ושמחתם בכל משלח ידכם יב, ז
עובדא שמענו מפי אברך הדר בעיר התורה בני ברק יצ"ו, מעשה מופלא של השגחה פרטית. זה כמה שנים שרעייתו מנהלת 'גן' (משפחתון) המאושר מטעם 'הרשות', ואין כל אדם 'זוכה' לקבל את ה'רשיון' אלא רק זה העומד בכל התנאים בדקדוק רב. והנה, לפני כמה שבועות הרחיב ה' את גבולו, וזכה לעקור מגוריו מדירתו הישנה והצפופה לדירה חדשה ומרווחת סמוך ונראה למקום מגוריו. בעזהשי"ת נקבע יום כניסתם לדירה החדשה ליום ראשון בשבת, ונמלכו בני הבית בדעתם כי תהיה להם תועלת גדולה אם באותו היום לא תקבל עקרת הבית את ילדי ה'גן' לביתה, ובכך תוכל בנקל ובנחת לסדר את כל כלי הבית הרבים על מקומם החדש דבר דבור על אופניו.
וממחשבה למעשה פנו אל הורי הפעוטות לקבל אישורם למסור באותו היום את ילדיה ל'השגחה' במקום אחר. ואכן, רוב ההורים הסכימו לכך בחפץ לב זולתי אם אחת שסירבה לכך בתוקף רב, וגם כשניסו לדבר על לבה והבטיחו לה שיסדרו לבנה מקום טוב עם 'מטפלת' טובה, ומלבד מה שישלמו כל הוצאותיה עוד יוסיפו 'מתן שכרה בצדה', אף־על־פי־כן התעקשה האם וטענה בתוקף כי "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". ולא זו בלבד, אלא שעוד הוסיפה באורח תמוה ביותר באיום ברור כי תפנה לרשויות לדווח על 'היום החופשי' שלא מן המנין (דבר שמסכן באופן ודאי את המשך העסקת המטפלת). בלית ברירה הוכרחו בני המשפחה 'לעבוד' ולקבל את כל הפעוטות להשגחה כרגיל.
אם לא די בכך נוסף ל'עוגמת נפש' כי מתחילה הזמין האברך מסגר (העוסק בהתקנת מעקות וגדרות) שיבוא לביתו החדש באותו יום ראשון בשבת בשעה 10 בבוקר, מתוך כוונה שממילא לא יתקיימו באותו היום סדרי הגן בבית. אך משהתנגדה אותה האם לשינוי הסדרים פנו אל המסגר שהוא ישנה סדריו ויואיל לבוא בשעה מאוחרת יותר (משעה 1 בצהרים והלאה), אבל זה התעקש שכבר קבע את סדר יומו ועל כן שריר וקיים הזמן שקבעו, ובעזהשי"ת יופיע בבית בשעה 10 בבוקר או רק בעוד שבועיים ימים… בלית ברירה נאלצו לקבלו בבית בשעות הבוקר, כרצונו.
הבוקר היה על הארץ ותלמידי הגן הופיעו בבית החדש במלוא הדרם, גם המסגר הופיע בשעתו, ובשעה 1 בצהרים הופיעו ללא כל הודעה מוקדמת אנשי השלטון לערוך 'ביקורת פתע' מטעם הרשויות לבדוק את אופן טיפולם בפעוטות, והאם הם עומדים בכל התנאים הנדרשים לשמירתם. וכאן נתגלה תוקף הנס וגודל ההשגחה פרטית: כי גלוי וידוע, אילו היו באים הבודקים ולא היו מוצאים בבית את הפעוטות, תיכף ומיד היו מפטרים את המטפלת ממשמרתה ושוללים את רשיון העסקתה. כמו כן, אם היו מגיעים לבית שאין מעקות (סורגים) לחלונותיו, היו מוסיפים קנס ממוני גבוה מלבד הפיטורין… נמצא שדייקא מה שהיה נראה מתחילה כעוגמת נפש שנגרמה מהתעקשותה התמוהה של אותה האם שלא להניח לסדר את חפצי הבית במנוחה, ומהתעקשותו של המסגר להגיע דווקא בשעות הבוקר, כל זה הייתה סיבה מהשגחתו יתברך למנוע מהם עוגמת נפש גדולה בכפלי כפליים ולהצילם משבירת מטה לחמם.
…וכבר אמרו כי תיבת 'דאגה' יש בה את האותיות הראשונות שבא' ב', ומדוע נשמט ממנה האות ב'? כי האות ב' רומזת לבטחון, וכשיש לאדם בטחון אין בו כל דאגה, רק המחוסר בטחון הוא הדואג!
וכעין זה איתא מהרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (דף קמג) משמו של הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע על הפסוק (ישעיה כח, טז) המאמין לא יחיש – פירוש, לא ידאג.
פעם פרצה שריפה עזה בבניין בו התגורר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והיתה האש בוערת עד לב השמים, מיד התפנו כל תושבי הבניין מפני סכנת נפשות שהיתה שם והמתינו 'בסבלנות' עד ש'מכבי האש' יסיימו מלאכתם. מקורביו של הגר"א חששו מאוד לגורל כתבי היד של ר' אברהם, אשר כידוע היה מחדש חידושי תורה ומעלה אותם על הכתב לרבבות ואלפים, שמא נשרפו באש או שמא ניזוקו במים הרבים והאדירים אשר נשפכו שם בשביל לכבות את האש, מי במים ומי באש… אולם ר' אברהם עצמו עמד על־יד הבית במנוחת הנפש, עד ששאלו אחד האם אינו דואג על עמלו הרב שיירד לטמיון, נענה לו ר' אברהם בגבורתו ובחכמתו: "בדאגה… בדאגה… אין אצל יהודי מקום לדאגה כלל! רק פעם אחת בשבוע צריך לזכור מהדאגה, והוא בעת שנוטל ציפורניים שצריך לגוזז לפי סדר בדאג"ה (כמובא ברמ"א סמן ר"ס סעיף א', שצריך לגזור בראשונה את הציפורן השנייה העומדת מימין ל'אגודל' המכונה 'אצבע', לאחר מכן את הציפורן הרביעית המכונה 'קמיצה', ושוב גוזז את האצבע הראשונה – אגודל, ומשם עובר לאצבע השלישית היא ה'אמה', ולבסוף נוטל את החמישית אשר שמה הוא 'קמיצה')".
סיפר הרה"ח ר' ישראל הארטין (מישישי חסידי פולין), שבימים שקודם המלחמה ראה פעם ברחובות ורשה יהודי זקן בא בימים העובד לפרנסתו כ'זגג' הנושא על כתפיו לבדו זכוכיות גדולות וכבדות עד מאוד. ניגש ר' ישראל ורצה לעזור לו כמצוות "עזוב תעזוב עמו", אך הזקן לא הסכים לו, וכה אמר לו: "שמע נא בחור, זה לי כבר יותר מתשעים שנות חיים ועדיין כוחי במותני! ואם תשאל מנין לי כוחות אלה, אספר לך דברים כהווייתם: פעם עשיתי איזו טובה להרה"ק רבי בונים זי"ע, והרה"ק שאלני באיזו ברכה הנני חפץ, עניתי לו שהרבי יברכני שאזכה להשיא כל צאצאיי בהרחבה ושתהא הפרוטה מצויה בכיסי תדיר, ענה הרבי ואמר לי בזו הלשון: 'אברכך, אז דאס זארגן זאלסטו קיינמאל נישט האבן, ווייל דער וואס זארגט געבט נישט דער אויבערשטער, אז מ'בעט איהם געבט ער' (אברכך כי לא תדאג לעולמים, כי זה הדואג אין הבורא נותן לו ולא כלום, ורק אם מבקשים הימנו אז הוא נותן)", וסיים היהודי: "הנה עברו עלי רוב שנותיי, את צאצאי השאתי בהרחבה מרובה והפרוטה אינה חסרה מכיסי לעולם, והינך רואה שאף כוחותיי עדיין עומדים לי…".
המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה אומר, נמצאים בעולם ריבי רבבות בעלי חיים המתגוללים באשפתות וכדו' ונראה שאין להם 'דואג' לפרנסתם, ולא עוד אלא שמגרשים אותם מכל מקום. ואף־על־פי־כן מעולם לא מת בעל חי מ'רעב'… כי הקדוש־ברוך־הוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ואם ב'בעלי חיים' כן קל וחומר לבני האדם שנבראו בצלם שלא יניח אותם הקדוש־ברוך־הוא שיישארו מבלי מזון, אם כן דאגה מנין…
נוראות מצינו להרה"ק 'בני יששכר' זי"ע (דרך פיקודך, מל"ת לד, חלק הדיבור) כי הדאגה והצער כשאינם במקום מצוה הרי זה מאביזרייהו ד'לא תרצח'… ומי הוא הרוצה להיכנס להיות נמנה בכלל המרצחים ל"ע.
ולעולם יסיר דאגה מלבו, וכתב השל"ה הק' (שובבי"ם תורה אור כב), כי האותיות הקודמות ל'צרה' הן אותיות 'פקד', כלומר, שהקדוש־ברוך־הוא מקדים את הישועה בטרם יביא את הצרה על האדם.
***
סיפר מרא דעובדא, אברך המתגורר בקריית גת, אשר לפני כחודש ימים נסע לשכונת רמת שלמה שבעיר הקודש ירושלים לניחום אבלים, ומיד בהגיעו לשם והנה נשמע קול צלצול הפלאפון והביט בו לראות מי הוא המתקשר וראה שזה אביו, מיד ענה לו וביקש ממנו האב כי נצרך הוא להיות עתה ברמת גן ב'ועדה רפואית' שבביטוח לאומי, ונזקק הוא לעזרתו להיות לו לפה ולמליץ ולעמוד לימינו בכל הסבך הביורוקרטי שם. כמובן שמיהר לנחם וישם לדרך פעמיו, מירושלים לבני ברק ומשם לרמת גן, ונמשכה הדרך יותר משעתיים. בהיותו באוטובוס ברמת גן שוב התקשר אליו אביו והודיעו כי כבר גמר עיסוקיו שם ושוב אינו זקוק לו… ונמצא שטרח בדרכים יותר משעתיים לחינם וללא תועלת, ולא עוד אלא שלא הספיק לשבת בניחום כל הצורך.
אותו אברך ירד מיד מהאוטובוס ועלה על האוטובוס שכנגדו אשר יובילו עד סמוך לאולמי מודיעין בכביש ז'בוטינסקי שם נמצאת 'תחנת האוטובוס' מבני ברק לביתו שבקריית גת, ובירר ונודע לו שבעוד חצי שעה יגיע האוטובוס. בינתיים נכנס לחנות לממכר מזון ומשקאות בשביל לקנות שתייה קרה להשיב נפשו, ושאל את המוכר אשר הוא רחוק משמירת התורה והמצוות ואף מהלך בגילוי ראש רחמנא לצלן, האם יכול להיכנס לבית הכסא והשיב בהן, חזר ושאלו האם יכול לשמור עבורו את התיק שעמו שלא ייגנב… נענה לו המוכר: "הכנס את התיק לבית הכסא ושם תשמור עליו שמירה מעולה כרצונך". השיב לו האברך כי מונח בתיק הטלית והתפילין שלו ומפני קדושתן אינו יכול להכניסן עמו, ונתרצה המוכר לשמור. כשיצא האברך פנה אליו המוכר ושאלו האם יש לו כמה דקות פנאי עבורו, השיב לו האברך: "עוד רבע שעה בידי עד שיגיע האוטובוס שלי". חזר המוכר ושאלו: "האם יכול אני להניח את התפילין…", וכשסיים להניח אמר לו המוכר: "דע, שזה כבר כמה שנים שהנני מקפיד להניח תפילין בכל יום ויום. והנה הבוקר קמתי מאוחר ולא היה לי זמן להניח תפילין, על כן נמלכתי בדעתי לרוץ אל החנות ובטוח הייתי וגם ביקשתי שה' יעזור שבמשך היום אניח תפילין… והנה נשלחו אלי תפילין מן השמים למען אוכל להניחן"..
ומלבד שיש ללמוד מכאן על נפלאות ההשגחה הפרטית, כאשר א־ל עושה עלילות מסבב אברך ומטלטלו 'לחינם' שעות בדרכים וכל זה להמציא תפילין לאותו מוכר, הרי יש להתבונן הרבה עד כמה יקר בעיני ה' כל מצוה ומצוה שאדם עושה, שהרי 'מוכר' זה אינו מניח תפילין דרבינו תם… ומכל מקום הקדוש־ברוך־הוא סייע בידו שיזכה להניח תפילין אף ביום זה, כי הבא ליטהר מסייעין לו.
וכל זה להוציא מחשבת פיגול מהלב כי מי אני ומה אני ומה ערך יש למצוותי, וכי יש נפקא מינה אם עשיתי אם לאו, האם זה 'נפקא מינה' למישהו בכלל… וקודשא־בריך־הוא אומר: בני חביבי, חשוב אתה בעיניי, וברצוני שתעשה מצוותיי, ואף אסייע בידך הרבה ואתן לך האפשרויות לקיום רצוני, ומי ייתן והיה לבבך זה ליראה אותי כל הימים.
(קטעים מלוקטים מתוך 'באר הפרשה' פרשת עקב תשע"ט)