הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב ו)
הרה"ג ר' אשר קובלסקי שליט"א
עודנו שרויים תחת הרושם הכביר שהותירו בנו ימי ראש השנה, בהם עמדנו נרגשים בתפילות הנשגבות של היום, והתחננו מקירות ליבנו כי אבינו שבשמים יראה את ליבנו הנפתח והמתגעגע, יקבל אותנו באהבה ויעניק לנו מטובו. אנו בטוחים כי אכן נכתב לשנה טובה ומבורכת, ומייחלים כי נזכה לראות את הטוב הרב שזכינו בו בימים נעלים אלה.
עתה, בהתרגשות ובדריכות, סופרים אנו את השעות לקראת היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים. יום בו נתעלה, ליבנו יטהר ונפשנו תזדכך. ביום אחד, נתעטף בבגדי לבן ונתנתק מצורת החיים היומיומית, נשכח את התענוגות הגשמיים לצד הדאגות הרודפות, ונתכנס ליממה שכולה קדושה ואצילות, שכולה מלאה באויר פסגות צלול של חיי רוחניות נעלים. ביום הזה נכבס את כל חטאי העבר, נאפס את כל כתמי ההיסטוריה, ובתשובה מאהבה – נהפוך אותם לזכויות כבירות! "כי ביום הזה יכפר עליכם" – ויטהר את ליבנו לעבדו באמת!
לכן אנו פותחים את היום הזה מתוך התלהבות ושמחה, באמירת הברכה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. בדמעות אושר והתרגשות גואה נברך את הברכה, המבטאת את שמחת ליבנו לנוכח הזכות הכבירה שרק אנו זכינו לה. אין עוד אומה בעולם, שמלכה נותן לה הזדמנות למחוק את כל חטאיה כלפיו ביממה אחת של תשובה ותחנונים. אנחנו זכינו, ועל כך אנו מודים! כי מי שמוחל וסולח לנו, אינו רק מלך, אלא גם אבא. ומול אבא – הכל נראה אחרת… לאבא יש רחמים מובנים על בנו, לבו מלא באהבה לבניו, ויהי מה. אהבתו האמתית אלינו, שוטפת כל חטא, מנקה כל עוון ומעניקה אינספור מתנות יקרות! כל מה שאנו צריכים, זה לחוש כבנים שחטאו לאביהם, להתחרט, ולחזור ולהתרפק על אבא שבשמים. לקרוא לו שוב ושוב בשם 'אבא', להזכיר אהבת אמת, לעורר את מעלתנו הנדירה.
את הסוד הזה חשף הרה"ק מקוברין זי"ע בביאור מדוע אנו מקדימים לרשימה ארוכה של בקשות את המילים 'אבינו מלכנו', ולא מסתפקים בלומר פעם אחת בתחילה ואחר כך להקריא את כל הרשימה. כי עיקר מטרתנו בבקשות הרבות והנרחבות הללו – לזכות לומר שוב ושוב 'אבינו מלכנו', לעורר ידידות, לקרוא באהבה, להדגיש את המילה 'אבא'… הבקשות חשובות, אך הרבה יותר חשוב לנו לזעוק מתוך געגוע: 'אבינו מלכנו, אבינו מלכנו – כי אנו בניך ואתה אבינו!' כשאנו מתפללים, אנו לא רק מבקשים. אנחנו מתחברים, מתחבקים ומתרפקים, על אבא שבשמים. אנו חוזרים וקוראים לו 'אבינו' כדי לזכור ולהזכיר את היחס יוצא הדופן שיש בינינו – שהוא אבא, ואנו בניו, ואנו כה נרגשים ומודים על כך. רק בזכות היחס האבהי שלו, זוכים אנו להתכבס ולהיטהר ביום הכיפורים, ולזכות ברוח נקיה וזכה, אפופת טוהר עילאי, שתלווה אותנו לשנה מבורכת ומאושרת!
עיסקה עם אבא…
היה זה במדינה שקטה, אולי אפילו נידחת. בתחילה היו אלו שמועות, אך עם הזמן הלך החשש והתבסס, עד שתפס את הכותרות הראשיות: פושע מסוכן מתהלך בחוצות קריה, עושה ככל העולה על רוחו, כאילו אין דין ואין דיין. אם לא די בזאת – מסתבר שהפושע הוא מומחה בינלאומי בבריחה, וכל מאמצי המשטרה לשים עליו את ידיה – עולים בתוהו… הפושע הפך למבוקש מספר 1 במדינה, תמונתו הופצה בכל רשתות התקשורת, והמושל הבטיח פרס כספי יקר ערך למי שיביא לחשיפתו. בסופו של דבר, התקיימה גם בפושע הזה האמרה 'סוף גנב לתליה', כאשר אחרי כמה שבועות הוא נמצא, נעצר, ונשפט. משפטו היה מרתק: כתב האישום היה ארוך וחריג בכל קנה מידה, והכיל מגוון רחב של עבירות חמורות, עד שניתן לומר כי לא היה סעיף בחוק שהנאשם דילג ולא עבר עליו כמה וכמה פעמים…רגע לפני הקראת גזר הדין, ידע הנאשם מה עתיד לקרות. עורכי הדין היו פסימיים, האוירה נטתה לחובתו, הוא כבר הבין שלא יצליח לצאת מהמשפט הזה בחיים… לפיכך, נקט בטקטיקה מעניינת, וביקש לדבר עם המושל בדחיפות, כי מידע יקר יש לו עבורו… אנשי המושל לא מיהרו להשתכנע, אך בסופו של דבר, כשהבהיר שוב ושוב כי מדובר במידע יקר ערך עבור המושל, נקבעה הפגישה. הנאשם הגיע אזוק בידיו וברגליו, ונעמד מול המושל, שכבר היה סקרן ומרותק. ואז פתח הנאשם ואמר:
"כבוד המושל, תשמע חדשות מעניינות: נכון יש לך בן שמסתובב עם אנשי עולם הפשע?" המושל היה המום. פניו החליפו צבעים, פיו נאלם לרגע, וראשו נזרק לאחור בחוסר שליטה. "זה לא יכול להיות…": מלמל בגמגום, "זה לא יתכן… איך אתה יודע על זה?!" – שאל בחוסר אמון. "אני יודע גם יודע" – השיב הנאשם בחיוך בלתי מוסתר. הוא ידע היטב כי הוא מכוון לנקודה הרגישה ביותר של המושל. "הוא גבוה קצת, עיניו חומות… הוא גם כשרוני לא קטן… נכון?" –
עיניו של המושל נפקחו לרווחה, תיאור בנו העלה בו דמעות. תדמית המושל הקשוח נעלמה ואיננה. עם הזכרת בנו – הוא הפך לרך ורחמן… קולו נשבר, גוש עלה בגרונו כשנזקק לטובות הנאשם כדי לברר את גורל בנו. "ומה קורה אתו? היכן הוא היום? הוא מתגעגע אליי? מה מצבו?" – המושל ירה את השאלות בסקרנות מהולה בגעגוע לבנו האהוב, שנעלם לפני 40 שנה ובחר לו חיי פשע דלוחים. "אנא, ספר לי…" התחנן המושל בדמעות, "אינני עומד בזה…"
בדיוק לרגע הזה חיכה הנאשם: "תשמע, אני מכיר אותו, אנחנו באים מאותו עולם, הוא דווקא היה חבר טוב שלי!"… "מה?!" – שאג המושל המופתע. "אתה מכיר אותו ממש מקרוב? היכן הוא? מה שלומו? האם הוא רוצה לשוב אליי?" הנאשם חייך, התכנית עובדת היטב… "תשמע, אדוני המושל, אני מציע לך עיסקה: אתה סוגר לי את כל התיקים, מנקה ומוחק את כל העבר שלי, ובתמורה – אני חוזר למוטב וגם מחזיר את בנך יקירך מביצת העבריינות, היישר לטרקלינך החם והנעים. כי רק אני יודע שגם הוא כבר מתגעגע אליך…"
אך שמע המושל את ההצעה, ומיד קפץ ואמר: "סגור! זו עסקת חיי! התיק שלך מחוק ומחול, אתה פותח דף חדש בחיים בלי שום ענישה, ואתה מביא לי את בני, אבל היום!" – אמר באושר ובהתרגשות. "הידד!" – קרא לעבר יועציו, "היום אני מקבל בחזרה את בני האהוב! מהיום אשוב לראותו עמי חי ופורח בארמוני!"
בימים אלו, עורך כל אדם את חשבון נפשו, עובר על ימי השנה החולפת, בודק האם התפלל בכוונה, האם השתמש במתנת הזמן וניצל אותה היטב, האם כל דיבוריו היו כהלכה, האם קבע עתים לתורה כראוי, האם התייחס לזולתו בכבוד ובהערכה, והאם לא חטא בבין אדם לחברו או בבין אדם למקום… המסקנות עלולות להיות לא נעימות – בכל תחום יש מה לשפר, בתחומים רבים ניכרת שממה רוחנית… אוסף כתמים לא נעימים, חטאים מצחינים, עבירות שלא היינו רוצים שיתבטאו בהיסטוריה שלנו, אבל הן כאן. ואנו יודעים כי כל זה עולה על כף המאזניים, ומכריע את דיננו לשנה שלמה – ואין פלא כי הפחד מחלחל בלבנו. כדלים וכרשים אנו דופקים בדלת, ומחפשים דרך להתמודד עם ההיסטוריה הלא נעימה הזו, וגם לזכות בשנה טובה…
ברגעים אלה, פועלים אנו כמו אותו נאשם. מתייחדים עם המלך – מלכו של עולם, ואומרים בדמעות חרטה: "אבא יקר, נכון שההיסטוריה מלוכלכת וכואבת, ואני יודע שאינני זכאי לכלום, כי לפי מעשיי – מצבי בכי רע. אבל אני מבקש כי תמחק את כל התיק שלי, תנקה את ההיסטוריה, תאפס את כל העבר שלי ותהפוך את אשמותיי לזכויות, ובתמורה אני משיב לך את בנך האובד – אותי! הלא אני בנך יחידך, ואתה אבי אוהבי… כמה הייתי שואף וחפץ לחיות תמיד בצלך, אך התרחקתי ולבי שבור, אני מלא בגעגועים לשוב אליך… ומי כמוך – אבא יקר, חפץ שבניך ישובו אליך, אתה רוצה לקבלם בתשובה ובאהבה… אז אנא, אבא אהוב ויקר, מחוק ברחמיך הרבים את כל חטאינו, ותקבל אותנו באהבה בחזרה לחיקך!'
כיצד להתמודד עם החושך?
התא הקטן היה צפוף וטחוב. ריח לא נעים שלט בו, וגם יצורים קטנים ועוקצניים הסתובבו בו בחופשיות. בתוכו, כאובים וצפופים, ישבו שלושת העבריינים שנכלאו כאן עד להודעה חדשה…אך הצפיפות והטחב, הסירחון והזוחלים, נחשבו לבעיה הקטנה. קשה מכל היתה העלטה הסמיכה, האפלה ששררה בתא בכל שעות היום והלילה. מדי בוקר נפתחה הדלת כדי חרך צר, הושלך מעט אוכל פנימה, ומיד נטרקה הדלת במהירות בקול שקשוק מפתחות, והחושך המוחלט שב לשליטה מליאה… קשה לשרוד בתא כלא צפוף ומחניק, קשה עוד יותר לעשות זאת בחושך כה סמיך ואימתני… בנוסף לכך, הסוהרים לא נתברכו ברחמים, והחליטו להקשות עוד על האסירים ושלחו את מזונם בצירוף כלים לא לגמרי מתאימים, כך הגיעה קערת מרק מלווה במזלגות, כשרק מצקת ענקית אחת הוצמדה לקערה. כך הוגש להם לאסירים האומללים עוף, כשכלי האוכל היו מערוך ומברשת…
בכל יום, נדרשו האסירים לשפע יצירתיות, כדי להצליח לאכול מהמזון בכלים המשונים הללו, ועוד בחושך מוחלט. חוש המישוש עמד להם לעזר, דרכו זיהו מדי יום הן את המזון והן את הכלים, וניסו לחבר ביניהם. אלא שרק שניים מהם התברכו בחוש מישוש מחודד, ואילו האסיר השלישי – ממש לא הצליח להסתדר… הוא ביקש מהם לסייע, ואחד האסירים נחלץ לעזרתו. מדי יום ניסה ללמדו פרק בהלכות מישוש באפלה, כיצד תופסים את הכלי במרכזו, ממששים ביד לכיוון הקצוות, עד שמבינים מה הידית ומה החלק הנוגע באוכל. אחר כך ניסה ללמדו להבחין בין התחושה העוקצת של מזלג משונן, לבין התחושה החלקה של כף, ועד לתחושה הכואבת של סכין חדה… במשך כמה שבועות, ניסה האסיר 'החכם' ללמד את חברו, אך הסוהרים היו מחוכמים ויצירתיים ממנו. ביום בו הבין האסיר מהו שניצל וכיצד הוא נחתך – החלו הללו להגיש דווקא מרק, שנשפך על האסיר הטועה, וניצוצותיו הגיעו גם לשני חבריו הנרטבים… ביום בו הבין המסכן כי מרק נאכל בכף ואיך לזהותו – החלו להביא פסטה, שהחליקה מהכף בקלות והפכה לעיסה דוחה על רצפת התא…
הימים חולפים, והאסיר המלמד כמו האסיר הלומד, הפכו מתוסכלים. כל יום מגישים כלים אחרים ומזון שונה, והם אינם מצליחים להדביק את הקצב וללמוד את הפרטים לאשורם… האסיר ממשיך להיחתך, חבריו ממשיכים להתלכלך, המזון לא מגיע לפיו, הוא נותר רעב, ונכשל בנסיונות הלמידה פעם אחר פעם…
התסכול הרב, הוביל את האסיר 'החכם' להתרעם על האסיר הנוסף השוהה עימם, והוא פנה אליו בטרוניה: "הרי שלושתנו כאן בתא, אני ואתה סובלים יחדיו מבורותו וטעויותיו של חברנו לתא, ולכן אני מנסה להתמסר ללמדו כיצד למשש, כדי שגם הוא יוכל איכשהו להסתדר בעלטה הנוראית ובחושך המוחלט השורר כאן. אך אני נושא בעול הזה לבדי למה שלא תתנדב לסייע?!" – מחה האסיר 'החכם', "הרי אתה רואה שאינני עומד בקצב, הסוהרים הללו מתחכמים ומביאים מזונות וכלים ממינים שונים עד שאנו מתבלבלים שוב ושוב, מדוע אתה לא עוזר לי ללמד את המסכן? אולי הגיע הזמן שתפסיק לגרד את הקירות בשעמום, ותסייע לי ללמד את חברנו איך להסתדר בעזרת חוש המישוש?!". השיב לו האסיר: "אתה אולי מורה טוב, אך אני אספר לך מה אני עושה לפתור את הבעיה, ותגיד לי את חוות דעתך… אתה מנסה ללמד אותו להסתדר בחושך, אך כל עוד כה חשוך כאן – לעולם יצליחו להתחכם איתנו ולהגיש לנו כלים לא מוכרים, מזון לא מזוהה, והתוצאות לא תאחרנה להישפך וללכלך… במקום זאת, אני עובד במרץ לקדוח חור קטן שדרכו ייכנס אור!
"תגיד לי אתה אם אינני צודק: הרי ברגע שיחדור לכאן קצת אור – כל הנסיונות לבלבל אותנו לא יועילו! אנחנו נזהה כל כלי, נכיר כל מנה, ונסתדר מצויין, בלי חוש מישוש ובלי למידה מורכבת! אם ייכנס לכאן אור – איש לא יצליח לבלבל אותנו יותר! האם לא חכם יותר לפעול כמוני?"
אנחנו מצויים כאן, בעולם הזה, והסוהר המציק לנו הוא היצר הרע. הוא מחשיך את הסביבה, מתחכם, לא חדל מנסיונותיו להכשיל אותנו, לגרום לנו להתלכלך… אנו מנסים לשמור את העיניים, ובטוחים כי אם רק נשנה את צורת הנסיעה בבוקר – יקל עלינו להתמודד. אך אז מגיע היצר היצירתי, ומציב מראות אסורים גם בדרך החדשה… יהודי בטוח שאם רק יעבור לדירה גדולה ונעימה – הוא יהפוך לרגוע ושליו. וכשזה קורה – הוא מגלה שם שכנים נרגנים, שמעמידים אותו בנסיונות קשים ביחסו אליהם, מדי יום ביומו… ככל שאנו מתמודדים מול הנסיונות – יצרנו הרע מתגבר ומתחדש, מתחכם איתנו, מעמיד אותנו בנסיונות חדשים שלא הכרנו בעבר, וכפי שאמרו חז"ל: 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום!'
לכן, המשימה הראשונה שלנו, היא להאיר את אפלת היצר. להכניס אור לתוך עולמנו, אור שיניס את הבלבול, יבריח את הנסיונות, יעניק לנו כוחות להתמודד מול תעתועי היצר והתחכמויותיו. האור הזה הוא בר השגה, והוא – אור התורה! המאור שבה מחזיר למוטב, מאיר את חיי היום יום, פותח אלומה בוהקת על חיינו, ונותן לנו את הכוחות להתמודד. מול אור התורה – כל כליו של היצר לא יצליחו, כל בלבוליו יירתעו לאחור. יהודי שמחובר לתורה ומתחזק בתורה – הוא איתן בהרבה, עמיד ומבוטח, שמחת החיים שלו מגנה ומצילה אותו מכל נסיונות היצר!
את יום הכיפורים נפתח בהתרפקות על ספרי התורה, בבקשת סליחה על כך שלא השתמשנו בכלי הזה מספיק, שלא הסתייענו בו במידה מספקת כדי להתמודד ולהתגונן. את בקשת התשובה אנו פותחים במילים 'השיבנו אבינו לתורתך' – כי כשנשוב לתורה ונתחזק בה – יהיה לנו הרבה יותר קל כל ההמשך: 'וקרבנו מלכנו לעבודתך', כמו גם לזכות ל'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך…'. בעמדנו בימי התשובה ותיקון המעשים, כשכל לב יהודי רוטט בהתרגשות וחוזר בתשובה על חטאיו, רצוי שנזכור את המשל הזה, אותו סיפר הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע, כדי שנחפש את הדרך לקדוח החוצה ולמצוא קצת אור, את אור התורה.
1/406