ושמעתי פי מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, ששאל פעם את החפץ חיים למה לא הדגיש מספיק בספרו את דברי הרמב"ם (פ"ג דתשובה) שכתב דברים נוראים על בעלי לשון הרע – ש"אין להם חלק לעולם הבא, והם נכרתים ואובדים בגיהנום ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים", והשיב לו החפץ חיים "פצצה כזו לא רציתי לזרוק".
ופירש מו"ר זצ"ל בכוונת ה"חפץ חיים", שמאחר שרוב בית ישראל נכשלים בלשון הרע, אם יפרסם שמאבדים בכך את כל עולמם, עלולים לחשוב שכיון שקשה לפרוש לגמרי מלשון הרע, ובלאו הכי כבר אין להם חלק לעולם הבא כמינים ואפיקורסים, הם כבר יכולים לפרוק מעצמם לגמרי עול תורה ומצוות, ויתייאשו ולא ינסו דרכי תיקון, ולכן מוטב להשמיט דברים מפורשים כאלו, ולא הביא הח"ח אלא מקורות אחרים שהעונש על לשה"ר חמור, אך בלי להביא את לשון הרמב"ם.
והוסיף מו"ר זצ"ל שלכן בשעה שמזכירים את גודל החטא, חייבים להזכיר יחד עם זאת גם שהתשובה מועלת אפילו לחטא חמור כעבודה זרה, ואף שישנם עברות חמורות מאוד שהם כחומה שקשה לפרוץ אותה, אבל אם האדם רוצה באמת לשוב בתשובה בכל ליבו, הוא יצליח לפרוץ את העבירה ולבטלה ע"י תשובה. ומו"ר הוסיף עוד, שגם מה שמבואר בספרים ("מגיד מישרים" פרשת ויקהל, "חובת הלבבות" שער הכניעה פ"ז, "אורחות צדיקים" שער הענווה) שהמדבר לשון הרע מאבד את זכויותיו ונותנים אותם למי שדיבר עליו, והעוונות של זה שדיבר עליו מעבירים אליו, [עד שביום הדין יתפלא כשיראה שזכויותיו נמחקו מחשבונו, ומאידך נוספו בחשבונו עברות שלא עשה מעולם, ויסבירו לו שכאשר דיבר לשון הרע כל זכויותיו עברו לזה שדיבר עליו, וכל עוונות חבירו שדיבר עליו עברו אליו], זהו דווקא במי שלא עשה תשובה, אבל התשובה מועלת להחזיר לעצמו את הזכויות שנסתלקו ממנו, ולסלק ממנו את עוונות חבירו שנוספו אליו.
הגאון רבי משה שטרנבוך, מתוך מאמר.