הרב ישראל ליוש
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שמות כ"ח, ג')
שתי מעלות מוזכרות בפסוק זה: חכמה ולב. לכאורה אין קשר בין אחת לשניה, שהרי החכמה היא בשכל ואינה קשורה אל הלב, ואילו הלב מבטא עניין רגשי ורצון טוב לעשיית צדקה וחסד.
ידועים דברי הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שלמד שישנו תנאי הכרחי לקבלת החכמה מאת נותן החכמה, והוא להיות 'מבקש חכמה', להכין את עצמך להיות כלי קיבול לקבל את החכמה מאת השי"ת, ורק בעבור תשוקתו לחכמה יזכה בה, וזהו התואר 'חכם לב', שבחכמת לבו (כלומר, בתשוקתו) הכין את עצמו לקבל את החכמה השכלית.
עוד ניתן לבאר על הפסוק הנ"ל, שאכן שתי מעלות נפרדות כתובות בו, אך שתיהן צריכות זו לזו, כי מי שלבו רחב והוא מלא רוח נדבה לעשיית צדקה וחסד, אך אינו מפעיל אף את מוחו ושכלו למצוא תחבולות לעשיית הצדקה בשלמות, הרי מעשיו יהיו חסרים. וכמו"כ מי ששכלו גדול, ויש לו רעיונות נפלאים לעשיית צדקה וחסד, אך לבו צר ואין בו כלל רצון טוב לעזרה לזולתו – ודאי שאין זו מעלה, כי מה יועיל ברעיונותיו המוצלחים ככל שיהיו, אם אין הוא חפץ כלל לעשותם בשלמות.
נמצאנו למדים, ששתי המעלות זקוקות אחת לשניה: אדם המתנדב בעשייה לזולתו – צריך לגייס לכך את שכלו ומוחו, יחד עם טוב לבו, ובכך התוצאה תהיה מושלמת.
•••
לבו הרחום של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, יחד עם חכמתו העצומה חברו יחדיו במעשי הצדקה שלו, כפי שניתן לראות בסיפור הבא:
איש עני היה בירושלים, שאף דירה משלו לא היתה לו, ולפרנסתו עבד בחברה קדישא. לאחר שהתאלמן מאשתו, עבר להתגורר בחדר קטן ועלוב, בתוך בית הקברות בשכונת סנהדריה בירושלים. לבו הרחום של רבי אריה, לא יכול היה לראות את היהודי שגר כך בבדידות איומה, והיה מדבר אל לבו של היהודי שימצא לעצמו שידוך, ובכך יפר את בדידותו ויחלק את חייו עם אשתו החדשה.
היהודי במר לבו אמר לרבי אריה: "וכי מי תרצה לישא אותי? הרי אפילו דירה אין לי! האם אגור איתה כאן בחדר העלוב הזה?"
"אל דאגה", ענה לו רבי אריה, "את עול הדירה אני נוטל על עצמי. אתה מצדך תמצא את זיווגך, ואני אדאג עבורכם לדירה נאה". אורו פני העני, וזיק של תקווה נראה מבין עיניו. הוא פנה אל המלאכה והחל להתעניין אחר שידוך מתאים.
לא ארכו הימים, והיהודי מצא את זיווגו מן השמים, ובשעה טובה ומוצלחת אף נקבע תאריך לחתונה. מאותו רגע, החל רבי אריה בקיום הבטחתו וגייס את כל מוחו לאתר מקום מגורים מתאים לזוג החדש. הבעיה המרכזית היתה: 'כסף מנלן?' רבי אריה עצמו לא התברך בעושר רב, הוא חי חיי דחקות, ובקושי פרנס את בני ביתו, ואיך ימצא עתה כסף לרכישת דירה ליהודי ואשתו? הוא ניסה בכה ובכה, פנה אל ידידיו מהחברה קדישא, ואל מעט מכריו מירושלים, אך העלה חרס בידו, הוא לא הצליח לגייס אפילו מעט מן הסכום הנדרש.
לפתע הבזיק במוחו רעיון מבריק, ומיד החל להוציאו אל הפועל. הוא נגש למנהלי החברה קדישא ואמר להם, כי בעת האחרונה כאשר השתתף בלוויות, הועלה חשש בלבו על ביזוי כבוד המת הנעשה ברשותם של החברה קדישא. נבהלו אנשי החברה קדישא למשמע אוזנם, ולא העלו בדעתם למה רבי אריה מתכוון.
רבי אריה המשיך והסביר להם את כוונתו, הלוויות הרי יוצאות מחדר הטהרה שבמרכז העיר ברחוב הנביאים, ובדרכה לבית הקברות בסנהדריה, עוברת הלוויה דרך ארוכה ממרכז העיר לצפונה, ומלבד זלזול בכבוד המת, נגרם בכך טרחה דציבורא, כי הלוויה עוברת דרך בתי כנסת ובתי מדרש, שבהם נעצרים כל הקהל לאמירת קדיש, והדבר גורם לעיכוב עצום ולהפרת סדרי התנועה.
"מה נוכל לעשות?", הצטדקו מנהלי החברה קדישא, "הרי אין לנו חדר טהרה בבית הקברות בסנהדריה, ואף מקום פנוי לבנות שם חדר טהרה – אין בנמצא".
"ומה עם החדרון הקטן בפינת בית הקברות? מדוע לא תבנו שם חדר טהרה?" שאל רבי אריה.
"בחדר זה מתגורר, מזה זמן רב, יהודי עני מוותיקי עובדי החברה קדישא, וליבנו עליו, אי אפשר להוציאו משם", ענו המנהלים.
אמר להם רבי אריה: "יש לי היכרות טובה עם אותו יהודי שמתגורר שם, נראה לי כי אצליח לשכנעו לעזוב את החדר, אך בתמורה לכך, עליכם לרכוש לו דירה חילופית בקרבת מקום", הסכימו מנהלי החברה קדישא לעסקה, ורבי אריה שמח בלבו, כי יותר מאשר דאג לכבוד המת, דאג למצוקתו של היהודי, להעמידו בקרן אורה, להקים בית בישראל.