יעקב א. לוסטיגמן
ההכנות לפסח כבר בעיצומן בכל בתי ישראל, ואיתן גם מתרבות הפניות לרבני הקהילות שבכל אתר ואתר, זה בכה וזה בכה. הצד השווה שבין השואלים הרבים, הוא שאת כולם מאחד ומייחד הרצון לציית להלכה הברורה, ולעשות רצון אביהם שבשמים.
בין הטלפונים הרבים, התפנה רב בית המדרש 'קהל עדת ישורון' באשדוד, הגאון רבי שלמה יוסף חרז שליט"א לשיחה קצרה ומלאת נוסטלגיה, עם מערכת 'לקראת שבת'. אלא שהנוסטלגיה הזאת וניחוח הפסח שהיא מביאה אתה, הופכת לבעלת משמעות רבה עבורנו, כשהגרש"י חרז מדבר על הדרך בה יש להעביר לילדינו את הזיכרונות מהפסחים הרבים שהיו ואינם עוד, בזמנים בהן הפרוטה לא היתה מצויה בכיס, והעבודה לקראת החג כרוכה היתה בהרבה מאוד מאמץ.
"זכורני בשנות ילדותי, שהתגוררה בשכנות אלינו הרבנית בת שבע ליפשיץ, בתו של כ"ק מרן אדמו"ר רבי שמעון נתן נטע (הראשון) מלעלוב זיע"א", פותח הגרש"י חרז את השיחה. "בין ילדי השכונה היתה עוברת מדי שנה הבשורה המרנינה על כך שהיא החלה בהכנות לפסח.
ההכנות הללו – מן המפורסמות היו. היא לא הותירה פירור של אבק שיש חשד קל כי אולי מקורו בפת לחם או במיני מאפה אחרים. בית קטן היה לה, והמטבח שלה היה בכלל בצד האחורי של הבניין, אבל ההכנות ארכו שבועות ארוכים, כולל החלפת ברז החמץ לברז מיוחד של פסח, ומלאכת ניקוי והכשרה שקשה לתארה במילים.
"פעם אחת שמענו אותה זועקת בזעזוע גדול, וכשהתאספנו לראות מה קרה, התברר שהסייד שהזמינה כדי לסייד את קירות הבית, כפי שנהגו רבים בירושלים לעשות מדי ערב פסח, עשה טעות חמורה מאוד. בשעה שערבב את הסיד, נפל גוש של סיד אל מחוץ לקערה, והוא הרים את הגוש כדי להחזירו לקערה ולערבב אותו עם שאר הסיד לפני שיתחיל במלאכת הסיוד.
"עדיין לא קרצפתי את הרצפה", היא זעקה בזעזוע. "והסייד כמעט השתמש בסיד הזה כדי לסייד את קירות ביתי לכבוד פסח. אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לעיניים שכך רואות!"
הרב חרז מבהיר, כי בסיפור זה הוא מתכוון להביא מעט מניחוח ההכנות לקראת הפסח: "בזמנינו אכשר דרא ב"ה, אפשר להיות מחמיר גדול מאוד בהכנות לפסח ובפסח עצמו, בלי שום קושי. משקיעים עוד מאה שקל וקונים את המצות הכי מהודרות. כמה אלפי שקלים ויש לך מערכת כלים נפרדת לפסח, למן הכיריים והפלטה החשמלית, ועד הכוסות והכפיות. אפשר להשתמש בחד פעמי שאין בו חשש של שרויה, ולקנות את מוצרי המזון בהכשרים הכי מהודרים, בעלות שווה לכל נפש.
"אבל העיקר חסר מן הספר. יש לנו את כל החומרות, אנחנו משתמשים בהכשרים הכי מהודרים, אבל איבדנו את החרדה שהיתה פעם לאנשים לקראת פסח. איבדנו את ההכנות הקדחתניות שנעשו מתוך פחד אמיתי, שלא יישאר חלילה משהו חמץ בבית. זה לא עלה כמה מאות או אלפי שקלים, זה עלה בשבועות של עבודה מאומצת של ההורים והילדים כאחד.
"לא רחוק מאתנו, התגורר הגאון רבי אשר זעליג מרגליות זצוק"ל. אני זוכר שהיה לו ארגז אחד בלבד עם כלי הפסח. באותם זמנים, לא היו מערכות כלים נפרדות לפסח, כולם היו מכשירים לפחות חלק מהכלים של כל השנה ומשתמשים בהם בפסח. בארגז הזה היה גם מכתש מנחושת, ומדי שנה הוא היה נוסע לאזור סדום כדי לקנות בלוק של מלח טבעי, ואת המלח הוא היה טוחן לבדו ביראה ובחרדת קודש, שנחרטה לכל הילדים באזור עמוק בלב. המלח לא יצא טחון היטב, הוא לא היה הכי נקי, אבל הוא היה 'מלח של פסח'. אני זוכר את השנה הראשונה בה יצא מלח ים כשר לפסח בהשגחה מהודרת, איזו שמחה היתה אז ברחוב, סוף סוף יהיה מלח נקי ואיכותי כשר לפסח.
"אנחנו התגוררנו אז בדירת שני חדרים, כל הבית היה מתגייס לקראת פסח, היינו מסיידים ומנקים, מכשירים את המטבח. את הכיריים היו מגעילים בפיילה ענקית, ולאחר מכן מלבנים עם ברענר. העבודה לא נגמרה אף פעם, עבדנו קשה מאוד, אבל אני וכל בני גילי זוכרים את ההכנות לפסח כדבר חיובי וחווייתי. היתה שמחה של מצווה.
"אני זוכר שאבי מורי זצ"ל סיפר לי, שבשנות ילדותו בטבריה, לא היו מקררים, כמובן, ומזג האוויר בפסח כבר היה די חם. כשיצא ליל הסדר במוצאי שבת, לא יכלו להכין את האוכל מראש לפני השבת, וכדי שיהיה בליל הסדר אוכל מבושל, היו צריכים להתחיל להכין את ליל הסדר רק אחרי צאת השבת. היו לוקחים עוף לשוחט, מורטים את הנוצות, מכשירים את העוף ומדיחים אותו, ורק לאחר מכן יכלו להתחיל לבשל אותו על גבי הפרימוס כדי שיהיה ל'שולחן עורך'. כך גם עם הדגים שהחזיקו אותם חיים בתוך קערה עם מים עד מוצאי השבת, וכך גם עם יתר המאכלים המבושלים. אבא שלי היה מספר לי שהוא לא זוכר שמישהו התלונן על כך. אנשים הכינו את הסעודה לליל הסדר בשמחה ובנחת, וכולם הספיקו לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה.
"היום אנחנו אולי מחמירים, אפילו יותר משהחמרנו אז. את כלי החמץ אנחנו מוכרים לגוי, כיריים יש כמובן מיוחדות לפסח, כל הכלים מיוחדים לפסח. אבל איבדנו את ההכנות המיוחדות לחג. היום עובדים קשה כדי שהבית יהיה נקי, צובעים את הבית בצבע איכותי כדי שיהיה יפה, החלק הזה, של הזהירות העצומה מהחמץ, וההשקעה האדירה שהשקיעה כל משפחה בנושא הזה – כבר כמעט לא קיים.
"זה בעצם לב לבו של ההבדל, בין החומרות שהיו נוהגות אז ובין החומרות הנוהגות כיום. החומרות שנהגו אז באו בעמל וביגיעה. עם הרבה מאוד זיעה של מצווה. זה עשה לילדים חריש עמוק בלב, חריש שלא התעמעם גם אחרי עשרות שנים, לילדים של היום אין את אותו חריש עמוק, וחבל על כך".
אז מה בעצם הפתרון לבעיה? כיצד יכולים גם אנו להשאיר חותם בלב ילדינו, לתת להם להבין את גודל חשיבותו של חג הפסח, להפנים את החרדה והפחד מ'משהו חמץ'?
הגרש"י חרז מסביר, שדווקא בחלק הזה, המלאכה היום קשה יותר משהיתה פעם: "בעבר, ההורים לא היו צריכים להסביר הרבה לילדים. הם הראו דוגמה אישית. הטרחה המרובה של ההורים בהכשרת העופות, האופן בו היו מעשרים את הפירות והירקות שקנו בשוק, ההליכה לרב עם העוף כדי לשאול אותו אם יש כאן שאלה של כשרות, או שאפשר להגדיר את העוף כ'חלק', כל אלו פעלו את פעולתם. הילדים ראו שההורים עסוקים במצוות, מזיעים ומתייגעים כדי לקיים את רצון ה'.
"בזמן הזה, אנחנו צריכים לחפות על החסר הזה עם יותר הסברים. לספר לילדים יותר, להסביר להם על החומרה של חמץ בפסח, להראות להם שאנחנו לא חוסכים בכסף כשמדובר על עניין של מצווה או של הידור בהלכה, ובעיקר להראות להם שאנחנו שמחים ומאושרים על הזכות שנפלה בחלקנו לקיים את מצוות הבורא. את העבודה שאנחנו כן עושים לקראת פסח, הטרחה שאנחנו עדיין טורחים למרות כל הטכנולוגיה והשפע שיש לנו היום, את הטרחה הזאת אנחנו צריכים לעשות בשמחה, שהילדים יפנימו ויספגו את האווירה, ויבינו שלקיים מצוות זאת זכות בשבילנו, ולא חס ושלום עול שאנחנו מחפשים להיפטר ממנו תמורת מאה שקלים נוספים".