"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ" (כ"א, ל"ז)
מתנבא הנביא עובדיה: "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגוים שלח אם גנבים באו לך אם שודדי לילה איך נדמיתה הלוא יגנבו דים".
מי הם ה'גנבים' הללו?
אדם יצא מביתו לבית הכנסת, בדרך הוא פגש חבר ונעמד לדבר איתו כמה מילים, כשסיים את שיחתו עם החבר, הוא מיהר לבית הכנסת, בקושי הספיק לחטוף שמונה עשרה עם הציבור.
הוא לא מבין מה הבעיה. הוא מסביר את עצמו: הרי יצאתי מהבית בזמן, מה אני אשם שפגשתי את החבר שלי?… הרי לא נעים לפטור אותו באמירת שלום רפה, הייתי חייב להחליף איתו כמה מילים. ומה אני אשם שהחבר לא נתן לי ללכת…
על כך נשאל אותו: אילו היית בדרך לעבודה, האם גם אז היית מרשה לעמך לעצור ולפטפט עם החבר? בודאי היית אומר לו בנימוס: "אני מצטער, אני בדרך לעבודה, ואני לא רוצה שה'בוס' שלי יראה שאני מאחר"…
יפה מאד, אך מדוע אינך חושש מאדון העולם כפי שאתה חושש מה'בוס' שלך בעבודה?… מדוע כשזה מגיע לעניינים רוחניים, אתה עושה לעצמך הנחות?! האם היית מעז לאחר לעבודה משום שחבר תפס אותך לשיחה? הרי היית מתבייש להצדיק את האיחור שלך בתירוצים כאלה. ומדוע כשזה נוגע לכבוד שמים, אתה מרגיש נח לתרץ תרוצים שכאלה?
אדם סיים שמונה עשרה, תוך כדי אמירת "ובא לציון" הוא מסיר את התפילין, כשאוחזים ב"אין כאלוקינו, הוא כבר בלי טלית, ולפני "עלינו לשבח" הוא כבר מחוץ לבית הכנסת… מה לעשות, הוא ממהר… והנה בדרך הביתה הוא פוגש חבר, נעצר לפטפט איתו וגולש לשיחה של רבע שעה. פתאום הוא כבר לא ממהר… לא נעים לו מהחבר לקצר בשיחה…
כנגד זה משיבים לו: "אם גנבים באו לך אם שודדי לילה". אם היית עומד בדרך ומשוחח עם החבר שלך, ופתאום היו באים גנבים וחוטפים ממך את ארנקך, האם גם אז היית ממשיך לשוחח איתו כי "לא נעים לך"?… הרי באותו רגע היית עוצר את השיחה ורץ אחרי הגנבים וזועק בקולי קולות "גנבים, גנבים". כאן אין בושה ואין "לא נעים", יש גנבים ושודדים, וצריך להציל מידיהם את הכסף הגנוב.
אם גנבים היו פורצים אל ביתך באמצע הלילה וגונבים ממך תכשיטים יקרים, מה היית עושה? היית קופץ מהמיטה ורץ ברחובות יחף עם בגדי הלילה וצועק בקולי קולות… לא היית מבזבז שניה אחת אפילו על החלפת בגדי השינה לבגדים רגילים… כל שניה חשובה, זה לא הזמן לשיקולים של "לא נעים".
"איך נדמיתה הלוא יגנבו" – מה דימית בנפשך כאשר באו שודדים לשדוד אותך מבחינה רוחנית? מדוע אינך זועק מרה? מדוע אינך מוכיח? מדוע בעניינים הרוחניים אינך נוהג – לפחות – כפי שאתה נוהג בעניינים הגשמיים.
"אם גנבים באו לך אם שודדי לילה איך נדמיתה הלוא יגנבו דים". יש גנבים הגונבים מזומנים, יש כאלה שחומדים גם תכשיטי זהב וחפצים יקרי ערך, יש גנבים שלא בוחלים בכלום ונוטלים מהדירה גם רהיטים ומוצרי חשמל. אבל לא ראינו גנבים שמרוקנים את כל תכולת הדירה לגמרי, כולל נורות ומתגי חשמל…
"אם גנבים באו לך – הלוא יגנבו דים", הם לא גונבים הכל. גם אם מרוקנים את הדירה, "הלוא ישאירו עוללות", הם משאירים פריטים קטנים. לכן, אם ראית אדם שמרוקן את כל תכולת הדירה בלי להשאיר בה אפילו חפץ קטן אחד- דע לך שזהו בעל הדירה בעצמו. רק בעל הבית מרוקן את הבית על כל תכולתו, עד הפריט האחרון, למשל כאשר הוא עובר דירה ומעביר את תכולת הדירה הישנה אל החדשה.
בשכונת הבוכרים בירושלים התגורר הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל. לפני כן הוא היה גר בצפת, שם כיהן כרב וכאב"ד. הוא היה עני מרוד והתגורר בתוך כוך. לא היה בו כסא, שולחן ומיטה. הבית לא היה מטויח, בין האבנים היו שורצים עקרבים ולטאות. הקירות היו בעובי של מטר, והוא ישן בתוך האצטבה העמוקה של החלון בקיר. הוא לא היה אוכל בביתו, מידי לילה היה מכין לו את מנת האוכל, בחצות לילה היה מתעורר משנתו ומתחיל את סדר יומו, נוטל את מנת האוכל ויוצא מביתו עד הערב. מנת האוכל היתה זעומה ביותר, וכללה פרוסת פת קיבר, עם תוספות 'מגוונות': יום אחד מרח עליה מעט גבינה ופעם גרגרי זעתר. בדרך צחות הוא המליץ על כך את הפסוק "או גיבן" – זו גבינה, "או דק" – זו שכבת גרגרי הזעתר.
פעם נכנס גנב אל ביתו של הרב בצפת. הוא היה בטוח שבביתו של הרב ימצא אוצרות, הרי אנשים מפקידים אצלו פקדונות ותרומות. הוא התגנב פנימה, חיפש וחיפש ולא מצא מאומה. חשב הגנב בלבו: אולי הרב מחביא את החפצים היקרים למראשותיו. כשהרב ישן שנת ישרים, הוא פשפש ליד ראשו של הרב ומצא שם שקית עם פרוסת לחם.. הוא נטל את השקית, כדי שירגיש שהוא לא יצא בלי כלום…
בחצות הלילה קם הרב כהרגלו, נטל ידיו והתכונן לצאת מביתו לעוד יום של לימוד תורה ונשיאה בעול הדיינות והרבנות. הוא רצה לקחת את שקית האוכל, חיפש וחיפש, אך היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. כשראה את הבית ההפוך הבין שגנב ביקר בביתו בלילה. הרב חשב בלבו: איזה גנב זה? לפחות היה משאיר לי חלק מהאוכל ממתי גנב נוטל את כל תכולת הבית ולא משאיר מאומה?…
(קטעים מתוך הספר 'דורש ציון' בראשית)