סיפר הגראי"ד שליט"א: "היה זה בט"ז תמוז תשכ"ח, עת זכינו לסיים מסכת קידושין. רבינו הורה להזדרז ולערוך את הסיום לפני השקיעה, שכן ימי בין המצרים הינם ימים של אבלות ועל כן אין להסיח דעת מהאבלות גם ע"י שמחה של מצוה, זאת באם אפשר לקיים את אותה שמחה קודם לכן. ואמנם על פי הוראתו של רבינו סיימנו את המסיבה לכבודה של תורה עוד קודם השקיעה של ליל י"ז בתמוז.
"והנה תיכף אחר השקיעה ראינו על פניו של רבינו שינוי מוחש. בעוד שבסיום עצמו בו השתתף רבינו ראינו על פניו שמחה גדולה בזמן ששרו ורקדו, הרי שמיד לאחר השקיעה ניכרת היתה על פניו עצבות גדולה על חורבן בית המקדש, עד כי היה נראה כאדם אשר מתו מוטל לפניו. למותר לציין ולהאריך עד כמה גדולה היתה ההשפעה על צעירי הצאן, אשר זכו לראות במוחש את הצער והאבלות על חורבן בית המקדש. עוד חרוטות בליבי תפילות תשעה באב, עת היה מתפלל בישיבה גדולה ובוכה כתינוק ממש על חורבן בית המקדש".
(מתוך 'דובב שפתי ישנים' תמוז תשע"ו על מרן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצוק"ל)