הרב מנשה גליקזאהן
"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ח, כ')
בפירוש הרמב"ן על התורה כתב על פסוק זה וז"ל: "נרמז בכאן בתורה, איסור הגאות. כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך. כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה. ובו יתהלל האדם כענין המבואר ע"'י המלך שלמה (משלי ט'ז ה') 'תועבת ה' כל גבה לב' וכתיב (ירמיה ט', כ"ג) כי אם בזו יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וג'ו" ע"כ.
ענק שבענקים היה כ"ק מרן האדמו"ר רבי שלומקה מזוויעהל זצוק"ל. ישועות ומופתים מעל לדרך הטבע הרבה לעשות בקרב עמך בית ישראל שהיו באים להתברך מפי קדשו. וכגודל גדלותו ורוממותו כך גודל ענוותנותו ושפלותו. תדיר היה מתהלך בשפלות הרוח כאחד האדם. בספר 'אדרבה' הובאו סיפורים מרטיטים, אודות מידת הענווה שפיעמה בו במלוא העוז בכל עת מצוא.
מופת של מידות ואצילות
סיפר רבי אלימלך בידרמן, רבי שלומקה מזוויעהל זצוק"ל היה נוהג לעשות ישועות ומופתים רבים במקוה. פעם הבחין בו אדם והחל לצעוק עליו: "מה אתה משתטה כאן?", צעק וצעק ולא נחה דעתו עד שניגש אליו וסטר בחזקה על לחיו. כשיצא מן המקוה, קרא רבי שלומקה לרבי אליהו רוט, נתן בידו מעטפה והורה לו ללכת לבית הפוגע ולתת לו את המעטפה הזו. כשהעביר ליעדה את המעטפה עם סכום הכסף הנכבד שהכילה, הודה לו המקבל נרגשות: "החיית את נפשי! הייתי זקוק לזה ביותר!". חזר וסיפר על תגובתו של האיש לרבו. אמר לו רבי שלומקה: "כשצעק עלי חשבתי לעצמי, הלא לא עשיתי לו כלום, מפני מה הוא צועק עלי? אין זאת אלא שמשהו כואב לו. מה יכול לכאוב כל כך? או שיש לו בעיות בשלום בית, או שקם היום על צד שמאל, או שחסר לו כסף. חשבתי, שאם הבעיה היא כסף, ביכולתי לעזור לו."
את ההשלמה לסיפור קיבל ר' אליהו רוט ביארצייט הראשון של רבי שלומקה מזוועהיל. מקבל המעטפה קם והכריז: "יש לי מופת מהרבה", וסיפר כי בביתו היה עוני נורא, כמו בבתים רבים בירושלים של אותם ימים. "כשהגענו למצב שלא היה אפילו לחם לאכול, הזהירה אותי זוגתי שבלי כסף אני לא אחזור הביתה. בדיוק באותו רגע דפק מישהו בדלת. ר' אליהו רוט הגיע אלי עם המעטפה"…והיו הבריות משתאות: אח! מופת מהרבה! ואין איש יודע, כי המופת אכן מופת הוא. אלא שהוא התחיל עוד הרבה קודם לכן. בעצם הנתינה, ואין הוא מופת של נבואה, אלא מופת של מידות ואצילות נפש שאין דומה להן.
רץ לקבל בזיונות
בירושלים עיר הקודש היתה אישה שכונתה 'יענטלה די משוגינע'- יענטלה המשוגעת. לא לחינם זכתה בכינוי הנכבד הזה, ביושר גדול היא הרוויחה אותו. מנהג היה לה לעמוד בחוצות ירושלים, ולפתוח את פיה כנגד העוברים ושבים. הבעיה הגדולה ביותר היתה, שהיא היתה מדברת בטוב טעם ודעת… לא לכולם אמרה את אותם דברים- למלמד היתה אומרת מה ההורים חושבים עליו, לראש כולל היתה אומרת מה שהאברכים מדברים עליו. כל אחד קיבל בנפרד, וכמובן בקול רעש גדול.
במלחמת תש"ח, כשהתעופפו פגזים, מצאה יענטלה משכן באותו מקלט שבו היה הרבי מזוועהיל רבי גדליה משה גולדמן זצ"ל. כשהפגזים עפו היא היתה שותקת, אבל כשהשתתק בחוץ, התחילו הפגזים שלה. היושבים במקלט, שלא היו יכולים לשאת את ההתקפות שלה, החליטו שבהפוגה הבאה יחליפו לה מקלט. למה שלא ייהנו עוד כמה יהודים ממנה?… אבל, לפני שנקטו בצעדים מעשיים, חשבו הלא הרבי יושב כאן, ניגש אליו ונשאל אותו אם מותר לעשות כך. נגשו ושאלו האם מותר להחליף מקלט לאותה אישה שיושבת כאן ומביישת אנשים? אמר הרבי: "בוודאי מותר, איו שאלה בכלל. רק לפני שאתם עושים את זה ברצוני לספר לכם מעשה מאבי ר' שלומקה מזוועהיל זצ"ל: בהיותינו בגולה היתה לי אחות, היא היתה חולה במחלה שגרמה לה להיות במצב של סכנת נפשות בכל פעם שחומה עלה. פעם אחת, טיפס החום ועלה לארבעים מעלות, ולא הצליחו להורידו בשום צורה שהיא. הילדה קדחה, והרופאים שהוזעקו אליה לא הצליחו להועיל. הודיעו להורי, שבעוד זמן קצר תהיה הילדה בגן עדן ח"ו. אבי התעטף במעילו, ורץ החוצה. קראה אחריו אמי הרבנית: 'לאן אתה הולך במצב כזה?' אמר לה: 'רץ אני לחפש בזיונות'.
"אבי היה ממונה על שכר הלימוד, ובמסגרת תפקידו ניגש לאשה אחת ואמר לה משהו, בתגובה היא יצאה אחריו והחלה לצעוק עליו בקולי קולות. תוך רגע נהייתה סביבו התקהלות של אנשים שניסו להבין במה מדובר. הוא נשם עמוק את הבזיונות, ולאחר מכן חזר הביתה ואמר: 'ברוך ה' לא יקרה לה כלום'. וכך היה. החום ירד והבת יצאה מכלל סכנה. זמן מה לאחר מכן חזר הסיפור ונשנה, הוא יצא החוצה לחפש בזיונות אבל לבסוף חזר הביתה נאנח ואמר: 'לא מצאתי בזיונות'… ובאותו יום הבת נפטרה".
"פנה הרבי לשואלים: 'מותר להוציא את האישה אם היא מביישת אנשים, אבל הקב"ה שלח לנו אותה כמתנה, שהרי בבזיונות נפדים ממוות, הנוותר על כזאת מתנה דווקא כעת?'"