"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (בראשית ל"ג, י"ח)
וברש"י: 'שלם בתורתו'
לכל אדם צריך שתהא אהבת ה' עצומה, בלי גבול. כיצד ניתן לדעת אם אכן יש לאדם אהבת ה'? כותב הרב בעל "ראשית חכמה", שהאדם נבחן בשעה שנדרש ממנו מאמץ, יגיעה, לקיום מצווה. אם בגלל המאמץ הנדרש הוא נמנע מלקיים את המצווה – סימן שחסרה לו אהבת ה'! אבל אם למרות הקשיים, למרות המאמץ הנדרש, הוא דבק במצווה, ושום סיבה שבעולם לא תמנע ממנו לקיים את המצווה-סימן שהוא אוהב את ה' באופן אמיתי.
אדם שנמנע ללכת לשיעור תורה, כי שיעור התורה מתקיים במקום רחוק, או משום שאין בו מקומות ישיבה ויהיה עליו לעמוד בכל מהלך השיעור, וכדומה- חסר לו באהבת ה'! אדם שנמנע מללכת ביום השבת לשיעור תורה כי אחרי אכילת החמין הוא לא מסוגל לזוז… הוא חייב לישון… והרי, אומר לעצמו, "שבת" ראשי תיבות "שינה בשבת תענוג"- חסר לו באהבת ה'!
הגע עצמך, אומר ה"ראשית חכמה" , אם היו אומרים לו שנותנים שם אלף דולר, הרי היה רץ לשם עם כל המרץ… לכסף- יש לו כח, לתורה- לא. יש בכך סימן מובהק שאינו אוהב את ה'!
אספר לכם סיפור שארע לי עם מו"ר אבי זצ"ל, ממנו נוכל ללמוד כיצד עבדו זקני הדור הקודם את ה', באיזו מסירות נפש ובאיזו אהבה:
כל ימיו היה מו"ר אבי זצ"ל קם משנתו בחצות הלילה. רק בסוף ימיו, בשנתים האחרונות לחייו, כשהיה ממש חולה וחצי מגופו היה כמעט משותק, היה קם " מאוחר"- בעלות השחר, מתעטף בטלית ומניח תפילין, והולך לבית הכנסת. כיון שרגלו השמאלית כמעט ולא תפקדה, היינו צריכים להתלוות אליו ולתמוך בו שחלילה לא יפול. לילה אחד, ירד גשם זעלפות. כולנו יודעים שגם בחורף ישנה חובה ללכת לבית הכנסת, אבל האם חיבים ללכת גם כאשר חולים? האם חיבים ללכת גם כשהגוף כמעט משותק? אצל מו"ר אבי זצ"ל לא היתה זו בכלל שאלה.
ביודעי שאצלו אין זו שאלה, הגעתי לביתו, כשבחוץ עדיין שררה אפילה. הוא התעטף בטלית ובתפילין, הניח משהו על הראש כדי שהתפילין לא ירטבו, ויצאנו לדרך. פתחתי את המטריה שהיתה בידי, ומיד הרגשתי מכה על היד. "מדוע פותח אתה את המטריה?", שאלני אבי "הקב"ה שולח לנו גשם, ואתה כביכול אומר לו שאינך מעונין במה שהוא שולח לך! זוהי עזות פנים, זוהי גאוה", סיים אבי זצ"ל. למותר לצין כי הנחתי את המטריה ולא נטלתיה עמי.
בית הכנסת היה אומנם במרחק של שני רחובות, דא עקא שהיה במורד הרחוב וכל הגשמים העזים התנקזו לכוונו. כשהגענו לרחוב של בית הכנסת ראיתי שם בריכה עצומה. גובה המים, ללא גוזמה, הגיע עד הברכיים! אני זוכר שעמדה שם מכונית וניסיתי לגשת לראות אם יש איזושהי דרך לעבור מאחוריה. בעודי משתהה, מחפש דרך, ראיתי את אבי זצ"ל חוצה ישר את הכביש, בתוך המים, והוא אמר לי: "כך נרוויח עוד רגע להיות בבית הכנסת".
חשבתי לעצמי: בן אדם חולה, כמעט משותק. בחוץ עדיין חושך אפילה. יש עוד שעה תמימה עד לתפילת העמידה. מה יש? מה קרה? מה הבהלה? תחכה רגע ותראה אם אפשר למצוא דרך טובה יותר לעבור את הכביש, מבלי להכנס לתוך המים? התשובה: זוהי אהבת ה'! אהבת ה' אמתית נבחנת במסירות נפש! שום דבר לא יעמוד בדרכו של אוהב ה', בדרכו לקיים את רצון בוראו!
"אהבתי אתכם אמר ה'" – הקב"ה אוהב אותנו. הוא מחכה לנו בבית כנסת! הוא רוצה לשמוע את תפילתנו! הגמרא (ברכות ו' ע"ב) דורשת את הפסוק (ישעיהו נ', ב'): "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" – "אמר רבי יוחנן: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה- מיד הוא כועס". ממילא מוטלת עלינו החובה לרוץ לבית הכנסת, כמו שאמר הנביא (הושע ו', ג'): "נרדפה לדעת את ה'", ואז יתקיים בנו מקרא שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'".
(דורש ציון חומש בראשית)