"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים י"ב, ה')
היה אומר, שכאשר בחור נמצא בישיבה הוא בבחינת "קלטוהו מחיצות", ואי אפשר לסלק אותו מהישיבה, שאז הוא נופל לרחוב, ואפילו אם אינו לומד בישיבה, אבל עצם הדבר שנמצא בסביבה של בני תורה – מצילתו מחטא, שנעשה מושפע מהם לטובה.
וגינה את אלו שמסלקים בחור מהישיבה, ואמר שהם אשמים בהידרדרותו אל הרחוב, ועתידים לתת על כך את הדין.
ופעם הגיע לישיבה בחור מיוון, כבן עשרים, ולא ידע אפילו אותיות א'-ב', והורה להשאירו בישיבה, ואף שהישיבה לא הייתה מקום מקלט לאלו וכיוצא בהם, אבל כיון שלא מצא מקום עבורו – לא רצה לשלחו, וביאר שדינו של בחור זה כאבדה, והיינו אבדת גופו ונשמתו, ואם לא בא לידינו – ייתכן שהיינו פטורים מלהתעסק בו, אבל מאחר שהגיע לידינו – אסור לשלחו. והורה ללמדו א'-ב', ולומר עמו קריאת שמע ולהניח לו תפילין.
סירב למסור למשטרה אחד שגנב מבני הישיבה
סופו של דבר היה, שאחרי שבועיים, בעת שמו"ר זצ"ל דיבר שיחת חיזוק בסעודה שלישית, ונתקבצו אז כל בני הישיבה ללא יוצא מן הכלל לשמוע השיחה, שמו לב שהבחור הנ"ל איננו, ותיכף יצאו לחפשו, ומצאו שרוקן כל מבנה הפנימיה מכל נכסי הבחורים, שהיו דלים ורשים ממש, ונתברר שמתחילה לא בא לישיבה, אלא כדי לבדוק מתי הוא הזמן שאין נפש חיה בפנימייה, ויוכל אז לגנוב הכל. בני הישיבה שנשארו דלים ורשים ממש, ביקשו להתלונן עליו במשטרה, כדי שיעזרו למוצאו ולקחת ממנו את מה שגזל, אבל מו"ר זצ"ל אמר, שאפשר שהוא יהודי, אלא שגבר עליו יצרו לגנוב ונמצינו 'מוסרים', ולכך סירב שיפנו למשטרה…
היה חוזר ואומר הרבה פעמים בשיחותיו, שכל בני הישיבה יכולים לצמוח גדולי עולם כמו ר' חיים בריסקער ור' חיים עוזר…
וזכורני שבפעם הראשונה ששמעתי ממנו שיחה, בהיותי נער צעיר לימים, שאל אותו בחור אחד שמאחר שאין לו כישרונות כמו הגר"ח והגרח"ע, היאך יוכל לצמוח כהגר"ח או כהגרח"ע, והשיב לו מו"ר זצ"ל, שאם הוא ינצל את כל כוחותיו ללימוד התורה, וכפי שגדולים אלו ניצלו את כוחותיהם, הוא ייחשב כגדול כמותם, שמידת גדלות האדם אינה נמדדת לפי ההישגים והפירות שקוצר, אלא לפי עמלו בתורה וקיום חובתו בשלמות.
מעשר בלימוד תורה
סידר בישיבה חברת 'עבודת הקודש' לבחורים מבוגרים, שהיו עומדים סמוך לבימה פעמיים בשבוע למשך כשעתיים, להשיב לצעירים מהם על מה שנתקשו בהבנה. ואמר שכשם שהנותן מעשר מכספו לצדקה, זהו סגולה לו להינצל מכל נזק בממונו, כך גם הנותן מעשר מזמן לימודו, ומפקיר עצמו להשיב לאחרים, זהו סגולה נפלאה לו להצליח בלימודו, ומשתנה למעליותא כל צורת ההצלחה בלימודו, וסבר שזהו מפתח גדול להצלחת הבחורים בישיבה, הן לצעירים והן לתורמים מזמנם.
והוסיף עוד לבאר גודל מעלת המסייע לחבירו בתורה, שכאשר אדם עושה חסד עם זולתו בתורה, הקב"ה משיב לו במידה כנגד מידה, ועושה גם עמו חסד בלימוד התורה – ונותן לו סייעתא דשמיא מרובה בהבנת התורה, וכיון שאי אפשר לזכות להבנת התורה אלא על ידי סייעתא דשמיא, א"כ הדרך המובחרת לזכות להבנת התורה, היא על ידי שסייע לחברו בלימוד התורה.
וביאר שכך היו מקיימים דור המדבר מצוות צדקה, שהרי לא היה חסר להם בגשמיות כלום, אבל היו יכולים לקיים מצוות צדקה בזה שסייעו לאחרים ברוחניות ובלימוד התורה.
במעלת אותם שלומדים כל חייהם בכולל בלא לקבל משרה
אמר שלפעמים אברך נמצא בכולל שנים רבות, ואינו מקבל שום תפקיד או משרה, והוא ובני משפחתו מצטערים מאוד על כך, אבל האמת היא שזו טעות ואין כאן מקום לצער, כי כל אברך בכולל יש לו מעלת ר"מ, גם אם לא מינוהו לתפקיד זה, משום ששואלים אותו שאלות בלימוד, ומסתכלים על הנהגתו בתפילותיו והתמדתו, ולמדים ממנו אורחות חיים, נמצא שהוא כר"מ ממש לכל דבר, ואף שתוארו אינו רשמי, ואינו מקבל משכורת על כך, אבל מציאות היא, שהוא מורה דרך לסביבתו. ואף שאינו מפורסם בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא, כשיתגלה ויתפרסם מי הם תלמידי החכמים שהקב"ה שש ושמח בהם, אז יתגלה לעין כל שהקב"ה שש ושמח בו, הגם שאינו מתכבד מכך בעולם הזה.
ובדומה לזה אמר, שאותם בחורים שמפקירים עצמם לסייע לאחרים בלימוד התורה, והם לדוגמה עבור כלל בני הישיבה, הרי הם רמי"ם ממש, אף שאין להם תואר רשמי ומשכורת, והם זוכים לסייעתא דשמיא ולהצלחה מיוחדת לצמוח לגדולי תורה.
התפילה והתורה קשורים זה בזה
היה מאריך בכל שיחותיו, שכדי לזכות להבנת התורה צריך להתפלל בכל יום בכוונה, מפני שעל ידי התפילה זוכים להתקדש ולהתקרב לקב"ה, ואז נעשים ראויים לקלוט את קדושת התורה, ועוד, שכדי לזכות לתורה צריך סייעתא דשמיא, ואי אפשר לזכות לסיעתא דשמיא בלא תפילה. והג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל סיפר לי, שהנצי"ב היה אומר בכל יום שיעור על דף גמרא עם הערותיו, ופעם אחת ארע שהנצי"ב היה בעיר, אבל לא אמר את השיעור היומי הקבוע, ויהי הדבר לפלא בעיני כולם, למה נמנע מלומר את השיעור היומי, והגרא"ז שהיה מאוד מקורב אליו, שאל אותו, והשיב הנצי"ב בתמימות שבאותו היום לא עלה לו לכוון בכוונה הראויה בברכת 'אהבה רבה', ולא העז לומר סברות בסוגיא בלא תפילה בכוונה, כי בלא התפילה אין סייעתא דשמיא לכוון לאמת…
(מתוך הספר 'אש קודש' – הנהגות הגאון הצדיק רבי משה שניידער זצ"ל)