"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מִי אָנֹכִי" (שמות ג', י"א)
המילים "רב משה", מעלות חיוך בלב שומעיהן אפילו היום, שנים רבות אחרי פטירתו.
ר' משה, מנהיג הדור הבלתי מעורער, גילם את המושג 'מתיקות התורה' בחיוכו הקורן, שנדמה היה כי הוא זורח באור של מיליון וואט. אולם מתחת לכפפת הקטיפה הזו שכן ברזל יצוק של גדלות אמתית, זו של פוסק הדור שקבע את ההלכה ליהודי בכל העולם.
כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, שלחו אותי הורי ללמוד בישיבת סטייטן איילנד…
אבי חש שהלימודים בסטייטן איילנד יספקו לי הזדמנות לגדול לצדם של גדולי הרבנים, תחת הנהגתו של מנהיג הדור, ר' משה פיינשטיין, ובנו הרב ראובן בכבודם ובעצמם. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בהיכל הישיבה, שבה נחו עיניי על ר' משה פיינשטיין. היה זה ביום הראשון או השני של ה'זמן'. לפתע נגלתה בפניי דמות גדול הדור במלוא הדרה; אדם נמוך קומה, בעל פנים קורנות ונועם שמילא את החלל, ועטף כל אחד ואחד מהבחורים. אותו רושם ראשוני נותר עמי כל חיי.
כל אדם שהיה עומד בפני ר' משה, היה חש מיד שהוא עומד בפני שר התורה. אי אפשר היה לא לחוש שזהו אדם יחיד ומיוחד. הלימוד בישיבה במחיצת ר' משה היה מתוק לאין ערוך מביקור חד פעמי בביתו. לימוד בישיבה פירושו היה, שגדול הדור הוא חלק מחיינו, ואנו היינו מלאי תודה על ההזדמנות הנדירה.
● ● ●
הישיבה מנתה אז ארבעים בחורים ועשרה אברכי כולל. לא הייתה מזכירה, וגם לא משרד… מכשיר הטלפון היחיד בישיבה היה תא טלפון ציבורי שהוצב בבניין. אחר הצהריים אחד, כשירדתי במדרגות הישיבה, ראיתי את ר' משה ממתין בסבלנות מחוץ לתא הטלפון. בימים אלה שיחה טלפונית מקומית עלתה דיים (מטבע שערכו עשרה סנט). ר' משה פנה אלי בשאלה: "אפשר האסטו א דיים? (אולי יש לך מטבע של דיים)?".
"אין לי דיים", השבתי. "אבל יש לי קוואדער (מטבע שערכו עשרים וחמישה סנט)".
"לא, אני צריך דיים".
"ראש הישיבה", ניסיתי לשדל, "אפשר להשתמש במטבע של קוואדער".
אך ר' משה היה נחרץ בדעתו: "אני זקוק לדיים ולא יותר".
משראיתי שר' משה מסרב להשתמש במטבע שברשותי, רצתי ברחבי הבניין עד שמצאתי מישהו שיכול לפרוט את המטבע. חזרתי במהירות אל ר' משה ומסרתי לו את המטבע. הוא שמח מאד והבטיח: "אחזיר לך את החוב". מדובר היה בסך הכל במטבע שערכו זעום, ואני שמחתי מאד שעשיתי חסד עם ר' משה. תוך רגעים אחדים שכחתי מהאירוע לחלוטין.
בהמשך היום, כשנכנסתי לבית המדרש לתפילת מנחה. דפק הרב ראובן על הבימה והכריז: "ראש הישיבה מבקש מהבחור שהלווה לו כסף לגשת אליו, כדי שיוכל להחזיר את החוב". ארך לי שניות אחדות להבין שהרב ראובן מתכוון אלי. לגמרי שכחתי מהאירוע. גם אחרי שהבנתי לבסוף שהכוונה אלי, לא השמעתי הגה. התביישתי ללכת לקדמת האולם, כשכל בני הישיבה נועצים בי עיניים, כדי לקבל מראש הישיבה מטבע של דיים. מה הם בסך הכל עשרה סנט?!
שתקתי.
דממה השתררה בבית המדרש. כשראה ר' משה ש'מיטיבו' אינו מתכוון להזדהות, סימן בידו לרב ראובן להתקרב אליו ולחש כמה מילים על אוזנו. הרב ראובן חזר אל הבימה והכריז הכרזה נוספת: "ראש הישיבה מבקש מאד מאד לשלם את חובו", הוא קרא בכובד ראש, "אנא לגשת אליו כדי שיוכל להחזיר את הכסף". כשראיתי שר' משה לא ינוח ולא ישקוט עד שהענין יסודר, פניתי לאחד מאברכי הכולל והודיתי, שאני הוא שהלוויתי לרב משה את המטבע. האברך הוביל אותי אל ר' משה, והוא חייך מאוזן לאוזן בשעה ששילם את חובו הפעוט.
גדול שימושה
היה זה עבורי שיעור חי להוראת חז"ל: "דין פרוטה כדין מאה"; אותן הלכות בדיוק חלות על הלוואה של פרוטות ועל הלוואה של מאה או מיליון דולר. עבור בן תורה – אין הבדל. האירוע הותיר עלי רושם רב. עבור ר' משה חוב היה חוב, ומוכרחים להחזירו, וככל שיעשה זאת מוקדם כן ייטב.
לטבעו הנעים של ר' משה ולמידותיו הנעלות היו השפעה עצומה. אנו הבחורים בחנו את הנהגותיו בשימת לב, וניסינו להידמות לו ולחקותו. מספר בחורים, שידעו כמה מוקדם הוא משכים ללימודיו, ניסו גם הם להתאמץ ולהתעורר לסדר בוקר מוקדם, כמו ראש הישיבה בן השמונים. מראהו של גדול הדור היושב ולומד בכל שעות היממה, הותיר חותם בל ימחה בלב כל אחד מתלמידי הישיבה. דמותו העניקה לנו הבנה לאלו דרגות עלינו לשאוף.
לפני בואי לישיבת סטייטן איילנד לא הייתי מתמיד גדול, אבל כל זה השתנה זמן קצר לאחר בואי לישיבה. מטבעי הייתי משכים קום, כשהתחלתי להתייחס ללימוד ביתר רצינות הייתי משתדל להגיע לבית המדרש מוקדם ככל האפשר. פעמים רבות שהינו רק שנינו בהיכל הישיבה. ר' משה היה לומד בלי הפוגה, בניגון מתוק משלו. כמה מזיכרונותיי החביבים ביותר הם משעות הבוקר המוקדמות של ימות השבת, אז היה ר' משה יושב בקדמת האולם ליד הבימה וחוזר במרץ על פרשת השבוע, כשקולו נישא ברחבי בית המדרש הריק…
התרגלנו לראות את ר' משה הישיש רץ – רץ ממש – לתפילה. תפילתו הייתה בכניעה ובהתבטלות "כעבד לפני רבו". הוא נהג לעמוד בלי נוע ולומר את המילים כמונה מעות. הוא נהג לעמוד בזמן קריאת התורה, וכדי לנצל את הזמן הרב בין העליות היה ספר משניות לצדו. הוא המשיך בלימוד המשניות זמן מה אחרי התפילה, והיה ידוע שר' משה עורך סיום על כל שישה סדרי משנה מדי שבעה שבועות. ראינו תלמיד חכם שמשלים מסכתות בזו אחר זו, ומקפיד ללמוד כל מסכת מתחילתה ועד סופה. הנהגתו זו הפכה לדרך חיים בישיבה – הבחורים היו לומדים מסכת מכריכה לכריכה, מסיימים אותה ועורכים עליה סיום. ממש כמו ר' משה.
מדת הכרת הטוב הייתה אצל ר' משה באופן המושלם ביותר – כדי להראות הערכה לכל מי שעזר לו בכל אופן שהוא, היה ר' משה יוצא מגדרו. כל עובד שביצע עבודה בישיבה זכה לברכת תורה חמה. בנוסף לכך, ר' משה הקפיד תמיד להיכנס למטבח בסוף הארוחה, כדי להודות למר ולגברת יגר, טבחי הישיבה המסורים, על האוכל המזין והטעים. כך היה עושה בסוף כל ארוחה וארוחה!
דאגתו לזולת הייתה שם דבר…
בשנת תש"ל נחטף על ידי ארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין' מטוס, שהיה בדרכו מארץ ישראל לניו יורק. במטוס היה הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת 'חיים ברלין' ומחבר הספר הנודע 'פחד יצחק', ועמו אשתו, בתו וחתנו.
נוסעי המטוס שאינם יהודים שוחררו לאלתר, ואילו הנוסעים היהודים הוחזקו במטוס כבני ערובה למשך שבוע שלם. בסופו של דבר הנשים והילדים שוחררו והוטסו לקפריסין. שאר הנוסעים היהודים – כולל הרב הוטנר, חתנו הרב יונתן דוד ושניים מתלמידיו הקרובים – הרב מאיר פנד והרב יעקב דרילמן, הוטסו לעמאן שבירדן.
המחבלים הפרידו את הרב הוטנר מיתר הנוסעים, והחזיקו אותו בבידוד. בשלב מסוים המחבלים ניסו לגזוז את זקנו של הרב הוטנר, אך מפקדיהם עצרו אותם. אלפי יהודים ברחבי העולם התפללו בלב מורתח לשחרור החטופים בשלום, ובינתיים ברחבי העולם ניסו יהודים להפעיל כל קשר פוליטי אפשרי, כדי להשפיע על הירדנים. כעבור שבועות של משא ומתן אינטנסיבי מצד גורמים שונים, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. משקלם של כל בני הקבוצה ירד באופן משמעותי. הרב הוטנר עצמו איבד כעשרים קילוגרמים ממשקל גופו…
בקפריסין קיבל את פניהם הרב מנחם פרוש, ששכר מטוס פרטי כדי להחזירם ארצה. כעבור יומיים הוטסו הרב הוטנר ויתר אנשי הקבוצה לניו יורק דרך אירופה, והגיעו לביתם לקראת ראש השנה.
עבור בני התורה באמריקה, התקבלה בשורת שחרורו של הרב הוטנר בשמחה עצומה, ותוכנן לקבל את פני ראש ישיבת 'חיים ברלין' בשדה התעופה קנדי בכבוד מלכים. גדולי ישראל רבים היו אמורים להשתתף בקבלת הפנים. אנו, תלמידי ישיבת סטייטן איילנד, הצטרפנו לרב משה לשדה התעופה. השמחה הייתה גדולה כל כך, עד שכמה מהבחורים ארגנו שתזמורת תעמוד באולם הקבלה של שדה התעופה, ותפתח בנגינה נלהבת, ברגע שיעבור הרב הוטנר דרך הדלתות המסתובבות, אל תוך זרועותיהם הפרוסות של תלמידיו ואוהדיו.
עוד לפני שראש הישיבה סיים את ביקורת הדרכונים, פתחה התזמורת בנגינה. אך ברגע שנכנס ר' משה לחדר, פנה הישר לראש התזמורת והורה לו להפסיק את תזמורתו. הוא הסביר שמכיוון שיש נוסעים שעדיין לא יצאו מעמאן, ועדיין סובלים בארץ זרה ועוינת, אין זה מתאים לנגן.
אף שר' משה עמד על כך שהתזמורת תפסיק לנגן, ההתלהבות בקבלת פניו של הרב הוטנר לא פחתה. אינספור בחורים נרגשים הניפו את הרב הוטנר על כיסא, הם שרו ורקדו סביבו כאילו חל שמחת תורה מוקדם מהרגיל… אני עדיין זוכר את ר' משה רוקד בשורה הראשונה, פניו קורנות משמחה על שחרורו של גדול בישראל. תוך כדי השירה והריקוד נוצר לו ניגון סוחף – הגרסה של ישיבת 'חיים ברלין' למילים 'חסדי ה".
כל הנאספים הודו בהתרגשות לריבון העולם, שהציל את הרב הוטנר ואת בני משפחתו מידי המחבלים.
(מתוך הספר 'בהיכלם')