בפרשתן (כב לא), 'ויגל ה' את עני'…
הנה רבות מצינו בדברי חז"ל ובקורות הימים ענין זה של 'ויגל ה" – כי אדם המהלך בזה העולם אינו רואה את הנעשה לפניו, אף דברים ההווים במציאות, עד שהקב"ה 'פוקח עיוורים' – פותח עיניו והכל נגלה לפניו, כיו"ב מצינו גבי פרנסתו של אדם וכביאורו של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע בפרשת חוקת (תרנ"ט ד"ה בפסוק) במה שציווה הקב"ה את משה 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו' (כ ח), על פי מה שפירש הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע מה דאיתא במדרש (בר"ר נג יד) 'אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם מן הכא (בראשית כא יט) ויפקח אלוקים את עיניה'
וז"ל: 'וכי לעולם כל הנצרך לכל בריה מוכן בכל מקום ובכל עת רק שמוסתר מעין הגשמי, וכשהקב"ה מאיר עיניו רואה שהכל לפניו'. וזה היה רצונו ית' באומרו 'ודברתם אל הסלע', שיפקחו עיני בני ישראל ויראו כי המים מוכנים להם מכבר בסלע.
סיפר הרה"ק ה'דברי שמואל' זי"ע, כי פעם דרש ה'אור החיים' הק' לפני אנשי קהילתו, ובדבריו הציע להם להיות מתלמידי רבי מאיר האומר (אבות ד יב) 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', ומעתה יעסקו בעסקיהם ובמסחרם רק בשלושת ימים הראשונים שבשבוע, ובשאר הימים יעסקו רק בתורה, והוסיף להבטיחם כי הוא ערב בדבר שפרנסתם שהורגלו בה לא תתמעט ולא יחושו כל מחסור.
ואכן, כל בני העיר יחדיו שמעו בקולו ועשו כדבריו, וממילא נשתנו למעליותא כל אורח חייהם. בתוך שבועות אחדים הורגלו גם אלו שעמדו עמם בקשרי מסחר ומלאכה, שאין להם עסק ודיבור עמם מליל רביעי בשבת ועד ראשון בשבת, ומאז שרתה הברכה במעשיהם ולא חסרו מאומה מקצבת פרנסתם, אף שקיצרו הרבה בזמני עסקיהם.
כך נמשך הדבר כמה שנים, עד שיצא ה'אור החיים' הק' ממקומו ללכת לארץ ישראל, ופנה זיווה של מרוקו. מאז גבר יצרם אט אט, והחלו להטיל ספקות באמונתם התמה, שמיעוט עסק אינו מפחית מרווחיו, עד שנשתכחה מהם ה'קבלה טובה' שקיבלו על עצמם בעוד רבה בעירם, ושבו לנהל עסקיהם בכל ימי המעשה. אפס, הם סברו שבכך יכפילו את הכנסתם, אך למעשה גילו שאדרבה, לא נוספה פרוטה אחת לכיסם, ועם כל עמלם הגדול לא השיגו דבר. וראו עין בעין שצדקו דברי רבם ופרנסה הקצובה לאדם מן השמים אינה תלויה במשך עמלו (מסוד שיח חסידים).
כתב הרד"ק על הפסוק (תהילים קמה יז) 'צדיק ה' בכל דרכיו', שעיננו הרואות שבעלי חיים טורפים זה את זה וכגון חתול טורף את העכבר ואוכלו, ולכאורה צ"ב, וכי איזה צדק יש בדבר, אלא שהקב"ה יודע כי הגיע זמנו של העכבר למות – מסבב ומזמינו אל החתול שיטרפנו ובכך תשבע נפשו. ונמצא שלא 'החתול' הרג את העכבר, אלא הוא מת כי תמו קיצבת שנות חייו, אלא הקב"ה שמנהיג עולמו מביאו אל החתול שמאחר שכבר ממילא נגזר על העכבר למות מוטב שיהא זה על ידי חתול לפרנסתו ולמאכלו.
וז"ל הרד"ק, כי בצדק וביושר נותן לכל אחד אוכל, ואע"פ שהחי טורף את החי ואוכל, כמו החתול לעכבר והאריה והדוב והנמר ושאר החיות האוכלות חיות אחרות וכן העופות הדורסים לעופות אחרים, הכל צדק מאתו, כי גם לחיות ולעופות הנטרפים נתן להם גם כן מאכלם בחייהם, אלא שבהגיע קיצם למות גזר מקודם שתהיה מיתתם פעמים בהנאות בעלי חיים אחרים וכו'.
מעתה צא ותאמר ל'מחותן' הדואג יומם ולילה, היות ומתקרב זמן נישואי בנו או בתו ועדיין אינו רואה כל פתח לישועת ממון, וכן לכל איש ייאמר, בהגיע 'יום הדין' – יום פריעת הקרעדיט קארד (כרטיס אשראי) ואינו מוצא מנוח לכף רגלו מחמת ה'קושיא' מאין יבוא עזרי, או הבחור שהוא והוריו ממתינים בכליון עיניים לתשובה מ'הנהלת הישיבה' האם התקבל אליה או… וכיו"ב רבות, ידע כי לעולם כל הנצרך לכל בריה מוכן בכל מקום ובכל עת… ובבוא היום תמצאנו.
אגב גררא בענין הפרנסה, שמעתי מצדיק מופלג אחד, בנש"ק שליט"א שזכה להשיא את בתו לפני כשבועיים ימים, וכה היה מעשה, מזה זמן רב קבע את זמן החתונה בט"ז לחודש סיון, כידוע שבזמנינו אנו, צריכים המחותנים לסדר את התאריך של החתונה עם 'בי"ד של עשרים ושלושה' בעלי מלאכות, ה"ה בעלי האולם (זאל), מזמרים ומקישי כלי זמר וכו', גראמער ל'קבלת פנים' עורכי חופות ומצוות טאנץ, יש המגדילים עשות ומזמינים צלמים (photographers), עורכים הפרחים וכו' וכיו"ב… ואילו בן דודו קבע לעשות נישואין לבנו באותו אולם ב'חמישה עשר בו'. והנה, זמן קצר אחר שסידר את זמן החתונה עם כל הנ"ל פנה אליו 'מחותנו' של בן דודו, בבקשה, הואל נא בטובך לשנות את זמן החתונה ליום ט"ו לחודש, היות והנני רוצה להשיא את בני ביום ט"ז, כי מתחילה קבעתי ליום ט"ז, אבל זה עתה נודע שביום זה חל היא"צ (יום השנה) של זקנתו של המחותן שלי שהוא בן דודך, והננו מעדיפים שלא להשיא את בנינו ביום זה, מתחילה חשב בעל המעשה שלא להתייחס לזה כלל, שהרי כאמור עליו לערוך עתה שינויים בקרב כ"ג בעלי המלאכה לשאלם אם הם פנויים עבורו ביום ט"ו ולהזמין אותם מחדש, ובפרט שהיא"צ אינו אוסר לזקנתו של החתן להשתתף בשמחת החתונה, אבל הלה שהוא בעל מידות מופלג העביר על מידותיו כדרכו בקודש ושינה את הזמן ליום ט"ו לחודש. מה עשה הקב"ה, הנ"ל מצא את עצמו באותם הימים בעיר הבירה לאנדאן לצורך עסקנות, ובבואו לפני אחד הנגידים בעם, נדבר עמו אחר פרישת שלום, ובתוך דיבורם נודע ששניהם עתידים להשיא צאצאיהם בט"ו לאותו החודש, ומן השמים סבבו שזה הנגיד ישאל מה הם הוצאות ליל הנישואין ושלח למיודעינו את הסכום במלואו – במזומן, כחודש לפני מועד הנישואין, הוסיף לי בעל המעשה כי אילו היה עומד על שלו – ובצדק, כי מדוע יטרח כ"כ הרבה לכבוד בקשת בן דודו כשאין כל צדק בבקשה, לא היה מקבל מאותו הנגיד יותר מ360 פונט כ'הכנסת כלה', ובזה קיבל ממנו שלושים ידות ככה, ראה נא כוח של מעביר על מידותיו ומוותר על שלו…
וכבר אמרו, כי ידוע מאמר קדמונים 'טראכט גוט וועט זיין גוט' (חשוב טוב, ואכן יהיה לך כל הטוב), הוסיפו לאמר, שלא לחשוב כלל אודות העתיד, זוהי מעלה עדיפה פי כמה וכמה.
בפרשתן (כד ג-ד), 'נאום הגבר שתום העין… נופל וגלוי עיניים'. כתב השל"ה הק' (תורה אור עיי"ש כל הענין באריכות), דע כי אין רע יורד מלמעלה לאומה הישראלית כי בנים הם לה', ואף שחרה אף ה' בהם בחורבן המקדשות וגלות ישראל לבין האומות… הכל הוא לטובתם.
ביודעי ומכירי קאמינא, בבחור מבני ברק שבא בקשרי אירוסין עם בת ת"ח מעיר מאנארא, והיו הכל ששים ושמחים – ק"ו הוריו ובני משפחתו, אך, לדאבון לב בשבוע האחרון לפני שבת אויפרוף (עליה לתורה) שלו אושפז ה'חתן' בבית החולים, ואך בקושי שחררוהו לביתו בערב שב"ק כשבידם 'בשורה' קשה, שהוא לוקה במחלת ה'סוכרת' (Diabeetes) ה"י, ומיד אחר השבת בטרם צאתו לחו"ל לנישואיו התקינו לו בצמוד לגופו מכשיר המודד בכל עת את כמות הסוכר שבגופו (כאשר הסוכר עולה או יורד מידי הרבה המכשיר מצפצף להודיעו על כך), בני המשפחה קיבלו את הידיעה בקושי אבל באמונה שהכל לטובה.
בעזהשי"ת הצליח החתן, עלה על דרך המלך והקים בית נאמן בישראל (גם נתמנה שם ל'מרביץ תורה'), כעבור שנה נולד לו בן למזל"ט, בליל שב"ק אחר ה'סעודה' פנה ללכת מבית חותנו לעבר ביהמ"ד שם ערך את ה'שלום זכר', והקדים ללכת יחידי מפאת השעה המאוחרת. והנה, על הדרך הוצרך לעבור ב'יער' קטן והוא מקום שרבים חוששים מעבור שם בלילה (מסכנת אינשי דלא מעלי), אך בלית ברירה עבר שם במהירות, ו… אשר יגור בא לו, כמה 'שחורים' נטפלו לו וכמעט רצחוהו נפש, ולא ניצל אלא בנס גדול, כי בהפילם אותו ארצה החל המכשיר הנ"ל לצפצף בחזקה, מיד נפלה עליהם אימתה ופחד, בחשבם שהמכשיר הלז מזעיק אליו הצלה, והוא מודיע לשוטרים איה מיקומו בזה הרגע… ומיד נסו מן המקום במנוסת חרב, ובכך ניצול ממוות לחיים, ונמצא שצרת ה'סוכר' הצילתו ממוות לחיים.
והעיקר שלא יאבד משלוות נפשו בבוא אליו עת צרה ומצוקה אלא יתחזק באמונה פשוטה כי הכל מן השמים לטובתו וירווח לו. כי זה כל האדם – ההתחזקות ביישוב הדעת, כמו שכתב הרה"ק מקאבריו זי"ע באחד ממכתביו (הובא ב'תורת אבות' מכתבי קודש, ג) כל הון דעלמא לא ישוו לשעה אחת שאיש ישראל עומד בישוב הדעת, ובדעה מיושבת.
וכך פירש הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע (קובץ שיחות למשמרה הראשונה) כי המן רצה להומם ולאבדם (אסתר ט כד) – כי ידע שלא יוכל 'לאבדם' אלא אם מקודם יהיה 'להומם'. שיבלבל את ישוב דעתם, ומשם יבוא לאבדם לגמרי. וכמעשה זה ממש היו בלעם ובלק, ונרמז בב' האותיות הראשונות של שמם 'בל בל', כדאיתא בזוה"ק (ח"ג קצט:) שעצת בלעם היא לבלבל יהודי שלא ידע מעלתו.
ומתוך הבלבול יפול לגמרי כדאיתא בזוה"ק (ח"ג קצד. רפא:) שב' האותיות האחרונות של שם בלע"ם ובל"ק עולה לתיבת עמל"ק, שמתוך ה'בלבול' יביאו את היהודי לבחינת עמלק – לקררו לגמרי מאמונתו.
ויתבונן במעשה דפרשתן – הנה בלק ועמו נבהלים כהוגן מבני ישראל העומדים בסמוך לגבולם, והם קוראים לבלעם שיבוא לקללם פעם אחת ושתים – שרים רבים ונכבדים, וכל טצדקי עשה בלק בהלוך ושוב בכדי להורג את ישראל כיון שחשש מהם 'עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה', אבל באמת כל זה לא היה אלא פחד שווא שאין בו ממש, שהרי בני ישראל נצטוו מזה עידן ועידנים שלא להלחם עמהם – 'אל תצר את מואב'… ובני ישראל לא חשבו עליו כלל, והוא כבר הפך עולמות, והכל בטעות גמורה – כיו"ב נדמים אנו בשעה שאנו מדמים כי פלוני רוצה להרע לנו, ומשנהו רוצה להזיק לנו וכיו"ב רבות מ'דמיונות' הגוזלים מאתנו את שלוות הנפש, ומפריעים לנו מלישון בלילה על משכבנו, אף מוציאים אנו על כן ממון רב, והרי אין כאן אלא דמיון בעלמא – על סמך אלו דמיונות וראיות הוכחת שפלוני בא להזיקך…
ובכן במקרים רבים 'בניין' המריבה והמחלוקת נבנה על 'יסודות' של טעות גמורה ודמיון פורח, אך השטן אינו מוותר על ההזדמנות שנקרתה לפתחו ואינו נותן מנוח וזמן לחשוב על הטעות ולעצור את המחלוקת, וכך מתגוללים רבים מאחינו בני ישראל בצרות וייסורים של המריבות ופירות ביאושיהם מחמת איזה טעות שווא בתחילת הריב. פלוני כועס על רעהו שלא הזמין אותו לנישואי בנו, ובאמת הלה לא התכוון לכך כלל, רק אירעה טעות ברשימותיו או עיכוב במשלוח הזמנה, והנפגע כבר נכנס לריב ומדנים, וזה משיב לו כגמולו על פי תילי תילים של השערות שמבין מדוע משנהו כועס עליו. והשטן לא מניח להם. וכך בונים אנשים תילי תילים של מריבות, הם וב"ב וכל הנלוים עליהם על דברים שלא היו ולא נבראו וגם לא עלתה על ליבם. ה"י (הוסיף על כך ת"ח אחד, ומדוע בלעם לא העמיד את בלק על טעותו, מדוע לא אמר לו – אסור להם לריב איתך… כי רצה להרוויח את הכסף והכבוד…).
וכך כתב הגר"ש הירשלר שליט"א בספרו, סיפר לי מחותני הר"ר יצחק ווייס שו"ב דאנטווערפען, ששמע מהגה"צ רבי משה האגער ראש ישיבת סערט ויזניץ זצ"ל, שפעם אחת נכנס אל הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, ומצאו שרוי ברוגז, שאל אותו מה קרה, אבל מרן החזו"א לא רצה להשיב לו, ורק לאחר ששאלו בשנית והפציר בו, אולי אוכל לעזור, נאות מרן החזון איש לספר כדלהלן, בשבת שעברה עלינו לטובה, ישבתי במרפסת הבית ועסקתי בתורה, לפתע פרח עוף מעלי ולכלך את הקאפלוטש (כובע עליון) שעל ראשי בצואה, משעמדתי ללכת לביהכנ"ס לתפילת מנחה, החילותי לחשב – במה אכסה ראשי בעת התפילה, שהרי כובע זה מטונף הוא, ואסור לנקותו בשבת, שמא תאמר, אלבש את הכובע של ימות החול, הרי שבת היום ואין ללבוש בו בגדי חול, מאידך, להתפלל בלי שום כובע עליון גם כן אינו נכון מחמת כבוד התפילה, בלית ברירה, התעטפתי ב'טלית' וכך נכנסתי להתפלל.
והנה, באותה שעה התפלל עמנו רב אחד, שראה את הדבר המשונה הלז, והירהר בלבו, בוודאי יש לו ל'חזון איש' איזה ענין בזה, לכן בבואו לביתו אחר התפילה חקר ועיין בכמה וכמה ספרים, עד שמצא (לפי דעתו) מקור למנהג הזה, ואחר השבת שלח אלי מכתב עם 'מראה מקומות' בו ביאר את מקור הדבר ללבוש טלית במנחה של שבת, והעלה בסוף דבריו, אקווה שכיוונתי לדעתו הגדלה של החזון איש.
סיים מרן החזון איש בכאב ואמר בחריפות, מדוע לא שאל אותי, הרי הייתי משיב לו את הטעם האמיתי, אבל כעת, שהחליט מעצמו מה שהחליט, לא לדעתי כיוון, אלא לדעתו של העוף המלכלך…
(באר הפרשה, בלק תשע"ח)