הביא לדפוס: יעקב א. לוסטיגמן
ידוע מה שאמרו חז"ל, שכל האומר "ויכולו" בשבת, נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ולכאורה יש לתמוה: כיצד ייתכן להיעשות שותף בעשייה שנעשתה זה מכבר, וכשברא הקב"ה את העולם הרי לא היינו קיימים עדיין, וכיצד יכולים אנו להיעשות שותפים למעשה?
אלא, מבאר ה'אור החיים' הקדוש (בפרשת בראשית), שכל שבת מקיימת את העולם לעוד ששה ימים, ואם כן, כשאדם משמר שבת כראוי ואומר 'ויכולו', הוא מסייע כביכול לקב"ה לקים את העולם לששה ימים נוספים ונעשה שותף למעשה בראשית.
בספר הק' 'אהבת שלום' (בפרשת וישב) מביא דבר נפלא על גודל קדושת השבת: כי הנה אמרו חז"ל, שאמר הקב"ה למשה רבינו 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה', ולכאורה יש להקשות לצורך מה סיפרו לנו חז"ל את העניין הזה, כי הרי התורה היא נצחית ותמידית, וכל דבר ועניין שמופיעים בה, נוגעים לנו גם בימים אלו, ומה שאמר הקב"ה למשה באותה העת, כבר אינו נוגע לנו לכאורה?
ומפרש לפי דרכו, שאותה מתנה טובה עדיין ניתנת לנו גם בשבתות שבדור השפל הזה, כי בכל שבת ושבת יש אור חדש שיוצא מבית גנזיו של הקב"ה, ומאיר על שומרי השבת.
וביתר שאת ביאר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'פרי צדיק' (פרשת יתרו): שמה שאמרו חז"ל 'בכל שבת נכנסת באדם נשמה יתירה, היא נשמה חדשה בכל שבת, ואין זו אותה נשמה יתירה שהיתה לו בשבתות קודמות, ועל כן מרגיש האדם התחדשות מיוחדת לעבודת ה' בשבת קודש, ומתעורר בו חשק חדש לעבודתו יתברך שמו'.
ואם יעלה על לבך לומר שאולי האור הגנוז הוא רק לבעלי מדרגות גבוהות ונשגבות בעבודת ה', ולא לאנשים פשוטים כמונו, הסכת ושמע את דבריו של הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זיע"א, שפעם נכנס לבית מדרשו בליל שבת קודש, וראה את תלמידיו כשפניהם נפולות. שאלם הרבי מדוע נפלו פניהם, והשיבוהו שהם התבוננו במה שכתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת", וחישבו בעצמם שאין הם שומרים את השבת על כל סודותיה וענייניה הנשגבים, ואם כן איזו זכות יש להם לשמוח במלכותו של הבורא?
מה הגדר של 'שומרי שבת'?
והשיבם הרבי ר' בונים, שכתוב בתורה "מחלליה מות יומת", והרי זה בוודאי נאמר לכל איש ישראל, ואי אפשר לומר שציווי זה נאמר רק לגבי מי שיודעים ומכירים בערך קדושת השבת, ובמעלתה הנשגבה מעין כל: "אותו הדבר", אמר להם הרבי, "גם 'ישמחו במלכותך' נאמר לכל איש ישראל, וכל מי שאינו בכלל 'מחלליה', הרי הוא בכלל שומרי שבת, ויכול ואף צריך הוא לשמוח במלכותו של נותן השבת" (הובא בשיח שרפי קודש).
ואם כן, גם העניין של המתנה הטובה שבבית גנזיו של הקב"ה, ניתנת לכל מי שאינו בכלל 'מחלליה' ח"ו. והמתנה אינה נשמרת דווקא עבור מי שזכו לשמור את השבת בדרגות עילאיות.
עוד עניין נפלא מגלה לנו ה'אהבת שלום', על מאמר חז"ל הנ"ל, שלכאורה יש לתמוה למה אמר לו הקב"ה "מתנה טובה יש לי… ושבת שמה"? ולכאורה יכול היה לומר "שבת מתנה טובה היא ונתתיה לישראל".
אלא מבאר ה'אהבת שלום', שידוע שכשאדם ישן ורוצים להעיר אותו, יש לקרוא לו בשמו, וזה מסייע לעורר אותו בנקל. כך גם לגבי השבת שהיא 'צרורא דלעילא', היא צרורה למעלה, ואם אנו רוצים לעורר את קדושתה בעולם הזה ולהביאה אל תוכנו, עלינו לקרוא לה בשמה, ולומר "שבת", וכן אמירת "לכבוד שבת קודש", מעוררת עוד ועוד את קדושת השבת.
ועל זה הדרך כתב ה'שם משמואל' (בפרשת מקץ) בשם הרה"ק רבי העניך מאלכסנדר זיע"א, שהשבת היא סתומה ונעלמה אפילו בעולמות העליונים, ובדין היה שלא נרגיש בקדושתה בעולם הזה כלל וכלל, אלא שמחמת אהבתו של הקב"ה לישראל הוא דוחק בשבת שתאיר מעט מקדושתה גם בעולם השפל הזה, כדי שדרי מטה ירגישו מעט מזעיר מקדושת השבת, ועל זה נאמר בזמירות האריז"ל: "רשימין וסתימין בגווה כל עלמין", היינו שאורות השבת סתומים הם בכל העולמות, "ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין", אלא שהבורא ברוך הוא, שהוא עתיק יומן, בטש בשבת שתאיר לעולמות התחתונים.
שמירת שבת במחשבה
מסופר על הרה"ק רבי שמואל מסלונים זיע"א, שגם לאחר שהתמנה לכהן באדמו"רות והעמיד תלמידים הרבה, היה נוסע להרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב כדי לבקש תורה מפיו. ושאלו אותו חסידיו מדוע הוא נוסע לרה"ק מטשורטקוב? והשיב להם במעשה:
"פעם אחת הגיעו כמה מחסידיו של הרבי מטשורטקוב אליו ודמעתם על לחיים, מחמת ששמעו איך מבזים את רבם הקדוש בביזיון נורא ואמרו עליו שהוא חילל את השבת ח"ו. ולאחר שסיפרו לו המעשה, השתנתה צורתו והתעמק במחשבתו כמה רגעים.
"ננער הרבי משרעפיו ואמר: 'התבוננתי על כל ימי חיי, ומעולם לא חיללת שבת במעשה'.
"שוב שקע הרבי במחשבות לרגעים אחדים ואחר אמר: 'שבתי והתבוננתי על כל ימי חיי, ומעולם לא חיללתי שבת בדיבור'.
"וכמעשהו בראשונה ובשנייה כך מעשהו בשלישית, ואמר: 'התבוננתי בכל ימי חיי ומעולם לא חיללת שבת במחשבה. שהקדוש ברוך הוא ימחל להם על שהוציאו שם רע'".
השיב רבי שמואל מסלונים לתלמידיו: "יהודי כזה, שלא חילל את השבת כל ימיו, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה, אליו אני רוצה לנסוע, ומפיו אני רוצה לבקש תורה".