"פושט בגדי הזהב ליד לשכת בית אבטינס, לובש בגדי החול שלו וחוזר לשלום לביתו, וכל העם באים ללוותו ולהתברך מפיו. למחרת יוה"כ עושה יו"ט לאוהביו וקרוביו, כדי להודות להשי"ת על הזכות הגדולה שזכה לעבוד ביוה"כ ויצא בשלום מן הקודש"

תמיד של שחר ומוספים -בקצרה

• א. בחצות הלילה: תורמין את הדשן (כהן שזכה בפיס, טובל ומקדש ידיו ורגליו מהכיור. נוטל אפר מראש המזבח במחתה מכסף וצוברו סמוך לכבש במזרחו ונבלע במקומו).

הכהנים מסדרים ארבע מערכות על המזבח. (מערכה גדולה, שניה של קטורת, שלישית לקיום האש, ורביעית של יום הכיפורים) ומדליקים אותן. לאחר מכן כהן אחד מוסיף שני גזירי עצים למערכה הגדולה.

• ב. טבילה ראשונה: בעלות השחר מכריז כהן הממונה "האיר פני כל המזרח… עד שבחברון" – לוודא שהוא יום.

הכהן הגדול הולך לטבול במקווה שהוא בחול (ליד לשכת בית אבטינס, מעל שער המים). פורסים לו סדין לבן של בוץ פשתן לצניעות, פושט בגדי חול ובודק עצמו מחציצות. טובל (א) ומסתפג היטב, לובש שמונת בגדי הזהב ומקדש ידיו ורגליו (1) מקיתון של זהב, על יד הכיור.

ג. תמיד של שחר: כהן הממונה מכריז להביא כבש התמיד (בודקים אותו ממום בלשכת הגזית ומשקים אותו מים בכוס זהב. מביאים אותו לעזרה ומכניסים אותו לטבעת השניה שבמערב, בצפון המזבח). לפני השחיטה – כהן שזכה בפיס נכנס להיכל דרך פשפש הצפוני, ופותח שער הגדול של ההיכל מבפנים. בזמן השחיטה – הוא מדשן את האפר ממזבח הפנימי, לתוך כלי הנקרא 'טני' שהביא עימו, ומניחו על הרצפה ויוצא. אחריו נכנס כהן אחר ובידו כלי הנקרא 'כּוּז' מדשן את הפתילות והשמן הנותר מחמשת הנרות שבמנורה, ומניחו במדרגה השניה שבמעלות המנורה ויוצא.

ד. הכה"ג שוחט את כבש התמיד (רוב של שני סימנים), וכהן אחר גומר את השחיטה. הכה"ג מקבל את כל הדם במזרק, מוליכו, וזורקו שתי זריקות שהן ארבע, בשני צידי המזבח מזרחית צפונית, ומערבית דרומית [והשיריים שופך ביסוד הדרומי. אח"כ נכנס להיכל ומטיב חמש הנרות]. יוצק שמן ושם פתילות ויוצא. בינתיים הכהנים מתעסקים בתמיד – הפשׁט, ניתוח, הדחת האימורים והקרביים. שישה כהנים מוליכים בשיירה את אברי הכבשׂ והאמורים, ושלושה כהנים מוליכים אחריהם את מנחת הסולת וחביתי כה"ג והיין, עד אמצע מעלה הכבש. שם מוסרים לכה"ג שמולחם שם ומניחם במערב הכבש, מחציו ומטה. הכה"ג יורד מהכבשׁ ונכנס ללשכת הגזית יחד עם הכהנים המסייעים, וקוראים עשרת הדברות וקריאת שמע, ומתפללים שתתקבל עבודתם ברצון.

ה. שני הכהנים הנ"ל נכנסים שוב להיכל, הראשון שדישן את המזבח נוטל את הטני עם הדשן ומשתחווה ויוצא. השני מדשן את שני הנרות הנותרים, נוטל את הכּוּז עם הדשן ומשתחווה ויוצא. אחר כך שניהם שופכים את הדשן, במקום שצוברים את תרומת הדשן הנ"ל ונבלע במקומו. (הבהרה: כל ההשתחויות שבמקדש, היינו בפישוט ידיים ורגליים).

ו. הכה"ג נכנס להיכל ועימו שני כהנים שבידם מחתת הגחלים והקטורת, מסייעים לכה"ג בהכנות להקטרה ומשתחווים ויוצאים. הממונה אומר לו "אישי כהן גדול הקטר" ומשתחווה ויוצא. הכה"ג מקטיר קטורת הבוקר, ומיטיב שני הנרות הנותרים, משתחווה ויוצא. אחריו נכנסים הכהנים משתחווים ויוצאים. בשעת ההקטרה והטבת הנרות, מפנים את כולם אף מבּין האולם והמזבח. הכה"ג עולה באמצע הכבשׁ לראש המזבח, ועמו ששת הכהנים הנ"ל. הם מגישים לו את האברים שבכבשׁ, הוא סומך ידיו עליהם, וזורקם למערכה הגדולה. אחר כך יורד לשאת את כפיו בשם המפורש, יחד עם כל הכהנים על מעלות האולם. שוב עולה הכה"ג בכבשׁ ונוטל את מנחת הסולת, מולחו ומקטירו במערכה הגדולה, וכן עושה למנחת החביתין. לאחר מכן מנסך את היין, לקול שירת ונגינת הלויים. השיר נחלק לשלושה פרקים, ובכל פרק ופרק הכהנים תוקעים תר"ת, והקהל משתחווים על כל תקיעה. ע"כ סדר עבודת התמיד.

ז. קרבנות המוספין: מקריב פר ושבעה כבשים עם מנחתם ונסכיהם. וסדר הקרבתם בדיוק כמו בקרבן התמיד כנ"ל. מקריב קודם את הפר, ואח"כ את הכבשים. ועבודתם ע"י הכה"ג (שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הקרבה, וניסוך היין. שאר העסק בקרבנות ע"י הכהנים הנוספים כנ"ל). לפני ההקרבה על המזבח באים ללשכת הגזית, ומברכים 'רצה', 'מודים' ו'שים שלום'. ואז הכה"ג מקריב את האברים על המזבח כסדר הנ"ל, ושוב כל הכהנים נושאים כפיהם. לאחר מכן מקטיר את המנחות ומנסך את היינות, לקול שירת ונגינת הלויים, הכהנים תוקעים, והקהל משתחווים. ע"כ סדר המוספין.

(שאר קרבנות המוספין מקריבים לאחר קריאת התורה, כדלקמן).

ח. כשחל בשבת: מקדים להקריב שני כבשי מוסף שבת לפני מוספי כיפור, וכסדר הנ"ל. קודם ניסוך היין של כל המוספין, הכהנים עורכים את לחם הפנים ובזיכי הלבונה. את הלבונה מקטיר הכה"ג על גבי המערכה השניה, ולחם הפנים מחולק ביום כיפור ונאכל במוצאי כיפור.

סדר עבודת היום

א. טבילה שניה: הכה"ג מקדש ידיו ורגליו (2) מקיתון זהב ליד הכיור, והולך לטבול במקווה שבקודש [מעל בית הפרוה]. פורסים לו סדין בוץ, ופושט בגדי זהב, טובל (ב) ומסתפג. (לובש ארבעה בגדי לבן חדשים, ושוב מקדש ידיו ורגליו (3).

ב. וידוי ראשון: מביאים פר שקנאו הכה"ג מכספו, ומעמידים אותו בצפון העזרה כנגד בין האולם והמזבח, קרוב לפתח ההיכל, ראשו לדרום ומטה פניו למערב. (הכה"ג עומד במזרח ופניו למערב – להיכל). סומך ידיו בכל כוחו על ראש הפר בין שתי קרניו, ומתוודה עליו ועל ביתו (תחילה על השגגות, ואח"כ על הזדונות, ובסוף על המרידות). בוידויו, מזכיר ג"פ שם המפורש, "אנא השם" "אנא בשם" "לפני השם". השומעים הכהנים והעם כורעים ומשתחווים על פניהם בכל הזכרת שם המפורש (רמב"ם) ואומרים בשכמל"ו. (הכה"ג מאריך בהזכרת שם השם שבסוף פסוק "כי ביום הזה"… עד לסיום אמירת הקהל, ומסיים את הפסוק באמירת "תטהרו". וי"מ שזה ברכה שיתקיים בהם כן).

ג. הגורלות: לפתח העזרה שער ניקנור מובאים שני השעירים [שנקנו מכספי הציבור], ששווים בכל [במראה, בקומה, במחיר, ונקנים יחד. ומעמידים אותם בעזרה צפונית לשער ניקנור, כשפניהם להיכל].

הכה"ג עומד ביניהם ופניו להיכל, מעט אחריו עומדים – הסגן לימינו וראש בית אב לשמאלו. מביאים לפניו קלפי של חול [קופסת עץ שפתחה צר ובה שני גורלות חתיכות מזהב, באחד חקוק לה' חטאת ובאחד חקוק לעזאזל] ומערבבם היטב. מכניס שתי ידיו לקלפי, ונוטל בכל יד גורל אחד ומוציא ידיו במהירות, פותחן ומביט בהן. אם גורל של שם עלה בימינו, אומר לו הסגן "אישי כה"ג הגבה ימינך". ואם עלה בשמאלו, אומר לו הראש בית אב "אישי כה"ג הגבה שמאלך". מניחם על ראשי השעירים, ומיד יכול להסירם. כשמניח הגורל של שם, מכוון להקדיש את השעיר ומכריז ואומר "לה' חטאת", בשם המפורש. השומעים, כורעים ומשתחווים על פניהם ואומרים בשכמל"ו. הכה"ג מסמן את השעירים, על ידי קשירת לשון זהורית צמר אדום. שעיר של שם קושר בצווארו כנגד מקום השחיטה, ושיעורו בכל שהוא. ושל עזאזל קושר בין קרניו ושיעורו משקל שני סלעים [כ 40- גרם]. ומעמידו בשער ניקנור [שמשם עתיד להשתלח] כשפניו כלפי חוץ.

ד. וידוי שני, ושחיטת הפר: הכה"ג חוזר אל פרו הנמצא בין האולם והמזבח כנ"ל, ושוב סומך ידיו על ראשו ומתוודה, עליו ועל ביתו, ובפרט על אחיו הכהנים. וכנ"ל מזכיר בוידויו ג"פ שם המפורש, השומעים משתחווים ג"פ, ואומרים בשכמל"ו. מיד בודק סכין ושוחט את הפר רוב של שני סימנים, מקבל דמו במזרק זהב, וכהן אחר גומר את השחיטה. הכה"ג מוסר את המזרק לכהן העומד על הרובד הרביעי שבעזרה [המעלה העליונה בי"ב המעלות שבין האולם והמזבח, בתוך ארבע אמות לפתח האולם] שממרס את הדם [מערבב בנדנוד] עד לאחר הקטרת הקטורת בקה"ק, כדי שהדם לא יקרוש ויפסל.

ה. מחתת הגחלים: הכה"ג נוטל מחתה מיוחדת ליוה"כ, שהיא דקה וקלה, מזהב אדום [זהב פרווים – הדומה לדם פרים] המכילה ג' קבין [כ- 4 ליטר] ולה ידית ארוכה [אמה וחצי] עם ניאשתיק [נרתיק עור המחוברת במסמרים לידית- כדי שלא יכוה (ירושלמי) ולרש"י- טבעת בראש הידית להשמעת קול, משום "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"]. עולה באמצע הכבש לראש המזבח, ופונה למערכה הרביעית המיוחדת ליוה"כ, שמקומה במערב המזבח מול פתח ההיכל. מפנה את הגחלים העליונות הכבויות, ונוטל מחתה מלאה גחלי אש מהגחלים הפנימיות הלוחשות [גחלים אדומים ולוהטים שנתאכלו היטב מהאש]. יורד באמצע הכבש, ומניחו על הרובד הרביעי הנ"ל [ליד הכהן הממרס בדם].

ו. חפינת הקטורת: מלשכת בית אבטינס הביאו לפני הכה"ג מחתה מזהב, מלאה בשלושה מנים [כקילו גרם ורבע] של קטורת שחוקה דקה מן הדקה, ומלשכת הכלים הביאו לו כף ריקה מזהב. הכה"ג חופן מהקטורת מלא חופניו [תוחב שני צידי כפות ידיו בקטורת וממלאן ומצמידן – כל כה"ג לפי גודל ידיו] לא גדושות ולא מצומצמות, אלא מעט יותר ממידה ישרה, ומניחה בכף הריקה. את הכף עם הקטורת נוטל בשמאלו. ומהרובד הרביעי נוטל את מחתת הגחלים הכּבֵדה יותר בימינו, ועומד להכנס להיכל לכיוון קודש הקדשים. [שורת כהנים מקיפה אותו ומלווה אותו עד ההיכל, ומאחריהם שורת לויים, ומאחריהם שאר העם. כולם מברכים אותו, וזוקפים ידיהם בתפילה שיכנס בשלום ויצא בשלום. לרגלו קושרים שלשלת זהב שמא ח"ו… (זוהר ויקרא סז.)] לפני כניסתו לקודש הקדשים, מפנים את כולם מההיכל ומהאולם.

ז. בקדש הקדשים: הכה"ג נכנס לאולם ומשם להיכל, ומהלך בין המזבח והמנורה עד סוף ההיכל. בבית שני נכנס בין שתי הפרוכות מצד דרום, ששם קצה הפרוכת החיצונה פרופה [פתוחה, ואחוזה בקרס מזהב] ופונה לצפון, ומהלך לאור הגחלים. בדרכו מסיט במרפקיו את שתי הפרוכות, כדי שלא ישרפו מהגחלים שבמחתה (ירושלמי). כשמגיע לצפון, נכנס לקודש הקדשים דרך קצה הפרוכת הפנימית הפרופה שם ופונה לדרום, ומהלך בסמוך לפרוכת עד אמצעיתה, ושם מהלך למערב עד שמגיע לאבן השתיה (שגובהה ג' אצבעות בלבד). [בבית ראשון היתה פרוכת אחת בפתח, והכה"ג מסיט את הפרוכת ונכנס מיד בין בדי הארון, עד אבן השתיה שהארון מונח עליו]. מניח את המחתה על אבן השתיה [במקום שהיה] בין בדי הארון.

ח. הקטרת הקטורת: מחזיר כל הקטורת שבכף לתוך חופניו, ונזהר שלא ישפך לארץ אפילו כל שהוא, שלא יחסר ממלוא חופניו ותפסל החפינה. [לבל נשכח שהוא מחוסר שינה, ויחף, ובתענית, וכל כפרת עם ישראל תלויה בו, וכולו אחוז בהתרגשות מקדושת המקום, וגם אינו יכול להתעכב שהעם מחכה לו, והכל לאור העמום של הגחלים]. צורת החפינה: אוחז את שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה את הקטורת בגודלו לתוך חפניו (רמב"ם). כשכל הקטורת בחופניו [פותח ומברך בשם ומלכות "ברוך… אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו להקטיר קטורת" (מל"מ פ"א ממעה"ק ה"א ע"ש)] צובר את הקטורת על הגחלים [בצד הסמוך למקום של הארון שהוא רחוק מפניו, כדי שלא יכווה] כדי שהעשן ישהה מלבוא. עשן הקטורת מיתמר ועולה כמקל עד לתקרה, ומשם מתפשט לצדדים ויורד ומתפזר. הוא צריך להמתין שם עד שיתמלא הבית כולו עשן, כדי להסתיר את מראה המקום, שלא יזונו עיניו. [רוח הקודש שורה עליו, ופניו בוערות כלפידים (מד"ר), שומע את שירת הכרובים (זוהר), ומתפלל על עם ישראל שלא יכשלו בשלושת העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים (תרגום יוב"ע במדבר לה כה)] ואז פונה ויוצא, כשהמחתה והכף נשארים בפנים.

ט. התפילה: הכה"ג שב להיכל באותו הדרך שנכנס, ופוסע לאחריו כשפניו לארון [שזה דרך כבוד ויראה] עד שיוצא מהפרוכת הפנימית, ונעזר ע"י שמגשש בפרוכת מפני שהבית כולו עשן. [כיון שהקטורת רצויה וחביבה בשמים יותר מכל הקרבנות של כיפור, היא שעת רצון גדולה בשמים והתפילה באותה שעה מקובלת יותר, ככתוב "תכון תפילתי קטורת לפניך" (רבינו בחיי ועוד) לכן] כשמגיע להיכל, נעמד סמוך לפרוכת ומתפלל תפילה קצרה עבור עם ישראל – על הגשם, ועל הפרנסה, ועל הַולדות, על הפירות, ועל קיום המלכות. ולא היה מאריך בתפילתו אלא יוצא מיד לעזרה, כדי שלא להבעית את העם. [את תפילתו מתפלל בהיכל ולא בקה"ק, מפני שאינו ראוי להתפלל על גשמיות בקה"ק, שהוא מקום רוחניות) תפ"י יכין].

י. ההזאות: ביציאתו לעזרה נוטל את המזרק שבו דם הפר מיד הממרס, ונכנס פעם שניה לקה"ק באותה הדרך הנ"ל, למקום שהיה שם [ע"י גישוש – מפני העשן הסמיך, והחושך ששרר שם]. מזה מהדם שמונה הזאות באוויר כנגד עובי הכפורת, בטפח הסמוך לה. ולא מזה עליה ממש או מתחתיה, אלא מכוון שההזאות יפלו לארץ, מטפח הסמוך לארון הקודש ולכיוונו בשורה מסודרת, וזהו "כמצליף". [ובבית שני מזה כנגד המקום שהיה בין הבדים]. כשמזה, מונה את ההזאות בפיו כל הזאה בנפרד כדי שלא יטעה. "אחת, אחת ואחת, אחת ושתים", וכו'. דהיינו אחת שלמעלה ושתים שלמטה.

צורת ההזאה: טובל אצבע של יד ימין בדם, ומזה "אחת למעלה" דהיינו שגב ידו כלפי מטה ואצבעו למעלה, ומזה כלפי מעלה ואצבעו למטה, ומזה הטיפה למטה ליד הטיפה הקודמת, וכן בכל השבע הזאות. יוצא שכל השמונה טיפות מסודרות על הארץ בשורה, אחת למעלה קרובה לארון הקודש, ושבע למטה ממנה זו תחת זו. לאחר כל הזאה, מקנח אצבעו מהשיריים בשפת המזרק לפני ההזאה הבאה, ושוב טובלה בדם ומזה. ואין שיעור לטיפת ההזאה. בגמר ההזאות, פוסע לאחריו ויוצא מקה"ק להיכל בדרך הנ"ל, ומניח את המזרק על אחד משני כני הזהב שהיו בהיכל, ויוצא.

יא. דם השעיר: מיד בצאתו לעזרה מביאים לו את השעיר שעלה בגורל לה', שוחטו בצפון במקום שחיטת הפר, ומקבל את דמו במזרק זהב. נכנס פעם שלישית לקודש הקדשים בדרך הנ"ל לאותו המקום, ומזה מדם השעיר שמונה הזאות כפי הסדר שעשה לדם הפר, "אחת למעלה ושבע למטה". יוצא להיכל כנ"ל, ומניח את המזרק על הכן השני שבהיכל. נוטל שוב את דם הפר, ועומד בהיכל סמוך לפרוכת כנגד בין בדי הארון, ומזה מהדם אל מול הפרוכת שמונה הזאות "אחת למעלה ושבע למטה" כדרך הנ"ל, והטיפות נופלות לארץ בשורה מסודרת. מניח את דם הפר ונוטל את דם השעיר, ומזה גם ממנו שמונה הזאות באותו מקום "אחת למעלה ושבע למטה". טעם ההזאות: לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שארעו בקדש הקדשים ובהיכל, בדם הפר מכפר על הכהנים, ובדם השעיר מכפר על כל ישראל. בשעת ההזאות בהיכל, פורשים הכהנים גם מבין האולם והמזבח.

יב. עירוב הדמים: ההזאות הנ"ל, צריך להזות מדם הפר לחוד ומדם השעיר לחוד, ובסך הכל הן שלושים ושתים הזאות. אמנם אחת עשרה ההזאות שבמזבח הזהב, צריך שיהיו משני הדמים כשהם מעורבים יחד. לכן נוטל בידיו את שני המזרקים, ושופך את דם הפר האדום והמרובה לתוך דם השעיר החיוור והמועט, ומיד מחזיר את הכל למזרק של דם הפר, כדי שיתערבו היטב. [עירוב הדמים מסמל את אחדות העם – דם הפר של כפרת הכהנים, עם דם השעיר של כפרת ישראל (ס' ישמח ישראל)].

יג. ההזאות על המזבח: הכה"ג פונה לכיוון מזבח הזהב, ויוצא מהשטח שבין המזבח והפרוכת  כשהמזרק בידו. הוא עומד סמוך למזבח בצד דרום כשפניו למערב, ומזה מדם התערובת על ארבע קרנות המזבח. [מתחיל מקרן מזרחית צפונית, ופונה לימין לקרן צפונית מערבית, מערבית דרומית, ומסיים בקרן דרומית מזרחית. יש מפרשים – שהולך מקרן לקרן כסדר הנ"ל ומזה עליו, וי"מ – שממקומו מזה לקרנות המזבח כנ"ל. כמו כן י"מ – שמזה את הדם על הקרנות, וי"מ- שמורח את הדם על חוד הקרנות. בשלוש הקרנות הרחוקות מורח ממטה למעלה, ובקרן הסמוכה אליו מלמעלה למטה, כדי שלא יטנפו בגדיו והעבודה תפסל]. לאחר מכן, מפנה בעזרת מחתה את הגחלים והאפר [של קטורת הבוקר] מגג המזבח, [סמוך לקרן שבו סיים מתנותיו] ומגלה זהבו. מזה שם מדם התערובת שבע הזאות, וסופרן – אחת, שתים, שלוש, וגו' (תורת כהנים).

טעם ההזאות על המזבח: לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאירע במזבח. סך הכל ארבעים ושלוש הזאות, ואם חיסר אפילו אחת מהן לא כיפר, ולכן צריך למנותם. [וסימנך: "ג"ם הזאות עבדך הכה"ג נזהר בהם" שלא יחסרו יעכב הכפרה].

יד. שיירי הדם: בסיום ההזאות הכה"ג יוצא לעזרה, שופך את שיירי הדם שבמזרק בנקב המערבי שביסוד מזבח החיצון, שהוא הקרוב להיכל. משם יוצא הדם דרך אמת המים שבעזרה לנחל קדרון ונמכר לגננים.

טו. וידוי שלישי: הכה"ג בא לשער נקנור, שם ממתין השעיר המשתלח כשפניו לשער, כדי להתוודות עליו את כל עוונות בני ישראל. [לפי שהשעיר מכפר על כל העבירות שבתורה, הקלות והחמורות, השגגות והזדונות, הודע ולא הודע, כריתות ומיתות בית דין, (ואפילו חילול ה') והוא שעשה תשובה (רמב"ם)]. הכה"ג עומד מול השעיר כשפניו להיכל, וסומך שתי ידיו בכל כוחו על ראש השעיר בין שתי קרניו, ומתוודה על כל ישראל. מזכיר בוידויו ג"פ שם המפורש כנ"ל, והשומעים כורעים ומשתחווים בכל שם המפורש ואומרים בשכמל"ו, וכל אחד מתוודה בלחש על חטאיו בפרטות. [הכה"ג בוודויו, נותן כל עוונות ישראל על ראש השעיר, ומשביעם שלא יזוזו מראשו (תרגום יוב"ע). ובזה מתקיים הפסוק: "ונשא השעיר עשו שהוא שעיר עליו,את כל עוונותם עוונות של יעקב איש תם, אל ארץ גזירה"(בר"ה ס"ה ט"ו)].

טז. שעיר המשתלח: הכה"ג מוסר את השעיר ביד כהן "איש עיתי" [פי' המזומן לכך מערב כיפור, וכן שהגיע עיתו למות באותה שנה, והכה"ג יודע מיהו (זוהר)]. הוא יוצא דרך גשר שנבנה מערב כיפור, המתחיל בעזרה ומסתיים מחוץ לעיר [מפני קלי הדעת שלא יתלשו בשערו]. המשלח לוקח עמו את השעיר "לעזאזל מקום עז וקשה המדברה מקום שמם אל ארץ גזירה" צוק הנראה כגזור וחתוך, שהשעיר נגזר בו לאברים אברים. וכן שמצוה זו גזירה מהשי"ת. מקום זה רחוק מחוץ לירושלים 12 מיל [כ-12 קילומטר]. מיקירי ירושלים מלווים אותו עד לסוכה הראשונה. עשר סוכות הכינו מערב כיפור מירושלים עד הצוק, במרחק מיל אחד מהשני. בכל סוכה שובתים בני אדם מערב כיפור, שמלווים את המשלח מסוכתם לסוכה הבאה, ואיתם מזון ושתיה להציע לו כדי שירגיש פת בסלו, ואם נחלש מהצום ומתקשה בהליכתו, שיאכל וילך ולא יעכב את כפרת עם ישראל [ומעולם לא הוצרך לכך]. השובתים בסוכה האחרונה מלווים אותו מיל וממתינים לו שם, והוא ממשיך לבד עוד מיל עד שמגיע לצוק, והמלווים צופים במעשיו מרחוק. משם לירושלים היו מגדלי תצפית, כדי להודיע ע"י הנפת סודרין שהגיע השעיר למדבר, ואז יוכל הכה"ג להמשיך בעבודת היום כדלקמן. [בתחילה היו קושרין לשון זהורית בפתח ההיכל, וכשזכו היה מלבין וידעו שהגיע השעיר למדבר]. המשלח נוטל את לשון הזהורית מקרני השעיר ומחלקה לשנים, חציה קושר בסלע וחציוה בקרני השעיר. הוא דוחף את השעיר מראש הצוק בשתי ידיו (זוהר) לאחוריו, כדי שלא יעכב את הנפילה, והשעיר מתגלגל במורד ההר [דחייתו לצוק זוהי שחיטתו]. כשזכו, השעיר מתרסק לאברים אברים לפני שמגיע לאמצע ההר, ואז אומר בקול "כך ימחו עוונות עמך בית ישראל" (זוהר).

הוא מסתכל ורואה שהלשון הלבינה, ויודע  שהכפרה הושלמה. חוזר לסוכה האחרונה יחד עם מלויו, וממתין שם עד מוצאי כיפור, ואז חוזר לירושלים. למחרת יוה"כ בא לכה"ג, ומודיע לו שקיים את שליחותו, וכן שלשון הזהורית הלבינה. [המשלח- מטמא בגדים וכלים במגע, מיציאתו מירושלים]. (בטעם שעיר המשתלח- עי' רמב"ן ויקרא ט"ז ח',ובזוהר ויקרא ק"א ק"ב, באורך).

יז. פר ושעיר הנשרפין: לאחר שהכה"ג מוסר את השעיר למשלח, חוזר לפר ושעיר שהזה מדמם. חותך בשרם בסכין בבית המטבחיים, ומוציא את אימוריהם [שהם- החלבים, הכליות והחלב שעליהן, ויותרת הכבד] מניח כל אחד בנפרד בכלי שרת [הנקרא מגס] כדי להקטירם אח"כ על המזבח החיצון. את הפר והשעיר חותך לחתיכות גדולות, ולא מפרידן מהגוף , אלא מחוברות ונראות כקלועות זו בזו. מניחן על גבי שני מוטות המחוברים [כאלונקה] הנישאים על ידי ארבעה כהנים, לבית השריפה [בית הדשן] חוץ לירושלים. בבית הדשן מפרקים אותם לנתחים יחד עם העור שעליהם, ומכינים אותם לשורפם כליל, לאחר שיוודע שהגיע השעיר למדבר [שהוא משך כארבע שעות] כשנודע ע"י הנפת סודרין שהגיע השעיר לצוק, הכה"ג יוצא לעזרת הנשים לקרוא בתורה, ובאותו הזמן שורפים את הפר והשעיר, עד שנעשה אפר-במעמד רבים. [השורפם, מטמא בגדים וכלים במגע, מיציאתו מחוץ לעזרה]. הרואה שריפת הפר והשעיר, אינו יכול לראות קריאת הכה"ג בתורה.

יח. קריאת התורה: הכה"ג יושב בעזרת הנשים [לנוח, כיון שאסור לשבת בעזרה] והעם עומדים לפניו. שמש בית הכנסת שבהר הבית מביא ספר תורה, נותנו לראש בית הכנסת שנותנו לסגן, והסגן מוסרו לכהן הגדול [כדי להרבות בכבודו]. הכה"ג עומד ומקבלו, פותחו ומברך ברכת התורה, וקורא בפרשת "אחרי" את סדר העבודה. בעוד שהמתורגמן מתרגם, הוא גולל את ספר התורה לפרשת 'אמור', וקורא בו עוד כמה פסוקים "אך בעשור" וכו'. הוא גולל את ספר התורה ומניחו בחיקו, ואומר: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן". דהיינו שיש עוד קריאה הנמצאת בפרשת 'פנחס', ושייכת למוספי כיפור, שאותה קורא על פה, כדי לא להטריח את הציבור בהמתנת גלילת ספר התורה. לאחר הקריאה מברך שמונה ברכות [על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפילה]. מחזירין את ספר התורה למקומו. כיון שקריאה זו אינה עבודה, יכול לקרותה בבגדי לבן אחרים משלו [אבל לא בבגדי זהב] לאחר קריאת התורה: כל אחד מהנמצאים שם מוציא ספר תורה שהביא [מערב כיפור] מביתו וקורא בו, כדי להראות נוי ספר התורה והידורו, ותפארת בעליו שטרח להתנאות במצוה.

יט. טבילה שלישית: הכה"ג שב לעזרה מקדש ידיו ורגליו (4) ליד הכיור, ופושט בגדי לבן בבית הטבילה [ונגנזים בלשכת פנחס המלביש, עד שמקריבים, "ולבשם" בלו-שם].טובל בקודש (ג) ומסתפג, לובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו (5). שאר הקרבנות: תחילה מקריב את שעיר החטאת החיצונה, שהוא ממוספי היום. שוחטו בצפון, מקבל את דמו במזרק, מוליכו ונותן מדמו באצבעו על ארבע קרנות מזבח החיצון, [טובל אצבעו הימנית בדם ומורחה בחוד הקרן] ושיירי הדם שופך ביסוד הדרומי. מוציא את האימורים ונותנן במגס, מולחם, ומקטירם אחר כך. בשר השעיר נאכל לכהנים במוצאי כיפור. לאחר מכן מקריב את אילו [שקנה מכספו] ולאחריו את איל העם [שהוא איל המוספין, ומכוון להקריבו מדין עבודת היום ומדין מוסף] וסדר הקרבתם כתמיד של שחר. מיד לאחר הקרבת האילים, הכהנים נושאים כפיהם. כעת מקטיר הכה"ג את אימורי הפר ושעיר הנשרפים הנ"ל, ואימורי שעיר החטאת לאחר שמולחם, וכן את מנחת האילים, במערכה הגדולה שבמזבח. מנסך את היין לקול שירת הלויים ותקיעות הכהנים.

ע"כ סדר מוספין. כשגומר את המוספין, מקריב קרבן תמיד של בין הערביים לאחר חצות היום, כסדר הרגיל בכל יום. שני כהנים מוסיפים שני גזירי עצים למערכה הגדולה. עבודת התמיד נעשית רק ע"י הכה"ג, והכל כסדר הכתוב לעיל בתמיד של שחר [אלא ששחיטתו בטבעת השניה שבמזרח]. לפני ההקרבה באים ללשכת הגזית להתפלל ולקרוא ק"ש ועשרת הדברות ושלוש ברכות, ואח"כ מקריב את קרבן התמיד על גבי המזבח.

כ. טבילה רביעית: מקדש ידיו ורגליו (6) ופושט בגדי זהב. טובל בקודש (ד) ומסתפג, לובש  ארבע בגדי לבן חדשים [פחותים משל שחרית] ומקדש ידיו ורגליו (7) . נכנס לקודש הקדשים פעם רביעית באותה הדרך הנ"ל, ומוציא את הכף והמחתה שהכניס בבוקר, ויוצא משם כדרך הנ"ל.

כא. טבילה חמישית: מקדש ידיו ורגליו (8) ופושט בגדי לבן [וגם הם נגנזים כנ"ל] טובל (ה) ומסתפג, לובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו (9). נכנס להיכל, ומקטיר קטורת של בין הערביים בסיוע שני כהנים. אח"כ מיטיב את המנורה ומדליקה, משתחווה ויוצא, ומברך את העם בברכת כהנים ע"י נשיאות כפים, יחד עם כל הכהנים. עולה למזבח ומקריב את מנחת התמיד ומותר מנחת חביתי כה"ג, מנסך את היין לקול שירת הלויים ותקיעות הכהנים. מקדש ידיו ורגליו (10) ופושט בגדי הזהב ליד לשכת בית אבטינס, לובש בגדי החול שלו וחוזר לשלום לביתו, וכל העם באים ללוותו, ולהתברך מפיו. למחרת יוה"כ עושה יו"ט לאוהביו וקרוביו, כדי להודות להשי"ת על הזכות הגדולה שזכה לעבוד ביוה"כ ויצא בשלום מן הקודש. [והיה מצווה לצורף שיעשה לו טס מזהב, ויכתוב עליו שמו ושם אביו, והשנה ששימש בה, וברכה לבניו שיזכו אחריו (סדר הדורות)].

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"

ונזכה לראות כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם, וסדר העבודה במקומה, אכי"ר.