פעם ישב הגה"ח רבי עזריאל טאובר זצ"ל עם קבוצת בחורים במשך כל ליל השבת, כשהוא מחדיר בהם דברי חיזוק ויראת שמים. והנה אחר גמרם ראה ר' עזריאל מחזה נורא – שאחד מהבחורים מוציא מכיסו סיגריה ועומד להדליקה באור, להעלות עשן בעצם יום השבת קודש רח"ל.
פנה אליו ר' עזריאל ואמר לו: "הגד נא יקירי, אם היה הקב"ה מתגלה אליך בכבודו ובעצמו, ואומר לך: 'בני אהובי וחביבי, אנא ממך, אולי תוכל להעניק לי סיגריה אחת' – האם היית נותן לו?"
ויען הבחור ויאמר – "ודאי שהייתי נותן לו, ואפילו אם היתה זאת הסיגריה האחרונה שברשותי".
אמר לו ר' עזריאל: "דע נא, כי בורא כל עולמים ביקש ממך זה עתה סיגריה זאת אשר בידך – ובאם תעצור בנפשך זה עתה ולא תעשן את הסיגריה שבידך, הרי הנך כנותן אותה במתנה גמורה לריבון כל העולמים!".
נתרגש הבחור מדבריו אלו ומיהר להשליך את הסיגריה מידיו, ומ'קרבן' זה בא לבסוף להיות בעל תשובה שלימה!
וללמד על הכלל כולו יצא, שלאו דווקא על חילול שבת קודש – אלא בכל פעולה קטנה והתאפקות אחת הרי אנו כמגישי 'מנחה' בצדקה לצור כל העולמים, והרי הוא שש ושמח כביכול בהקרבה פורתא של בניו רחומיו, והיא השער להכנס בו ולהתקרב אל ה'.
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה קדושים תשע"ט)