איסור ההפסק בין נטילת ידים לסעודה
* אין לדבר בין נטילת ידים לסעודה אפילו מילה אחת, ואף שלא להשתהות. ובדיעבד – אף אם הפסיק בדיבור, כל עוד לא הסיח דעתו משמירת טהרת ידיו, אינו צריך ליטול שנית; ויש מחמירים.
* כאמור, אין להשתהות בין נטילת ידים לסעודה, ולכתחילה אין להשתהות כלל, ואף כששוהים לצורך כלשהו – יש להקפיד שלא לשהות יותר מכדי הילוך עשרים ושתים אמה בין הניגוב לנטילה.
* כשכמה אנשים אוכלים סעודה יחד, ראוי שאחד מהם יוציא את כולם בברכת 'המוציא', מפני ש"ברָב עם הדרת מלך". אולם, בסעודות מרובות משתתפים, ראוי שכל אחד יברך 'המוציא' מיד לאחר נטילת ידים, משום שאם ימתינו עד שהאחד יוציא את כולם, יארך הדבר זמן רב.
איסור ההפסק בין הברכה לאכילה
* המברך על דבר מאכל או משקה, לא ישהה בין הברכה לאכילה והשתיה יותר מ'כדי דיבור', דהיינו אמירת שלוש מילים, ובדיעבד אינו מברך שנית אף אם שהה זמן רב, כל שלא הוסחה דעתו.
* מי שבֵּרך על דבר מאכל וטרם שטעם ממנו נזכר, או שנודע לו, שיש באכילתו איסור כלשהו, דאורייתא או דרבנן, אסור אף לטעום ממנו.
* השופך מים פעמיים בנטילת ידים – לא יברך 'אשר יצר' בין שתי השפיכות, כיון שבימינו שופכים רביעית בבת אחת, ובכך כבר נטהרות הידים, והשפיכה השניה היא רק לחומרא, ונמצא אפוא שמפסיק בין הנטילה לברכת 'על נטילת ידים'.
סדר ברכת 'המוציא' ובציעת הפת
* בשעת ברכת 'המוציא', ראוי להניח את שתי הידים על הלחם, משום שיש בהן עשר אצבעות, ובכך נרמזות עשר המצוות המתקיימות בלחם משעת החרישה לצורך זריעת הדגן עד ללישת הבצק.
* ראוי לברך ברכת 'המוציא' כאשר הלחם שלם, אך אם יפרסנו רק לאחר הברכה, עשוי הדבר לגרום להשתהוּת רבה מדי בין הברכה לאכילה, ולכן יש להתחיל בפריסה לפני הברכה, ולסיימהּ לאחר הברכה.
* בשבת וביום טוב, בהם נדרשת שלֵמות הלחם לצורך קיום הדין של 'לחם משנה', אין לפרוס כלל את הלחם לפני הברכה, מחשש שמא יפרוס לעומק והפרוסה תתנתק מהלחם לפני הברכה.
* המוציא אחרים ידי חובתם בברכת 'המוציא' – יפרוס פרוסה שיוכל לחלק ממנה לכולם, ויש אומרים שצריך לחלק 'כזית' לכל אחד.
* הפורס לחם לאכילה – לדעת השולחן ערוך יפרסנו בחלק הקשה שבלחם; ולדעת הרמ"א יש להטות את הלחם על צִדו ולפורסו לכל רחבו, באופן שיֵחתך הן בחלקו העליון והן בחלקו התחתון.
דימוי השולחן למזבח
* השולחן נחשב כמזבח, והאכילה לצורך חיזוק הגוף לעבודת ה' יתברך, נחשבת כקרבן. ויש אומרים שהאכילה נחשבת כקרבן על ידי אמירת דברי תורה בשעת הסעודה.
* כאמור, השולחן נחשב כמזבח, והאכילה – כקרבן; וכתבו ראשונים שלפיכך יש להניח מלח על גבי השולחן, כפי שנאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח".
* מי שיש ברשותו בעלי חיים, צריך להקדים ולהאכילם טרם שיאכל בעצמו, ואסור אף לטעום דבר מאכל קודם לכן; ודין זה אמור הן בבהמות, הן בעופות, והן בדגים.