"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא כ"ו, ב')
במסכת ביצה (טז, א) : "כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיע אותם'. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: 'הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו!'".
רשׁ"י מפרש הטעם: "צריך להודיע את אמו – לעשות לו אות וסימן, שאם יאכלנו קודם שיבוא לאמו – תראה את האות ותשאלנו: 'מי עשה לך כך?' והוא יאמר: 'פלוני, וגם נתן לי פת', ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם, ותרבה אהבה ורעות בישראל".
מדברי רשׁ"י אלו, למדים אנו מהי תכלית השׁבת ונתינתה כמתנה לישראל.
היתה זו מחווה של אהבה והוקרה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא כלפינו, שנדע ונרגיש שהוא אוהב אותנו. "כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". ולכן הצטווה משה ללכת ולהודיעם על המתנה הזו, משׁום שעיקר עניינה של המתנה היא, שהמקבל ידע מיהו הנותן ומהו ערכה.
הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' רמיילעס, משׂרידי דור דעה היה, מן הבודדים אשר נותרו לפליטה מעולם הישיבות המפואר של אירופה שלפני המלחמה. שקדנותו המבהילה וגדלותו בתורה, היו למעלה ממושׂגי דורנו. אם בכל ימות השׁבוע שקד על התורה בהתמדה עצומה, בשבת קודש היה מוסיף על התמדתו עד קצה גבול היכולת.
קביעות מיוחדת והנהגה מופלאה היתה לו, שלא לעשות קדוש בליל שבת קודם שיסיים מסכת מן התלמוד בבלי. לשם כך היה לומד ביום שישׁי מסכת שלמה מתחילתה עד סופה! וכמדומה שבדרך כלל עסק במסכת ביצה.
בליל שבת לאחר הסעודה, נהג ללכת לכותל המערבי. לאחר מכן התיישׁב ללמוד, והגה בתורה כל הלילה ממש עד תפילת שחרית, כשראשו נשמט מדי פעם על השׁולחן מרב עייפות. לאחר סעודת היום שוב חזר לתלמודו, באמרו: "איך אפשר להפסיד את קדושׁת השׁבת ולהעביר את הזמן בשינה?"…
כך ארע פעמים רבות, שהרב גוסטמאן נותר ער מכניסת שבת עד ליציאתה, בלא לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו!
דודי, הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'בית אריה', ספר כי בתקופה מסויימת תינה בפניו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל את סבלו, בכך שקשה לו להרדם בלילה, למרות כדורי השׁינה שנוטל. לדבריו, הוא ישן טוב רק כשחוטפת אותו שנה, אבל כששׁוכב לישון הוא מתקשׁה להירדם.
כיון שהזכיר את התרופות שנוטל כדי להרדם, ניצל רבי אליעזר את ההזדמנות, ושאל כיצד הרב נוהג בשבת? תשובת הרב מבריסק היתה מופלאה: "שבת איז אין גאנצן אנדערע זאך!…" ["שבת זה משׁהו אחר לגמרי!…"]. סתם ולא פרש.
לפני עשרות שנים, זכו הבחורים בישיבת פוניבז' לראות בכל ליל שבת, את הגאון רבי פינחס שרייבר זצ"ל, לימים גאב"ד אשדוד ודיין בבית דינו של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, שהיה ידוע כשקדן עצום, שלא פוסק מלהגות בתלמודו. הוא היה מגיע להיכל הישיבה בשעה שמונה, לאחר סעדת ליל שבת, ולומד ברציפות עד השׁעה שתיים לפנות בוקר! זה היה 'העונג שבת' שלו!
על דודי, עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ספרו, שהיה נמנע מלאכול חמין בשבת קודש. היו שבתות שטעם מהחמין רק מעט, כדי לצאת ידי חובה ותו לא, והיו שבתות שיצא ידי חובת חמין בכוס תה, כדי שכובד המאכלים לא ימנע ממנו מלהיות עירני בשבת אחר הצהרים. הוא יישׂם בפועל את הידוע, שהשׁבת נועדה בעיקרה, כדי לנצלה עד תום ללימוד התורה הקדושה!
אלו הן מעט דגמאות מאלפות, לדמויות הוד שדאגו שהשׁבת תתענג מהם!
כאשר היה אבי מורי שליט"א בחור צעיר, הזדמן לו לשבת שבת בהיכלה של ישיבת 'חברון' בירושלים. שם נודע לו, כי מדי ליל שבת קודש לאחר הסעודה, מתקים ועד מוסרי בפני הבחורים המובחרים של הישיבה, מפי ראש הישיבה, מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. אבי שחפץ מאד לשמוע לקח מפי אחד מבחירי מרביצי התורה, הסתיר את עצמו בין הבחורים, ונכנס אל הועד בהיחבא.
רבי יחזקאל עמד בשיחתו על באור הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השׁבת לעשות את השׁבת לדרתם ברית עולם", וחדש, שמהלשון 'ושמרו' למדים אנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כביכול תפקיד של 'שומר', לשמור על המתנה היקרה שהעניק לנו.
והוסיף לחדש ולדמות את הדבר לענין מצה בפסח, שנאמר בתורה (שמות י"ב, י"ז): "ושמרתם את המצות", וחז"ל למדו מכך שיש לשמר עליהן שלא יחמיצו (ראה פסחים לח, ב ועוד), כך צריך האדם 'לשמור' על השׁבת, להיות כל השׁבוע עם עין פקוחה עליה, לא להסיח דעת ממנה, מקדושׁתה ומרוממותה!
רבי יחזקאל היה מאד נרגש מחדוש זה שהבזיק במחו, וחזר על הדברים בלהט ובהתרגשות רבה שוב ושוב…
למחרת בבוקר, כאשר עברו הבחורים לאחר התפלה לאחל 'א' גוטע'ן שבת' לאם הישיבה – הרבנית סרנא ע"ה, התענינה הרבנית אצל הבחורים: "מי מכם השתתף אמש בועד של ליל שבת?"
"מה יום מיומים?", התפלאו הבחורים, "מה מיוחד השׁבוע יותר מכל שבוע, שהרבנית מתעניינת מי השתתף בועד?"
השיבה הרבנית: "אני שואלת הפעם, משׁום שהבחנתי במהלך הלילה האחרון, כי בעלי ראש הישיבה מתקשׁה להירדם מחמת התרגשות האופפת אותו. וכששׁאלתי אותו על פשר ההתרגשות, הסביר לי כי אמש בועד, התחדש לו חדוש עצום, ובגינו אין הוא מסוגל להירדם. לכן מעוניינת אני לשמוע מה החדוש המיוחד שבעלי כה נרגש ממנו…".
בימיו האחרונים של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, עבר נתוח סבוך. אחרי הנתוח קבל את מזונו באינפוזיה אל תוך הורידים, ומשׁום כך לא בא לפיו כל אוכל או משקה, והיובש הציק לו מאד. הציע לו הרופא המטפל סוכריה למציצה לשם הקלה, אך הוא, במקום לקחתה לפיו הניחה בצד, מדוע? משׁום שהיה זה ביום שישׁי שחרית: "אשמור את הסוכריה לכבוד שבת", אמר.
כבוד השׁבת שהציל את הרידב"ז מגזר דין מות
ספור מרטיט ונפלא ביותר, שמעתי מהרה"ג מנחם עזרא אברמסקי זצ"ל, בנו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל ה'חזון יחזקאל':
לדבריו, כבר מילדותו היה רגיל לראות את אמו הרבנית ע"ה, נוהגת להכין את כל צרכי השׁבת כבר ביום חמישי. תמיד כאשר היו נכנסים הביתה בליל שישׁי, חשו היטב באווירת השׁבת הממשמשת ובאה. המפה הצחורה כבר היתה פרוסה מבעוד מועד על השׁולחן, כלי השׁבת היו מוצבים ומסודרים על מקומם, ריח התבשילים נדף מהסירים העומדים על הגז במטבח, הכל עמד מוכן ומזומן לכבוד השׁבת.
הוא עצמו באופן אישי, מעולם לא ראה בכך הנהגה יוצאת דופן, שכן הורגל כך מעודו, אך כאשר התארס, וכלתו באה לראשונה ביום חמישי בלילה לבית הוריו, וראתה כי הכל כבר מוכן לקראת שבת – השתוממה, וציינה לשבח בפני חתנה את המנהג המופלא הזה. החתן שתף את אמו בדברי הכלה.
הרבנית אברמסקי ע"ה בקשה מהם שישבו, והיא תספר להם מה עומד מאחורי ההנהגה הזו, שהיא מקפידה עליה כה באדיקות.
"סבי הגאון הרידב"ז זצ"ל, שמש כרבה של צפת. בהיותו צעיר חלה אנושות, ומצבו הלך והחמיר מיום ליום, עד שבאחד הימים אבד את הכרתו. הרופאים הודיעו כי מצבו קשה, ונותרו לו שעות בודדות בלבד לחיות. בני המשפחה והמקורבים נאספו סביב מטתו, קראו פסוקי יחוד, כשבסתר לבם קוו שהנורא מכל לא יקרה…
"לפתע, לתדהמת בני המשפחה, התעורר הרידב"ז מעלפונו, פתח את עיניו וסובב את ראשו לכוון העומדים בסמוך אליו. היה נראה כי הוא שרוי בחרדת קודש ובהשראה מיוחדת. לאחר שנח מעט והתאושש, החל לספר את אשר ארע עמו בשעה ששׁכב ללא הכרה:
"בחלומו ראה את עצמו עומד בפני בית דין של מעלה, שם החלו לדון לגביו, אם להשאירו בחיים אם לאו. פתאום הוא שומע את הכרוז יוצא למעלה ומכריז את גזר דינו: 'הגיע זמנו של יעקב דוד בן זאב להפטר מן העולם'. אך לפני כן נמנו וגמרו לקרוא לבעל הדין עצמו, כדי להשמיע את טענותיו, שמא יש לו יכולת ללמד זכות על עצמו להשאירו בחיים.
"פתח הרידב"ז וטען, כי מכח היותו רב העיר צפת עליו להשׁאר בחיים, כיון שכל יסודות ההלכה והקדושׁה של העיר תלויים על צווארו; מקוואות, עירובין, שמירת שבת וכדומה, ובאם יסתלק, תשׁאר העיר בלי מגן ושומר ראוי על צרכי הדת שלה. בית הדין דנו בתוכן טענתו, והכריעו שטענה זו אינה מספקת דיה, משׁום שגם רב אחר שימונה במקומו, יוכל לפעול כמותו באותה מתכונת, ואין חובה משׁום כך להשאיר דווקא אותו בחיים.
"שוב שאלוהו בבית דין של מעלה, אם יש לו זכות נוספת ללמד על עצמו? והשיב הרידב"ז שהוא עוסק כעת באמצע חבורו 'נמוקי הרידב"ז' על הירושלמי, ובאם יסתלק מן העולם בטרם עת, לא ישלם החבור. שוב דנו בבית דין על טענתו, והכריעו שגם טענה זו אינה מספקת להשאירו בחיים, כיון שיכולים גם תלמידי חכמים אחרים להשלים את החבור.
"בשלב זה הודיעוהו, כי נתנת לו כעת אפשרות אחרונה ללמד זכות על עצמו. לאחר שהרהר הרידב"ז ממושׁכות, אמר בבטחה: "הבה תחפשו בכל העולם, אם ישנו בית שמכבדים בו את השׁבת כמו בביתי! והראיה לדברי היא, עצם העובדה שכבר ביום חמישי כל צרכי השׁבת ערוכים ומסודרים בביתי לכבוד שבת!"…
"שוב ישבו ודנו חברי בית הדין בטענתו בכובד ראש, ואכן הסכימו עם הטענה, כי אכן אין בית שמכבדים בו את השׁבת כמו בביתו של הרידב"ז, ומחמת טענה זו זכה בבית הדין ופסקו דינו לחיים.
"'בשלב זה', אמר הרידב"ז לבני משפחתו, 'הקצתי מחלומי'. וכאן פנה הרידב"ז לילדיו בבקשה: 'הנה שומעים אתם כמה חשיבות מייחסים להנהגה זו בשׁמיים, על כן מבקש אני מכם ומכל צאצאי, להשתדל לקבל על עצמכם גם כן, להקדים ולהתכונן לשבת כמה שיותר מוקדם, שהוא בכלל כבוד שבת…'.
"כנכדתו של הרידב"ז", סימה הרבנית אברמסקי את דבריה, "משתדלת אני להקפיד בכל עוז לקיים את בקשתו".
מפליא!
(קטעים מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת כי תשא)
איזה סיפור!!! איזה חיזוק!!!
תזכו למצוות