"ראש העירייה רוצה לסייר איתנו בישיבה, לראות מה אנחנו צריכים מהעירייה. אנחנו הרי צריכים גידור ושיפוץ. אתה בא לסיור?"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"יש לך זמן מחר?", שאלני ראש הישיבה, בה אני מלמד כר"מ.

"לא. אני צריך לנסוע לנחם בבני ברק. משם אנחנו נוסעים לחיפה. מה קרה?"

"ראש העירייה רוצה לסייר איתנו בישיבה, לראות מה אנחנו צריכים מהעירייה. אנחנו הרי צריכים גידור ושיפוץ. אתה בא לסיור?"

"ברור", השבתי, דוחה את כל התוכניות. ברוך ד', המבנה עומד על תילו, יש כעת גם קראוון נוסף ורחב ידים. אבל צריך להרחיב את הגדר ולשפץ מעט. ראש העירייה רוצה להגיע בעצמו, אז ברור כשמש שאגיע לסיור. באותו ערב שוחחנו עוד פעמיים בטלפון, להחליט מה מבקשים ואיך. במה להתמקד ועל מה להתעקש. מה "לוותר" לראש העירייה ומה להציג כצורך חיוני.

ראש העירייה צעיר ממני בכמה שנים. הוא בסך הכל ראש עירייה. הפגישה לא עסקה בחיים ומוות, וגם לא בצרכים ממש מינימליים. הישיבה תתקיים בס"ד, ובחוריה יעמלו בתורה גם ללא גידור מיידי, ובכל זאת, נדרכנו לקראת הסיור.

אלישע הנביא מתארח אצל האישה השונמית, הדואגת לכל מחסורו. כהכרת הטוב מציע הנביא הקדוש למלאות את משאלותיה והוא שואל: "היש לדבר לך אל המלך?".

מה יש לאלישע עם המלך? יתכן מאד שאלישע הנביא היה אכן מקורב למלכות. הרי כשיורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום אסרו מלחמה על מואב, ותוך כדי מסע מלחמתם הגיעו לידי מצוקת מים קשה, חזה להם אלישע בנבואה ניצחון גדול והבטיחם: "כי כה אמר ד' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים ושתיתם אתם ומקניכם ובהמתכם". אך הזוהר הקדוש (פרשת נח) מסביר שהכוונה למלך אחר: "ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה והקב"ה דאין עלמא, וכדין אמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך', דא קודשא בריך הוא דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט". — זה הזמן בו אפשר לדבר עם המלך.

ממלכו של עולם, אפשר לבקש יותר מגידור ושיפוץ. אפשר לבקש על החיים עצמם, על בריאות ואידישע נחת, שמחה ואושר, פרנסה טובה, זיווגים הגונים לילדים בקלות ובנינוחות. על פקידת עקרות ורפואת חולים, עושר וכלכלה טובה לנו ולכל ישראל, שלוות נפש לכל היושבים בציון, וכל ענייני הגשמיות. ממלכו של עולם ניתן לבקש את הדברים החשובים באמת בחיינו: עשיית רצונו יתברך, קיום תורה ומצוות באהבה ובשמחה. וכבר ידוע מה שכתב רב סעדיה גאון, כי "כל שאלה ששואל האדם מהקב"ה, אפילו אם אין האדם עצמו ראוי שישמע ד' תפילתו, אם התפילה היא לכבוד ד' יתברך, שומע ד' לתפילתו" (הגר"ח פלאג'י זצ"ל, צוואה מחיים אות ח). ומקור הדברים (כידוע לנו) הוא בספר חסידים (סי' קלא): "אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו, הקב"ה שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים".

תמיד אפשר לדבר עם המלך. אך בראש השנה, יום הכיפורים, בעשרת ימי תשובה, וגם בכל חודש אלול, המלך 'מסייר' איתנו. "… משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו, אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאים להקביל אור פניו יתברך בשדה" (ליקוטי תורה להגר"ז מלאדי זצ"ל, פרשת ראה).

"לפני כמה שנים נגשתי לרשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל" – כתב רבי דוד ברוורמן שליט"א, 'שכני' לטור השבועי בעיתוננו, באחד מטוריו המשובחים – "ושאלתי אותו על מה נכון שאדבר כשאני מגיע להרצות בסמינרים בחודש אלול? יש הרי המון נקודות שאפשר לדבר עליהן, אם כן, מה הכי חשוב להעלות? ענה לי מרן הגראי"ל זצוק"ל: 'יש להדגיש את התקווה שבימים הנוראים'. העזתי ושאלתי למה להתמקד דווקא בה? אמר לי מרן זצוק"ל, שהדורות חלשים משהיו ושימת הדגש על הפחד בפני הצעירים, עלולה להרחיקם מלשמוע".

הראשונים, הקדמונים ובעלי המוסר, עסקו בספריהם בחרדה מיום הדין הקרב ובא ובכך היה עיקר עבודתם ימי הרחמים. אך בנוסף אי אפשר להתעלם מהשמחה הגדולה שבהארת הפנים המיוחדת, של ה"אני לדודי ודודי לי", של קרבת האלוקים העצומה של מלכנו אלוקינו אלינו בכל רגע מימי אלול. אם כשראש העירייה מגיע לסיור אישי, אנו כה דרוכים. הרי כשמי שאמר והיה העולם מתקרב כל כך אלינו, נהיה דרוכים לאין שיעור, שמחים ומאושרים על הזכות.

(מתוך: נקודה למחשבה)