שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (ויקרא כג, ו)
כשם שזירז את שומעי לקחו לרדוף אחרי המצוות ולקיימן בהידור, בשלימות, כך לא פסק מלחבב ולאהב עליהם עשיית כל מצוה, עד שיתרונן ליבם מרוב שמחה ואושר שזכו לקיימה. המושג "שמחה של מצוה" עמד במרכז דרישותיו הרוחניות.
בדרשה אחת שנשא בישיבת "שושנים לדוד", כשמלאו 80 שנה ליסודה, עמד וגולל סיפור שהתרחש עם אחד מראשוני חכמיה, הלא הוא רבי יחזקאל עזרא רחמים זלה"ה מבגדד, שעלה ארצה בגפו, ובני ביתו הגיעו והצטרפו אליו אחרי תקופה מסוימת – ולא היה לו היכן לערוך את ה"סדר" בליל פסח. והנה קיבל הזמנה מהר' רחמים מזרחי ע"ה, שיסב אל שולחנו.
הלה הצטיין להפליא במידת הכנסת אורחים, ובמיוחד הגדיל לעשות בחג הפסח, היה האיש טורח חודש ימים לפני החג בהכנות ללילה זה, ומסדר עבור המסובים שולחנות ערוכים מלאים בכל טוב, מצות ויין, בשר ודגים ושאר מאכלים, כיד המלך.
נענה רבי יחזקאל עזרא להזמנתו והסב לשולחן ה"סדר" בצל קורתו מתוך רוממות הנפש. כשסיימו קרוב לחצות הלך בעל הבית לישון, כשהוא עייף ויגע מרוב טירחה ועמל, ורגשי סיפוק ממלאים את לבו. ויהי בחלומו גילו לו מן השמים שכל מה שטרח ועשה לקראת ה"סדר" הזה, עדיין לא הגיע למחצית המצוה שקיים אורחו רבי יחזקאל עזרא. הוא השתומם על הדבר ותיכף בהאיר השחר חש והשכים לפתחו של החכם, ביקש לדעת על מה זה ועל מה זה, כלום כוונות ויחודים כיוון האורח ולכן חשובה כל-כך מצוותו?
הסביר לו רבי יחזקאל עזרא: "לא כוונות ויחודים היו מנת חלקי, אלא שמחתי שמחה גדולה בכל מצוה שעשיתי. כאשר קידשתי על הכוס ואמרתי "אשר בחר בנו מכל עם" גאו בלבי רגשות אושר וגיל מעצם הדבר שזכינו והקב"ה בחר בנו, וכשאמרתי בהגדה שהקב"ה גאלנו מעבדות לחרות, הוצפתי בשמחה עצומה על שהוציא ה' את אבותינו ממצרים, והרגשתי בפועל שאני יוצא ממש מאפילה לאור גדול, גם כשהגעתי לאכול מצה ומרור הייתי שש וצוהל מרוב חדוה ואושר שזכיתי לקיים בזה מצוות ה'".
הליכות עולם לו
מרגלא בפומיה: "שנינו בשלהי מסכת ברכות: תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו", אל תקרי הליכות אלא הלכות". לכאורה מדוע לא השתמש הנביא גופו בביטוי הלכות והגיד הליכות? אין זאת כי אם לרמוז לנו, שלצד גופי הלכות על האדם להתרגל ג"כ בהליכות ובנימוסים נאים, להתנהג בדרך ארץ, להיזהר בכבוד חברים ובכבוד שאר הבריות, וכיוצא, אחרת הוא יהיה נכלל במאמרם ז"ל במדרש (ויק"ר א,טו) "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו".
ואף גם זאת: הביטוי "הליכות" מלמדנו שלא יעמוד וישאר במקום אחד, אלא ילך ויוסיף ויתקדם בכל יום ויום בעבודתו ית"ש מחיל אל חיל.
חז"ל מספרים (נדרים מ"ט וע"ב) מרבי יהודה ב"ר אלעאי שהיה שותה ב' כוסות בליל פסח וקושר צדעיו מפסח עד עצרת בגלל כאבי הראש שתקפוהו משתיית היין. מסיפור זה למדנו, כי אף שידע מראש כי יסבול כאבים, לא נמנע רבי יהודה מלשתות הכוסות שנה בשנה, ולהורות לנו בא – שלא להרתע משום קושי, ולקיים המצוות אפילו כשהדבר כרוך בכאבים גדולים.
(מתוך 'וזאת ליהודה')