"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד…" (במדבר יב, ג)
היה זה לאחר פטירת הרבנית מרת בת שבע קניבסקי ע"ה. רבנו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל הגיע לנחם את רבנו יבדלח"ט בחוה"מ סוכות ושוחח עמו, ולאחר מכן כשחזר לביתו התבטא בהתפעלות עצומה: הנה כל העולם כולו חרד למוצא פיו של מרן הגרח"ק, והוא עצמו כולו ענוה ולא מחזיק טובתיה לנפשיה כלל וכלל, האם אין זה פלא? אלא, היא הנותנת: כל הדרגות שיש לאדם לגדול הוא בגודל מדת הענוה שיש בו (וכמבואר ברוח חיים על משה רבנו שזכה לכל המעלות בזכות ענוותנותו הגדולה).
בדומה לזאת שמענו ממרן הגרמי"ל זצ"ל שאמר פעם, שהנה כולם מתפלאים כיצד זכה רבנו הגרח"ק להגיע לדרגות הגבוהות הללו, וכל אחר אומר דברים אחרים. ואני אומר, שהכרתי אותו מקטנותו בעת שלמד אצלי בישיבה קטנה, שמכיון שיש בו מידות טובות יותר מכולן, וטוב עין לכל אחד, ממילא זה נתן לו השגה בתורה ובכל עניין יותר מכולם.
ונביא מעט מהנהגת רבנו בדרכי הענווה:
תמיד כשמפרסם רבנו איזה דבר, מבקש בכל לשון שלא יסמכו עליו להלכה, וגם בהקדמה לספר 'דרך אמונה' כותב שלא לסמוך עליו למעשה. ועד כדי כך הקפיד על כך רבינו, שביקש לעשות חותמת שיוכל לחתום על המכתבים: "חלילה לסמוך עלי למעשה על מה שאני עונה מקופיא׳".
ופעם הוציא ח"א ספר מתשובות רבנו, והיו שטענו שאין הדברים מחוורים כל הצורך ויוצא בזה ח"ו חוסר כבוד לרבנו, ופנו לרבנו על כך, ואמר להם: "מה אכפת להם מהכבוד שלי, העיקר שיש ליהודי פרנסה ושטייגען מזה".
ופ"א שאלו לרבינו: רואים אנו אנשים שחשבו עליהם שיוכלו להנהיג את כלל ישראל, ולבסוף באמצע החיים נפסקה דרכם ולא הגיעו למה שחשבו שיגיעו. השיב רבינו: "לזכות להנהיג את כלל ישראל צריך זכויות מיוחדות, ובעיקר תלוי בענוה".
רבינו אמר כמה פעמים בענוה: "אני אומר דרשה ביארצייט חמשה רגעים. אני אומר בקיצור, אם אומר באריכות אף אחד לא יבוא לשמוע אותי".
באו לבקש מרבינו שיבוא לכינוס חיזוק לבני הישיבות (מוצש"ק ויקרא תשע"ג), ואמרו: אלפי בחורים מחכים לרבינו שיחזקם. הגיב רבנו בפשטות: "לא יכול להיות, כנראה טעיתם בכתובת".
אחד הנכדים שאל לרבינו אם פעם נבחן על הש"ס, ואמר בענווה שנֵס שלא בחנוהו, כי אז היו רואים שאינו יודע כלום. וסיפר שבישיבת 'תפארת ציון׳ פעם בחן אותם החזו"א, ומרוב התרגשות לא ידע.
רבינו מעולם לא סידר קידושין לאנשים, ואמר בענווה שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין ושנינו (קידושין ו׳ א׳) כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהן. אמנם היתה פעם אחת שסידר לנישואים שניים של תלמיד חכם שהפציר בו מאוד ואמר שמוכן לקחת אחריות על עצמו אם תהיה איזו בעיה הלכתית.
אמר לי רבינו שהוא נוהג לומר בדרך כלל 'ק-ל מלך נאמן', והטעם, כיון שאינו שומע את החזן, או שגומר אחר החזן. אמרתי לרבינו: הרי מחכים לרבינו בק"ש? אמר רבינו: "מה פתאום מחכים לי? ובכלל איך ידעו מתי אני גומר? נדמה שגם אבא היה נוהג כך".
היה פעם שבאו להחתים את רבינו על מכתב המלצה לצדקה לאחד שנוסע לאמריקה. כשיצא שאל רבינו בתמהון: "מי מכיר אותי באמריקה?".
בסיום הש"ס ערב פסח תשע"ג השתתף ציבור גדול. שאל רבינו: "מה, יש כל כך הרבה בכורים כאן בעיר שצריכים סיום?"
רבינו קיבל מפטיר בשבת הגדול תשע"ג. כשחזר למקומו אמר לעצמו: "אני לא רב ולא אומר דרשה, למה נתנו לי מפטיר?"
קבוצת ילדים באו להבחן אצל רבינו ופתחו כולם בברכת 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו׳. מיד אמר רבינו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳.
העולם מספר, שפעם הגיע לרבינו נער צעיר שעדיין לא גדל לו זקן ושאל האם יכול לצבוע התפילין של עצמו. אמר לו רבינו: "זו שאלה, תביא את התפילין והצבע, ואני אצבע לך". וכך הוה. אחר שהלך הנער הגיעו כל חברי כיתתו ושאלו אותה שאלה, ורבינו ישב וצבע לכל הילדים את התפילין.
פעם אחת נכנס יהודי וביקש ברכה מהגר"ח כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קט"ז) כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. אך הוסיף בקול ואמר: רצוני בברכה, כיון שהיא מועילה. הגיב הגר"ח: "נכון, זו גמרא מפורשת 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'".
ומפי השמועה, שבפעם נוספת כאשר פלוני ביקש בנוסח "ברכותיך מועילות", תמה רבנו ולחש בחיוך: "וכי כמה שיותר הדיוט הברכה מועילה יותר?"…
ערב אחד פנה הגר"ח לאחד מבני המשפחה ואמר בתמיהה: נכון שאמרו בגמרא (בבא קמא צ"ג א׳) 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, ולכן אנשים באים לכאן, אך עדיין לא מובן מדוע מחשיבים את הברכה. כי כתוב רק שלא יהיה קל בעיניו, ולא שיהיה חשוב בעיניו.
פלוני ניגש להגר"ח וביקש כי חפץ בברכת צדיק. אמר לו רבנו: "אין זו הכתובת". האיש לא החשה והוסיף להפציר כי רצונו בברכתו של צדיק, אמר לו רבנו: "תפסיק לדבר שטויות".
ידוע ומפורסם שרבינו שליט"א הורה לכל שואל במלחמת המפרץ בשנת תשנ"א, שבבני ברק אין צורך לחבוש את מסכות הגז, כי בבני ברק לא יפלו טילים. ואחד 'חכם בעיניו' שאלו מה יעשה אם יפול טיל בבני ברק… וענה: "אזי ידעו כולם שאיני יודע כלום ושאין בדברי ממש, ויפסיקו לבוא אלי ואוכל ללמוד במנוחה".
ז׳ אדר ב׳ תשס"ג. אמר לי רבנו היום בבוקר: אחד שלח לי מכתב, ועניתי לו תשובה, ושוב כתב לי שתשובתי אינה נכונה, וכתבתי לו שטעיתי. ושוב ביקשני להדפיס את כל המכתבים ששלח אלי ורצה להדפיס גם את הנ"ל, ואמרתי לו: כיון שטעיתי למה לך להדפיס זאת? ושוב התחרטתי ואמרתי לו שידפיס את זה גם כן, אדרבא, שיראו שטעיתי ועל ידי זה יידעו שלא יסמכו עלי למעשה.
ה׳ חוהמ"ס תשס"ד. אמרתי שמתקיימת שמחת בית השואבה של 480 יתומים בווגשל ומאד ביקשו שרבנו יבוא, והסכים. נסעתי עמו ובקשתיו שידבר, ואמר: אני לא אדבר, תדבר אתה בשליחותי. שאלתי מה לדבר, ואמר מה שתדבר זה טוב. כאשר יצאנו היו דחיפות נוראות, וכן בכניסה. אמר רבנו: "אני לא אוהב ללכת למקומות כאלו, אני אוהב ללכת למקומות שנכנסים בשקט ויוצאים בשקט. אצל אבא בשנים אחרונות בשריפת חמץ היו באים ילדים ונדחפים, ומאז שלח שליח לשרוף את חמצו ולא יצא בעצמו".
('דברי שיח' בהעלותך תשע"ח – עיקרי הדברים נלקטו מהספרים: מנחת תודה, כל משאלותיך, קונטרס אדירי התורה, ויאמר הנני, מאחורי הפרגוד)