הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל היה מדבר רבות ומעורר את הסובבים אותו ואת תלמידיו אודות אמירת הברכות במתינות. ברוב המקרים שדיבר בנושא, הוסיף ותיאר כמו בציור חי כיצד היה הגאון בעל 'כף החיים זצ"ל מברך ברכותיו, בדחילו ורחימו, עד שכל השומע אותו היטיב להבין את דברי חכמינו זכרונם לברכה 'האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות'.
וכך תיאר: "כאשר היו מביאים למרן בעל 'כף החיים' כוס תה או קפה לשתיה, והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים כפו האחת בתוך הספר, לסימנא בעלמא, ובכף ידו השניה סגר אותו; אחר נטל בידו את הכוס, התבונן בה, כאילו רומז לה משהו במבטו – ועצם את עיניו ובירך: 'ב-ר-ו-ך, א-ת-ה…' והזכיר את השם בסילודין, והמתין שיענו אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', והמשיך: 'א-ל-ק-נ-ו, מ-ל-ך ה-ע-ו-לם', כשכל גופו מרתת ואיבריו מזדעזעין מפחד השכינה הקדושה, והשלים בדביקות ובערגה 'שהכל נהי'ה בדברו', ופקח עיניו ולגם מן הכוס, והיו רואים אז בעליל איך שכולו מלא תהילה לבורא ית"ש על המשקה.
"זכורני, הוסיף וסיפר, "שפעם כאשר בירך ברכת 'שהכל' והגיע למילים 'מלך העולם', היה נדמה לי כאילו כל העולם כולו עוצר את נשימתו ומקשיב לברכתו. צעיר לימים הייתי אז, וזכיתי ללמוד עמו במחיצתו גמרא ותוספות, והיינו מתפלפלים עמו, מקשים ומתרצים, ולרגע דימינו שאנחנו שנינו במדרגה אחת, שוה בשוה… אולם כשהיה מברך 'שהכל' בחיל וברעדה, אזי ראינו בעליל מה רב ההבדל והמרחק בינינו…"
(מוסף יתד נאמן, ויחי תשע"ד)