"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב… וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מ"ט, י"ד- ט"ו)
אחד מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם הוא "ביישוב", (אבות פ"ו משנה ה) כלומר, מנוחת הנפש ויישוב הדעת.
ויש לשאול, שהיה ראוי, אם כן, שתינתן התורה דווקא בארץ ישראל, כאשר נמצאים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא במדבר שמם, אחרי שהשתעבדו ועונו במצרים בעבודת פרך?
עמד כך המשגיח רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, בספרו 'דעת תורה' בפרשתנו, והוא מבהיר את הענין לאשורו: מנוחה היא אמנם קנין נחוץ להשגת התורה, אבל מהי 'מנוחה'? זאת לימדנו הבורא דווקא על ידי נתינת התורה במדבר. אנשי העולם סוברים כי מנוחה פירושה, מנוחת הגוף. אך לאמיתו של דבר טעות היא בידם, שכן אדם המתרגל לחיות במנוחה, בתנאים נוחים שלא חסר לו מאומה, אם מגיע מצב שונה במקצת ממה שהורגל בו, כבר הוא מאבד את יישוב דעתו.
שבט יששכר התברך במידה זו של מנוחה, ידוע ידע, כי להשלמת התורה וקניינה עליו לרכוש מנוחה אמיתית, היא מנוחת הנפש, מה עשה? "ויט שכמו לסבול", הוא התרגל לסבול, לשבור את הגוף, ועל ידי שבירת הגוף באה המנוחה האמיתית. כך הגיעו לכדי "וירא מנוחה כי טוב", דווקא על ידי "ויט שכמו לסבול".
את המעשה הבא, סיפר רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז:
"פעם נודעתי אודות גביר אדיר, שעסקיו מסתעפים סביב כל העולם, וביקשתי להיפגש עמו, בכדי להתרימו עבור הישיבה. הלה טרוד היה בעסקיו, עד שכמעט ולא מצא פנאי לקבוע פגישה אתי. בסופו של דבר, נקבעה הפגישה לשעות הבוקר המוקדמות. השכמנו קום אני ומלווי, התפללנו ונחפזנו לדרכנו. כאשר הגענו, התברר שאיחרנו את המועד. הגביר היה בעיצומה של שיחת טלפון, ומי יודע עד מתי תתמשך. לא הייתה בידינו ברירה אלא להמתין.
כאשר סיים סוף סוף את שיחתו, ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'ימחל נא לי כבודו, אין בכוונתי להתרימו, כי אם להציג לפניו שאלה אחת: באיזו שעה חוזר אתה הביתה? ובאיזו שעה עוזב אתה את ביתך בבוקר?'. השיב הגביר: 'בשעה אחת עשרה בלילה חוזר אני לביתי, ובשעה חמש לפנות בוקר, אני כבר בדרכי לעבודה'. חזרתי ושאלתי: 'אם כן הדבר, מה לך מכל הבית המפואר שלך, הלא מעולם אינך נהנה ממנו, בלילה הכל חשוך, ובבוקר טרם האיר השחר אתה כבר יוצא מהבית'. 'הרב צודק', השיב הגביר, 'אמנם הבית המפואר אינו עבורי, כי אם עבור אשתי ובני ביתי, אני לכשעצמי טרוד כל היום כולו בעסקי המסועפים'.
"הסתכלתי עליו בהשתוממות, והוא הבחין בכך, על כן חזר ונענה: 'דעו נאמנה, כבוד הרב, כי אם רוצים להצליח בעסק, צריכים להיות שקועים בו לגמרי'. כששמעתי את דבריו, פניתי לבני לוויתי, ואמרתי להם: 'היום קיבלנו הרבה יותר מתמיכה כספית. קבלנו שיעור כיצד אנו צריכים ללמוד את התורה: צריכים להיות שקועים בלימוד עד צוואר, כדי להצליח בעסק התורה".
סיפר ה'חפץ חיים': שמעתי על תלמיד חכם אחד, שפגש באברך שהיה מתמיד גדול בתורה, ולבסוף התבטל מן התורה לגמרי, בגלל שהיה טרוד בגידול הילדים ובפרנסתם. אמר לו אותו תלמיד חכם: "שמעתי עליך שנעשית מטופל בבנים, ויש לך טרדות רבות. אולם חייב אתה לקבוע עתים לתורה. טוב היה אילו היית לומד בקביעות לפחות פרק משניות או דף גמרא ביום". השיב לו האברך: "הורגלתי בישיבה ללמוד עשר שעות ביום. איזו חשיבות יש ללימוד פרק משניות אחד? כשאפנה מעסקי, אחזור ללמוד עשר שעות ביום כימים הראשונים".
השיב לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שנעשה חולה וחלוש. נתן לו הרופא תרופות לחולשתו, וצווה עליו שלא להיכנס לבית המרחץ במשך שנה. ויהי היום, לאחר כמה חדשים, נתאווה האיש ללכת לבית המרחץ, כיון ששהה שם כשעה, נחלש עד שהיה קרוב לעילפון. מיד רץ למקווה של מים קרים, כדי להתקרר מעט, אך המקווה היה סגור.
"יצא האיש החוצה, והביא לעצמו ספל מים קרים, שפכם על לבו ועל פניו שלא יתעלף. הייתכן שיאמר, כי חפץ הוא דווקא במקווה שלמה כדי לקרר את עצמו, ואין לו חפץ בספל מים?! ואם יאמר כן, אך לשוטה יחשב! אף בעניינך כן הוא, אין לך לתור אחר לימוד שאינו בהישג ידך, אלא מה שתוכל לעשות בלימוד התורה, עשה!".
דרך ארץ קדמה לתורה
לימוד התורה חייב להיות מלווה בדרך ארץ, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג משנה י"ז): "אם אין דרך ארץ אין תורה", רצה לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות.
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, היה רגיל לנסוע מדי פעם לעיר חברון, להשתטח על קברי האבות. בדרך כלל היו מתלווים אליו בחורים הלומדים בישיבתו, ורבי איסר זלמן היה נכנס עמם לבקר במעונו של הסבא מסלבודקא, שהתגורר בחברון.
"היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם!", הכריז רבי איסר זלמן באחד מביקוריו. "עילוי שהעולם עוד ירעש ממנו!". שמח הסבא לקראתם, והזמינם להסב עמו ליד השולחן. תוך כדי הארוחה, הבחין הסבא שהעילוי הצעיר היושב לידו, מלקט באצבעותיו גרגירי סוכר שנפלו על השולחן, ומכניסם לפיו.
לא מצא הדבר חן בעיניו, בחשבו כי יש בזה פגם בהלכות דרך ארץ ונימוס, אולם שתק ולא העיר לו מאומה. כשיצא הבחור, אמר הסבא לרבי איסר זלמן: "אם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא רק שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יגדל כעם הארץ, ולא תהיה לו שייכות עם התורה". בדברים אלו סיים הסבא את אותה פגישה.
רגיל היה המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו את הסיפור, תוך שהוא מוסיף: "הכרתי את העילוי בצעירותו ובזקנותו, ואכן הסבא צדק"…
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים'- עם רבותינו בפרשת השבוע)