"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח)
הגאון רבי אברהם צבי ישראלזון שליט"א, מו"צ בב"ב, נכדו חביבו ומי שזכה שנים רבות לקרבתו הנדירה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מספר ממה שזכה לראות:
לדעתי, ההסתכלות על כל הסיפורים על מרן מו"ז זי"ע צריכה להיות, שאין כאן פרשיות ותקופות חלוקות, אלא הכל היה סיפור אחד ארוך של כמאה שנה של דביקות בתורת ה' ללא כל הפסקים. בירושלים של אז, לפני שבעים שנה ויותר כבר פקיע שמיה כענק בתורה וכמתמיד בה"א הידיעה. גדולי אותו הדור כבר שוחחו עליו בהתפעלות מיוחדת. שמעתי ממקור נאמן שמרן הגרא"י פינקל זצ"ל שהיה זקן ראשי הישיבות כשמו"ז עוד היה אברך צעיר, אמר פעם: "מהרב אלישיב למדתי איך עושים דאצ'ה (הבראה). כל השנה הרי צריכים למסור שיעורים, לענות על שאלות, לקבל קהל, לדבר עם נדיבים וכו', כל מה שיש לראש ישיבה על הראש. מהרב אלישיב למדתי שבדאצ'ה עושים נופש מכל הדברים והטרדות ואפשר ללמוד בשקט. לפנות בוקר לומדים, אחרי שחרית לומדים, בתחילת הלילה לומדים, בסוף הלילה לומדים, עושים חופש מהכל ורק לומדים. זה נקרא 'דאצ'ה.
"לא יאומן כי יסופר עד היכן הגיעה דבקותו בתורה. היה זה בליל שבת לפני הקידוש, כשנה ומחצה לפני הסתלקותו, כשכבר עבר את גיל מאה, אז לא היה לו כוח להרים את הכוס, כפשוטו. לא מדובר בכוס מיוחדת או גדולה שקשה להרימה אלא בכוס רגילה, כוס ששוקלת 150 גרם לא היה לו כח להחזיקו! וכל זמן הקידוש היה צריך לתמוך בו מתחת ידו להחזיק את הכוס. כ"כ חלש היה ואפילו לאכול בקושי היה יכול, והיה צריך לשכנע אותו לאכול עוד קצת ועוד קצת. והנה לאחר שגמר את סעודתו הלך לישון, שזה הסתכם כידוע בשלוש שעות. וסיפרה בתו אמי מורתי שתחי', שכל הלילה היא ישבה על ידו משום שחששה לבריאותו, שמא ח"ו יקרה לו משהו עקב החולשה הנוראה, או שמא יהיה צורך לעזרה כלשהי. תוך כדי ישיבה ממושכת היא נרדמה, ופתאום התעוררה והנה היא שומעת קול גדול בוקע מהחדר הסמוך: "זאגט די גמרא…" בניגון נפלא ושובה לבבות ובקול גדול וברוב מרץ! אמי שתחי' סיפרה כי הכירה היטב את קולו, אך היא פשוט לא האמינה שזה באמת הוא. היא הלכה מהר לראות, ואכן ראתה אותו יושב ולומד בשקיקה רבה ובחשק גדול במשך כארבע וחצי שעות רצופות. היא שאלה את עצמה: האם באמת אתמול בסעודה לא היה לו כח לאכול, ולא היה לו כח אפי' לזוז? הרי עכשיו כוחו במותניו כמו נער צעיר שלומד עם ברען נפלא…
"כך גם אני זוכר כי בלילי שבתות של החורף היה כבר משכים קום בשעה 12 בלילה, וכך המשיך ללמוד עד תפילת שחרית בשעה שבע וחצי בבוקר במשך 7 שעות ברציפות בקור הירושלמי, בניגון, במרץ ובשמחה מבלי להפסיק וכמובן מבלי להירדם ולו לרגע אחד.
"מי שעמדה לימינו כל השנים הייתה הסבתא ע"ה. תמיד הייתה משכימה קום לפנות בוקר ביחד עמו, בלי שעון. היה לה עול ושיעבוד מכך כדי לשמשו. אולם בשנות זקנותה כשנחלשה כבר, היתה רק מתעוררת משנתה, ובימי החורף הקרים בירושלים דאז הייתה צועקת ממיטתה ומזכירה לו להדליק את התנור. לפעמים היא צעקה הרבה פעמים עד שהוא הדליק. פעם שאלתי אותה למה היא צועקת ומזכירה לו כ"כ הרבה פעמים, והיא ענתה לי: מכיון שאם הוא לא ידליק את התנור לפני שהוא מתחיל ללמוד שוב לא ידליק אח"כ באמצע הלימוד, וגם אם הקור יתגבר יותר הוא לא יפסיק בשביל זה את הלימוד אף לא לרגע אחד של הדלקה. ולכן אם היא לא תתפוס אותו קודם הוא יישאר ללמוד ללא כל חימום שעות מרובות.
לרגעים תבחננו
עובדה אופיינית על התמדתו הנדירה מספר לנו הגרא"צ שליט"א: באחד הת"תים בב"ב היה מנהג שבכל סוף שנה היה המלמד של כיתה ח' נוסע עם הילדים למו"ז להתברך מפיו, וזה היה הטיול השנתי שלהם שכל תלמיד מקבל ברכה ממו"ז ולוחץ את ידו. וסיפר לי המלמד, שפעם אחת אחרי שיצאו התלמידים מבית מו"ז סיפר לו אחד הילדים בהתפעלות בכהאי לישנא: "נכנסתי הראשון מבין הילדים, וראיתי שהרב אלישיב יושב רכון על הגמרא ולומד בקול רם עם האצבע בתוך הגמרא. כשנכנסנו כולנו ועמדנו בקודש פנימה וכל הילדים המתינו שהרב ירים את ראשו מהגמרא ויביט בהם, אך הרב בשלו ממשיך ללמוד בריכוז מוחלט ואינו שם לב לכל הרעש וההמולה של הילדים, והמתנו כולנו שהרב יפסיק מלימודו. וכשזה לא קרה ניגש אליו נכדו ר' אריה שליט"א ואמר לו שהתלמידים הגיעו כמתוכנן.
מיד הרים הרב את ראשו כשהאצבע עדיין נעוצה בגמרא, וכשראה את קבוצת התלמידים מיד החליף הרב את אצבעו הימנית באצבעו השמאלית והצביע בגמרא עם אצבע ידו השמאלית והושיט לנו הילדים את ידו הימנית, וכל הזמן אצבעו השמאלית נעוצה בגמרא. אני נשארתי לעקוב עד הסוף, התחבאתי שלא יראו אותי וראיתי שאחרי שגמר להושיט יד לילדים עוד לפני שהילדים עזבו את חדרו ועוד לפני שהחליף את האצבעות כבר התחיל ללמוד כשידו השמאלית עדיין מצביעה בתוך הגמרא הוא כבר למד בקול רם, כשהילדים עדיין לא הספיקו להתחיל לצאת מחדרו".
עובדה נוספת ומעניינת אנו שומעים במהלך השיחה המיוחדת: "בצעירותי כששהיתי בשבת עם משפחתי בבית מו"ז, היינו אמורים במוצ"ש ללכת ביחד עם מו"ז לבר מצוה. בינתיים ישב מו"ז ליד השולחן והנה בשמונה ורבע אני רואה אותו לובש את החליפה בכדי לצאת מהבית, אמרתי לו "הרי סיכמנו שיוצאים בשעה שמונה וחצי לבר מצוה"? ענה לי מו"ז אני הולך ל'אהל שרה' ולא לבר מצוה, לא הבנתי את דבריו, ואמרתי לו פעם נוספת שעכשיו כבר שמונה ורבע ועוד מעט צריך לצאת , הרים מו"ז את קולו ואמר לי : "חמש דקות הלוך, חמש דקות חזור וחמש דקות לימוד לא כדאי?! ועוד לפני שהספקתי לקלוט מה הוא אמר, כבר שמעתי את הדלת למטה נסגרת… בכזו תקיפות בכזו חוזקה… ולא ניסה בכלל לראות איך אני מגיב. מזמן כבר היה בחוץ, ושלא תטעו בשמונה וחצי כבר הוא כבר היה בבית בחזרה, חשבתי שאחרי המשפט הזה אולי עכשיו הוא כבר יתעכב שם עוד איזה חצי שעה… אולם כמסוכם הוא חזר בשמונה וחצי אז יצאנו לבר מצוה.
"מעובדה זו למדתי שמלבד ניצול הזמן, הוא העדיף את הלימוד האיכותי ללא כל הפרעות ב'אוהל שרה' אפילו אם זה יהיה פחות זמן, מאשר ללמוד יותר זמן בבית שזה לרוב עם הפרעות.
כבוד הבריות
לסיום, שח לנו הגרא"צ שליט"א על כבוד הבריות של רבנו וכבוד ת"ח כפי שראה אצלו.
"מדהים לראות עד היכן הייתה זהירותו בכבוד הבריות. עקבתי אחר תשובותיו והבחנתי כשהוא מצטט אחרונים אפילו מבני דורו ומקשה עליהם לפעמים קושיות עצומות, מעולם הוא לא מסיק בלשון 'ודלא כפלוני' או 'ואין הלכה כדבריו' וכדו' אלא כותב את ההשגות ולא מסיק כלום, ועל הקורא מוטל להבין הכוונה.
"בלתי ניתן לסיים מבלי להביא את העובדה על יהודי ת"ח בלונדון שבתקופה מסוימת היה מגיע למו"ז דבר יום ביומו עם שאלות בהלכה והיה דן לפניו ואף היה רושם את תשובותיו. לאחר תקופה החליט הלה להו"ל ספר מכל הפסקים שרשם ממו"ז, הלה עבד על הספר זמן רב וקרא לספר בשם "שו"ת הגרי"ש אלישיב שליט"א". כשנודע הדבר למו"ז חרה לו הדבר מאוד, כי הרי בענוותנות מעולם לא הסכים להדפיס את תשובותיו באופן רשמי. אולם, לאחר שהבין כי הלה השקיע זמן והון רב, החליט מו"ז לא לאכזבו אולם תחת השם "שו"ת הגרי"ש אלישיב שליט"א" שיקרא לו שם אחר, מו"ז בירר ושמע שהספר נמצא עדיין בכריכה, ובירר מיד כמה יעלה לו להחליף כריכות ולרשום שם אחר, ואכן מו"ז הוציא מכיסו הפרטי את כל סכום החלפת הכריכות ושילם למחבר כדי שיוכל להחליף את כל הכריכות ללא כל נזק. כמו"כ בירר מו"ז אם יוכל להיות למחבר עוד נזקים ח"ו, ורק לאחר ששמע שזה הנזק היחיד נרגע מו"ז ואכן המחבר קרא בסוף לספר "השיב משה".
(מתוך המבשר תורני תשע"ז, הרב יעקב הייזלר)