"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו', ז')
ובאותו ענין של אנשי המעלה בדרגת 'ושננתם', ראוי להביא מעשה שהיה בסבא קדישא, בעל ספר "חפץ חיים". באחת הפעמים שביקר בוילנא אצל ר' חיים עוזר, ובין הנוכחים ישבו ר' אהרן קוטלר (ר"י קלצק), ר' אלחנן וסרמן (ר"י ברנוביץ'), והי' שם גם הג"ר אי"ש קרליץ (אח"כ התפרסם בכינוי 'חזון איש'), פתח הח"ח ואמר: "מה זה שלומדים מסכת ולא גומרים?", הגיב ר' אלחנן ואמר: "הוא מתכוון אלי" (לשם הידיעה, הגר"א וסרמן כבר היה בקי בכל הש"ס, רק התחיל מסכת אחרת בטרם גמר הקודמת). הח"ח המשיך ואמר: "האם מסכת נזיר אינה נחשבת מסכת?", אמר הגר"א קוטלר: "הוא מתכוון אלי, שזו המסכת היחידה שעדיין לא למדתי". המשיך הח"ח ואמר: "ועד מתי יסתיר את עצמו אדם שיש בכוחו לעזור לכלל ישראל?", אז אמר הגר"ח עוזר לר' אי"ש: "הוא מתכוון אליך!"
ואכן, אחרי הפגישה הזו, זרז ר"ח עוזר את הג"ר אי"ש לעלות לארץ ישראל, אשר במשך למעלה מעשרים שנה עשה ממש מהפכה בארץ ישראל ובכל העולם, בקיום ההלכות של כל התורה כולה.
"ושננתם לבניך…"- אשריכם ישראל, בחורי הישיבות שכל השנה לומדים בישיבה. יש זמן בשנה שאין בו את הסדרים של הישיבה והמסגרת הישיבתי, ודוקא מכאן נראה את ההבדל בין אלה שעוסקים כל אחד בעבודתו לצורך פרנסתו- לצורך עוה"ז לבין בני התורה.
כשיש לו, לאדם העובד לפרנסתו ועוסק בעניני העוה"ז, זמן, חופש שנתי, האם הוא חושב לשרת במשהו את בעל הבית שלו? הוא עובד בשביל מישהו ומקבל ממנו פרנסה, האם את הזמן שהוא פטור מעבודה הוא מקדיש חלקו לבעה"ב? ודאי שמה שהוא עושה זה להנאת הגוף שלו! טיולים בארץ, בחו"ל, משחקים, אבל הוא לא חושב על שום דבר לעשות למען הבעה"ב, שבכל אופן כל השנה משלם לו משכורת, הוא נהנה מהאדם הזה!
אבל הרגש הנכון צריך להיות אחר: כשאדם פועל ועובד בשביל מישהו, צריכה להיות לו הכרת הטוב, צריך לחשוב שיהיה טוב לבעה"ב שלו. אצל עמ"י קיימת ההרגשה הזו של 'לעשות לא רק לעצמו'. שמעתי מהרב דסלר ש'לא מאסתים ולא געלתים'- הקב"ה לא מואס בעמ"י, כי בעמ"י יש נקודה פנימית של קדושה שיש רק בו! הרגש של דאגה לשני, שנקרא 'חסד', זו מידה טובה מאוד שקיימת בטבע עמ"י.
סיפר לי קרוב משפחה לפני שנים רבות, כשהגענו לארץ ישראל, אז האנגלים ראו לנכון להוסיף עוד מסילת רכבת. הייתה רכבת שנוסעת מיפו לירושלים, והיו פסי רכבת שנכנסו לתוך ת"א ויפו, ואז הממשלה האנגלית החליטה להוסיף עוד קו מסילת ברזל.
מסילת הברזל שהרכבת נוסעת עליה, צריכה להיות מונחת על קרקע מוצקה ועל אבני חצץ, ומודדים אותה שתהיה ישרה מאוד. מביאים אבנים קטנות- חצץ- פורסים אותן על הקרקע, ועליהן מניחים את הפסים. עבדו שם מאות פועלים יהודים וערבים, הביאו משאית מלאה באבנים קטנות (היום יש מנופים, אבל אז היו ממלאים סל אבני חצץ עם מעדר ושופכים אותו על השטח שהמסילה תהיה מונחת עליו), והפועלים היו עובדים שעות רבות. בשעה שתים עשרה וחצי השמיעו מעין צפירה, שאז הפועלים מפסיקים את העבודה, יושבים לאכול ואז חוזרים לעבודה. את זה סיפר לי קרוב משפחתי שהיה גר שם, כדי להתבונן ולראות את ההבדל שבין ישראל לעמים: כשנשמעה הצפירה, אם היה בדיוק מתי שהפועל מילא את סל האבנים על מנת לשפוך אותן במקום המיועד, אז ראו שהיהודי מה עושה עם הסל שבידיים? הולך כמה צעדים ושופך אותו לאן שצריך היה להישפך. הערבי, מתי שהוא שומע את הצפירה, שופך את הסל עם האבנים חזרה לערימה, למקום שהמשאית הורידה אותם, כי הוא לא חייב לעבוד בשביל בעה"ב, חבל לו ללכת עשרה צעדים לשפוך אותן, אז הוא מחזיר אותו לשם! בזה רואים את ההבדל בין ישראל לעמים!
הקב"ה נותן לנו פרנסה כל השנה, ואלה שעוסקים בתורה, בעצם עוסקים ברצון השם- לעסוק בתורה! בבין הזמנים אין סדרים קבועים של הישיבה, אבל מה כן עושים בבין הזמנים? גם כן עוסקים בתורה! עושים נחת רוח לבעה"ב שלנו- הקב"ה! בפרשת קדושים ידועים הפירושים של רש"י והרמב"ן. הרמב"ן אומר שזו מצוות עשה מיוחדת, "קדושים תהיו", מה זה להיות קדוש? ה'מסילת ישרים' אומר: "הקדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה". זה בעצם פסוק מפורש: "והתקדשתם והייתם קדושים", 'והתקדשתם', זה ציווי, 'והייתם קדושים' לכאו' זה עוד ציווי, אומרים חז"ל שהפשט הוא- 'והתקדשתם'- אם אתם מקדשים את עצמכם, אז הקב"ה משרה עליכם מציאות נוספת, מעין חלות קדושה, על הגוף שלכם שנהיה קדוש יותר.
והנה המשגיח ר' אבא גרוסברד זצ"ל, מסר שיחה בישיבה בפתח תקוה על פרשת קדושים בדברי הרמב"ן: "קדש עצמך במותר לך", שיש דברים הנראים בעיני בני אדם כהיתר, כגון שיש חיוב ללמוד תורה, אך אומר לעצמו: 'בבין הזמנים אין צורך ללמוד'- זה דבר שנעשה כהיתר. ובדברים הנראים בעיני הבריות כהיתר ואדם עובד על זה- בזה זוכה לברכה "והתקדשתם והייתם קדושים".
והנה בזכות הדביקות בתורה זוכים להינצל מכל הסכנות. שאנו בארץ ישראל נמצאים בסכנה גדולה, בכל יום יש יריות, רקטות וכדו', ואין זה מדרך הטבע שאין הרוגים בזה, והתרגלנו לדרך הטבע של ניסים, אז ודאי שהתגברות האדם על דרך הטבע ועל העצלות, ועל הקושי שבדרך הטבע, שמחזק עצמו בזריזות ובדביקות בלימוד התורה, כמו שהאדם מתגבר על הטבע שלו, הקב"ה מכופף ומכוון את הטבע לטובתו ולטובת עמ"י!
וכל זה בונה את היסוד להיקשר עם התורה, ועל ידי זה נזכה לקבלת התורה מתוך שמחה, אמן ואמן.
(מתוך שיחה שנאמרה בשב"ק פ' עקב תשע"ה ושיחה שנאמרה לחניכי פוניבז', ניסן תשע"ד מובא בעלון 'גאון יעקב' גליון צ"ה התשע"ו)