"אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם … וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם" (במדבר כ"ז, י"ז)
"הפעם הראשונה שבה פגשתי את ר' מנחם היתה עבורי הפתעה מדהימה. הגעתי בהססנות רבה ואחרי נקיפות לב לא מעטות, לחדרו הצנוע, חדר שהיה ממוקם בסופו של שביל קצר מעוטר בעצים עבותים שהסתיים במדרגות צרות, בלב ליבה של שכונת 'מאה שערים' הירושלמית. תהיתי איך יקבל אותי ר' מנחם, שנחשב לדמות הבכירה ביותר בעולמם של העוסקים במלאכת הסת"ם, והמראה שראיתי גרם לי להתפעלות מחד ולתדהמה מאידך".
הדובר, ר' אברהם זיסקינד, הוא אחד מאלו שנחשבים לתלמידיו הקרובים ומעתיקי שמועתו של מי שנחשב ל'אביהם של סופרי הסת"ם' בדורנו ובדורות הבאים, הסופר הגה"ח רבי מנחם דוידוביץ ז"ל שנלקח לבית עולמו. בשיחה המיוחדת, שאליה קיבצנו מספר מבכירי תלמידיו ומעתיקי תורת הסת"ם עפ"י שיטתו, אנו נחשפים לדמותו, כשמתברר כי עבור אלו שעוסקים וחוקרים את תחום הסת"ם- ר' מנחם היה רב רבנן, מי שהתווה את הדרך שבה צועדים כיום כל העוסקים במלאכת ה', וכך גם בדורות הבאים. מבחינתם, הם אומרים "ר' מנחם היה זה שיצק את ה'שולחן ערוך' של מלאכת הסת"ם".
נחזור לתיאורו של ר' אברהם, שכאשר הוא מדבר מהנהנים יתר הנוכחים בראשיהם, לאות הזדהות עם כל מילה. "כשנכנסתי ראיתי אדם יושב במרכז החדר, לבוש ב'טלית קטן' אך ראשו חבוש בכובע ירושלמי רחב תיתורא, כאשר סביב השולחן ניצבים להם כעשרה בני אדם שכולם עושים דבר אחד: מביטים בו כיצד הוא כותב. בוחנים כל ניע אצבע, כל שבריר תנועה. והוא כותב אות אחר אות בקצב, אינו מוציא מילה מפיו, למעט זאת שהוא לוחש את המילים אותן הוא כותב, בעוד העיניים רתוקות אל הקולמוס המרצד על הקלף והוא ממלא שורה אחר שורה".
בהמשך יבין שזה היה המחזה הקבוע, כאשר מיקומו של השולחן במרכז החדר נעשה בכוונה תחילה- כשכך יכלו לעמוד מכל צדדיו ולא רק מאחוריו. וכך, תוך כדי כתיבה, באו ההדרכות שהפכו לנכס צאן ברזל של עולם הסת"ם. "לאמיתו של דבר, חששתי", הוא מוסיף ומספר. "ר' מנחם נודע כרבן של כל הסופרים, היו כבר מאחוריו עשרות שנים של עיסוק בתחום, במהלכן הכשיר אלפי תלמידים שהפיצו את שיטתו בכל העולם, והעובדה שאני מגיע עם גוויל, ומבקש לשמוע אודות צורת האות שי"ן כיצד היא נכתבת, לא בדיוק הסתדרה… אך ר' מנחם דווקא עודד אותי. העיף מבט ממושך על האותיות, לא דיבר מילה, ורק כעבור דקה ממושכת שנדמתה כנצח הוציא מפיו כמה מילים בודדות שבהן קיפל הכל: אבחון חד כתער של המצב הנוכחי עם המלצה מדויקת והכוונה כיצד לשפר את האותיות, ולהגיע לכך שהספר יענה על מה שהוא הציב נגדו כיעד- 'ואנוהו'"…
שיטתו של ר' מנחם אינה נוגעת רק לעיצוב האותיות, אלא גם לצורת הכתיבה. הוא השקיע מחשבה רבה מהיכן להתחיל, האם מ'הקוץ' או מה'גג'. אם לכתוב משמאל לימין, או מימין לשמאל. ולאחר שרכש את כל הידע לא שמרו לעצמו, אלא ביקש לחלקו עם האחרים, כשמטרתו היתה להפיץ שיטה זו ביעקב ובישראל. "בשנותיו הראשונות, כאברך, נהג להסתובב בבתי הכנסת כאשר הוא מבקש מהסופרים שיעלו אליו והוא לימדם את רזי כתיבת האותיות חינם אין כסף. זו היתה מטרתו- שכל המזוזות וספרי התורה המצויים כיום בשוק-שיהיו לכתחילה שבלכתחילה, בלי כל שאלות".
שאיפה זו יקדה בו כל ימיו: "עד לחודשי חייו האחרונים נהג למסור שני שיעורים קבועים בהלכות סת"ם, עליהם שמר מכל משמר. את השיעורים מסר ביום שני ורביעי, חוק ולא יעבור, שיעור אחד בירושלים והשני בבית שמש. היה עומד ומחכה לאוטובוס, טורח ונוסע, כשתמיד היה הוא הראשון בשיעור, יושב ומצפה בחיוך שיבואו ראשוני הבאים, שאז כבר יוכל להתחיל בשיעור. כל כך היה קשור לשיעורים אלו, שמעולם לא ויתר עליהם, גם לא כאשר נישאו נכדיו. בימים אלו היה מגיע עם מונית, כשהוא לבוש בקפט'ן וחבוש בשטריימל, מבשר לשומעים בשמחה, כי 'בעל שמחה' הוא, אך השיעור התקיים ללא כל שינוי".
אך תכונת האופי הבולטת שלו היתה מידת החסד: "היום ניתן למצוא סופרים שמגיעים למומחים, והם מוציאים להם את הרוח מהמפרשים. ר' מנחם לא היה כזה. הוא היה יודע לבקר, אך עושה זאת בחכמה. מתמקד תמיד בצד החזק, מוצא את המכנה המשותף של מה שיש לתקן, ואומר זאת בכמה מילים", אומר ר' אלימלך ויינשטיין. "פעם הגיע אליו מישהו עם 'פרשה' בחשש שהאות זיי"ן ארוכה מדי. ור' מנחם קבע ש'אין בכך פסול, כשר לכתחילה! אבל איני רוצה שעוד עשרים שנה מישהו יערער על כך ואז יטענו שיש כאן קרקפתא דלא מניח תפילין', הוציא מיד סכין ותיקן. בסיפור אחר לאחר מחיקה הוא שאל האם תרצה שגם אתקן את הכתיבה? לקח קולמוס ומילא היכן שהיה צריך למלא…"
עוד בטרם זרחה שמשו, כבר תהה על קנקנו הרב מבריסק זצ"ל, שרכש אצלו את הפרשיות לתפיליו. לימים סיפר כי הרב מבריסק העיר לו על אות אחת, על הצד"י. עקב כך הוא שינה את צורת האות שכתב ובכך ראה מעין 'הסכמה' מהרב בריסק על יתר האותיות לגביהן לא העיר…
אך הפסגה מבחינתו היתה כאשר התבקש בידי רבו, כ"ק האדמו"ר בעל ה'דברי אמונה', לכתוב עבורו ספר תורה. קודם לכן הזמין אצלו רבו את התפילין עבור בנו הבכור (כ"ק האדמו"ר מ'תולדות אברהם יצחק' שליט"א, בו דבק והיה לחסידו הנלהב עד יומו האחרון), בעת שהגיע למצוות.
כעבור שנים, והיה זה ביום אסרו חג של סוכות, קרא לו הרבי והביע את רצונו כי יכתוב לו ספר תורה. ר' מנחם רץ לחדרו ובמשך שעות שירטט את הקלף, עד שהגיעה שעת ה'טיש' (אגב, כמעט שלא אירע שהחסיר 'טיש' אצל רבותיו), ואז התקיים מעמד של 'תחילת הכתיבה'. מאז במשך כל השנה נהג לכתוב את ספרו של הרבי, כשהכתיבה נעשתה בשעות של לפנות בוקר, טרם תפילתו (הוא לא גבה כל תשלום על הכתיבה, כך שלא נעשתה לפרנסתו. אבל הרבי דרש לשלם לפחות על הקלף). קודם לכן נהג לטבול במקווה 'תולדות אהרן', ומאחר והבור החם היה המהודר ביותר, נהג לטבול בו על אף שבשעה 3 לפנות בוקר המים היו רותחים- סיפר כי 'חשתי את הכוויות בגוף עד אחר התפילה'…
לשנה הבאה זכה לסיים את ספר התורה, כשמעמד הכנסת ספר תורה נחוג ביום אסרו חג של סוכות. ולמרות שבמשך חייו זכה לכתוב עשרות ספרי תורה, ס"ת זה שנכתב עבור הרבי היה עיקר גאוותו. תלמידיו מספרים כי "נהג לומר לנו, שכאשר היה לו כאב הוא מחכה ליום שני וחמישי שאז קורא בתורה בס"ת זה, כשאחרי הקריאה כבר אין לו כאב"…
(חלקים מתוך מאמר במוסף המודיע)