הצורך להשיג את כל הריהוט הדרוש עבור בית הכנסת החדש. את הבימה הבאתי מעזרת הנשים של בית המדרש הישן. היתה זו בימה מתקפלת, שניתן להזיזה ולהוציאה ממקומה, ולמרות שנותיה הרבות היתה עדיין ראויה לשימוש. מה גם שבדרך כלל הבימה מכוסה בפרוכת ואינה נראית לעין כל.
לאחר שעניין הבימה בא על פתרונו, תרתי אחר דרך להשגת שולחנות וספסלים. לאחר מספר ימים בהם התהלכתי אובד עצות, בלא למצוא פתרון לעניין, סובבה ההשגחה העליונה את הדבר והפגישה אותי עם יהודי יקר המתפלל עימי בבית הכנסת ברמת שלמה. כבדרך מקרה פניתי אל אותו יהודי ושאלתי אותו האם שמע על בית כנסת כלשהו, שיש בבעלותו ריהוט ישן המיועד להשאלה. האיש השיב לי שכרגע לא ידוע לו דבר, אך אם יעלה דעתו פתרון לעניין יצור עמי קשר. ואכן לאחר ימים ספורים התקשר אלי האיש ואמר, כי קרוב משפחתו, יהודי בעל אמצעים, שמע על העניין ומבקש לתרום את כל הריהוט הנדרש עבור בית הכנסת החדש של מרן הגרי"ש אלישיב.
שמחתי לשמע הבשורה, אך נאלצתי להשיב, כי לעת עתה אין כל ערובה שרבנו יתפלל בבית הכנסת החדש בקביעות, ועל כן מסופק אני האם ההשקעה המרובה כדאית. ברם האיש השיב לי בשם קרובו, כי הוא תורם על דעת כן. וכך, בחסדי שמים, תרם אותו נדיב מערכת ריהוט שלמה לבית הכנסת, שכללה בין השאר אף כיסא ועמוד חדשים עבור מרן.
פניתי לסבי וסיפרתי לו כי בסייעתא דשמיא נמצא תורם שנידב את כל הריהוט הנדרש לבית המדרש. לאור מודעותי להקפדתו היתרה שלא לבקש מאום מאדם, הוספתי וציינתי, כי האיש הרים את תרומתו אף מבלי שהתבקש. רבינו שמח שהעניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר והראה אותות התפעלות מהסייעתא דשמיא המופלאה, שליוותה את העניין, כשהוא אומר בחיוך רחב הנסוך על פניו: "א' מופת, א' מופת!"
לתומי סברתי כי בכך הסתיים הסיפור, אך למעשה בזאת הוא התחיל…
בימים שלאחר מכן, כשדיברו בסביבתו על הריהוט החדש, שאל אותי סבי האם הולכים להקים גם בימה חדשה. השבתי כי ישנה בימה טובה וראויה לשימוש ולפיכך אין צורך בבימה חדשה. ושוב השבתי כי לא נראה שיש צורך בכך, מכיון שהשגנו בימה מעזרת הנשים של בית המדרש הישן. ברם, כאשר השאלה שבה וחזרה על עצמה שוב ושוב בכמה הזדמנויות שונות, תפסתי כי יש דברים בגו, וככל הנראה סבי מעונין בהקמת בימה חדשה.
למרות שבליבי לא הבנתי מה פסול מצא סבי בבימה הנוכחית, חזקו עלי דבריו ועקב כך שבתי אל התורם וציינתי בפניו, כי הבנתי מרבינו בעקיפין כי חפץ הוא בבימה חדשה עבור בית הכנסת. האיש, שרוחו נדבה אותו לפאר ולרומם את בית ה', נרתם לעניין בעקבות רצון רבינו, והזדרז להזמין נגר, שיבנה עבור בית המדרש החדש בימת עץ מהודרת, בעלת כיתובים ועיטורים, כראוי לבית מקדש מעט.
פניתי לסבי וסיפרתי באוזניו כי הנדיב ניאות בשמחה לתרום עבור בית הכנסת החדש בימה מפוארת, שתעמוד על מתכונתה כבר בימים הקרובים. לתמיהתי פנה אלי רבנו ושאל: "ביקשתם ממנו שיתקין הגבהה לבימה?"
לשאלתי, מדוע יש צורך בהגבהה לבימה, הוא השיב בחיוך: "מפני מה נקראת העלייה לתורה מאז ומעולם בכל תפוצות ישראל בלשון 'עלייה'?!" ומיד השיב מיניה וביה: "כי לתורה עולים! ועל כן יש להתקין הגבהה לבימה, כדי שהעולה לתורה אכן 'יעלה' לתורה במלוא מובן המילה!"
כפי האמור, בית הכנסת החדש הוקם בקרוואן קטן ממדים, ועקב זאת תהיתי כיצד ניתן לבנות במקום כה מצומצם בימה בעלת הגבהה. מה גם שהבימה המוגבהת תתפרש על שטח רחב יותר מאשר הבימה הקודמת, וכך המתפללים העתידים לשבת בסמיכות לבימה יפסידו את מקומם. אולם רבינו חזר שוב על דבריו כשנימוקו עימו: "אמנם כל הדברים הללו חשובים מאד, אך משולים הם לפכים קטנים לעומת החשיבות של 'עלייה' מוחשית לתורה!"
כשנוכחתי כי רבנו רואה בכך חשיבות כה גדולה וטורח ומתעניין בדבר, השמעתי את תמיהתי באוזניו: "הרי בבית הכנסת הקודם לא היתה בימה מוגבהת, וסבא מעולם לא העיר על כך שאין זו 'עלייה' לתורה?"
"נכון, אתה צודק!" השיב לי, "אך מה יכולתי לעשות, הרי מבין אתה שלא יכולתי לבקש"…
כי אכן סבי מעולם לא ביקש מאומה מאדם. ורק כאשר נוכח כי נעשינו שלוחים לדבר מצווה ואנו מקימים את בית הכנסת החד שעל מתכונתו בהתלהבות ובשמחה של מצווה, שינה ממנהגו וביקש להקים בימה מהודרת כהלכתה.
כסיום לדברים ראוי לציין, כי לבסוף נמצא פתרון לדבר, ובבית הכנסת הוקמה בימה בעלת מדרגה נשלפת, מוקפת במעקה, שנבנה כדי להקל על מרן את ה'עלייה' לתורה. ואכן רבנו הקפיד אף בשנותיו האחרונות לעלות על המדרגה בטרם עלה לתורה.
רבים תמהו על הדבר וביקשו להסיר את המדרגה כדי להקל מעליו את טורח העלייה. בשנה האחרונה לחיי רבנו, פנה אלי אחד מגדולי המשגיחים בטענה, מפני מה אנו מטריחים את מרן, שרגליו כבדו מזוקן, לטפס בכל פעם בטרם עלייתו לתורה. המשגיח הוסיף ואמר, כי הוא מקבל על עצמו לאתר תורם מיוחד, שיזיל מהונו בעבור בניית בימה חדשה, אולם אני השבתי לו, כי בימה זו נבנתה על פי רצון רבנו, שביקש 'לעלות' לתורה, פשוטו כמשמעו.
כשהמשגיח עמד על דבריו, נעתרתי ואמרתי שאשאל שוב את פי רבנו. כאשר העליתי את הדברים לפניו, ענה לי סבי בהחלטיות: "חלילה, חלילה"…
לשאלתי מפני מה הוא מבקש להותיר את המדרגה על כנה, על אף שהדבר מאמץ את כוחותיו הרפים, השיב שכאשר יש צורך בדבר, אזי אין כל קושי ואין כל מעכב, שבגינם ראוי להימנע מהידור מצווה.
ואמנם חשיבותה של ה'עלייה' לתורה היא כה גדולה, עד ששווה היה לרבנו הישיש בן המאה להטריח את עצמותיו הקשישות ולטפס במעלה המדרגה, אך למרות כל מעלתה הרבה לא אבה מרן להטריח אדם בגינה!
נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מוסיף ומספר: ראוי לציין כי רבנו, על אף שקיעותו בלימודו, היה שם ליבו וקולט את המתרחש בסביבתו. בהיותו בבית כנסת, על אף שהיה נראה כשקוע בעולמו, היה מבחין בבאים, ובכל עת שיהודי נוסף החל להימנות על מתפללי בית מדרשו, נהג לברר מיהו ומה מעלתו.
לאחר מספר ימים היה פונה אלי בשאלה: "אולי יודע אתה מי הוא אותו יהודי, שהחל להתפלל בבית המדרש בדרך קבע?" פעמים שהיה מוסיף: ,הוא נראה יהודי 'בעל צורה' אולי אתה יודע מי הוא?"
רבנו היה ערני לכל הקורה סביבו, זכר את מתפללי בית מדרשו וידע מי כובד בעליה לתורה ואימתי. במהלך תקופה מסוימת נמנה על מתפללי בית המדרש יהודי כהן, תלמיד חכם מופלג, שאימץ לעצמו מנהג לנסות לנצל את פרקי הזמן שבין גברא לגברא בכדי להציג בפני מרן שאלות שונות בהלכה. האיש נעמד בסמיכות לרבנו, ובכל עת שהכריזו 'יעמוד' היה ממהר לגשת אליו ולפרוש את שאלותיו.
באחד הימים, לאחר התפילה, פנה אלי רבנו וציין, כי לא טוב הדבר, שאותו כהן תלמיד חכם לא כובד מעולם בעלייה לתורה. ניגשתי לגבאי, הלא הוא בן דודי רבי אברהם אלישיב, ושאלתי אותו מפני מה לא כובד אותו יהודי עד כה בעליה לתורה.
"וכי מה יכול אני לעשות?!" השיב לי רבי אברהם בשאלה, "בכל פעם שאני מבקש לכבדו בעליית כהן, הוא נס החוצה בכדי שלא להחמיץ את אותם רגעים בהם הוא מנסה להציג את שאלותיו בפני רבנו".
שבתי אל רבנו וסיפרתי לו את הדברים כהווייתם, אולם דעתו לא נחה. "אף על פי כן אין זו סיבה מספקת", אמר בחום, "מפני כבוד כהן וכבוד תלמיד חכם יש לבקש מהגבאי, שיכריז בשמו ויבקש שיקראו לו כדי לכבדו כפי הראוי לו".
*
במקרה אחר, ערך אחד ממשתתפי השיעור 'שבת חתן' לבנו, שהתקיימה בבית מדרשו של רבנו. באותה שבת התקיימה בבית המדרש שמחה נוספת, ועקב כך נוצר עומס של אורחים, שהיה צורך לכבדם בעליות, עד שלבסוף אבי החתן עצמו לא כובד בעלייה לתורה.
באותה שבת אחר הצהרים, בעת תפילת מנחה שהתקיימה לפני השיעור, הורה מרן לגבאי לכבד את אבי החתן בעלייה לתורה, בעוד הנוכחים משתאים על כך, שרבנו שכל הווייתו בתורה ועמלה, שם ליבו לכך שבעל השמחה לא זכה בעלייה בתפילת שחרית וטרח לפצותו ולשמח את ליבו.
*
כחוליה נוספת לדברים מן הראוי להביא את דברי רבנו, שביאר בפירושו למסכת אבות, מפני מה בימינו, כשמתבוננים סביב, נראה לכאורה כי התרבה השלום. שהרי לפנים, בדורות הקודמים, היו שומעים דברי ריבות בשעריך על עלייה לתורה או על מקום נכבד בבית הכנסת, ואילו כיום אין פרץ ואין צווחה, הכל מתנהל על מי מנוחות, מנוחה שלמה, מנוחת שלום ושלווה…
ברם לאמיתו של דבר, כיום אין מתקוטטים על דברים כגון אלו, לא מפני שהתרבה השלום, אלא מפני שאין מכירים בערכם של הדברים. וכי מה זו עלייה לתורה בעיני מי שאינו מכיר בערכה של התורה הקדושה?! והוא הדין לגבי מקום בבית הכנסת!
בזמנם מקום האדם בבית הכנסת היה עיקר מקומו של היהודי בחייו, אבל כיום המקום בבית הכנסת משמש את האדם רק לזמן קצר וארעי, וממילא הוא נטול חשיבות בעיניו, ועל דברים קטני ערך שכאלו לא כדאי לו לערוך מחלוקת.
וכבר רמזו חז"ל במדרש: "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד", (איכה רבה י"א). כי אמנם לפנים התעוררו מחלוקות על עניינים אלו, אבל מחלוקות אלו לימדו על הזכויות והקניינים הרוחניים של אותם דורות. אך השלום של זמננו מראה על הבדידות וההתרחקות מהבנת ערך התורה וכבוד בית מקדש מעט, ושלום כזה אינו זה שלום שעליו העולם מתקיים.
(מתוך עמודו של עולם)
1/186