"וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ" (דברים כ"ג, כ"ד)
"אשרי אדם בוטח בך" – מאושר הוא האדם הבוטח בה' – את הפירוש המוחשי לפסוק זה ראו הכל בדמותו של ר' זלמן. סבר פניו השלוות והמאושרות העידו כאלף עדים, כי זהו האיש אשר "לבו נכון בטוח בה'". כל שנותיו יגע להשריש בקרבו את האמונה התמימה בה', אמונה כפשוטה, ללא כל חכמות. היתה זו עבודת חיים בלתי פוסקת, לחזק ולבסס, להוסיף ולהתחדש בכל יום ביסוד האמונה, אשר הוא השורש לכל התורה.
"את שער הבטחון שבספר חובת הלבבות למדתי יותר מאלף פעמים!", העיד ר' זלמן על עצמו. "רק בהתחזקות ללא הרף ביסוד האמונה הפשוטה ניתן לצלוח את הכל", היה ר' זלמן מעודד את אלו אשר באו לקבל עצה ותושיה בהתמודדות עם נחשולי החיים הסוערים, ואכן, גדול היה לימודו ושינונו בקנייני האמונה שהביאו לידי מעשה.
בכל דרכיו והליכותיו גילם ר' זלמן את דמותו הזכה והברה של בעל ביטחון אמיתי, המשליך יהבו על ה' כליל, כי הלא אב רחום לו, ועליו לבו סמוך באמונה גמורה שאין לה עוררין, כי הוא ורק הוא יתברך מנהל את חייו, למן הפרט הפעוט ביותר ועד לדברים החשובים העומדים ברומו של עולם.
בבקשו להאיר את המחשבה באור בהיר של אמונה זכה, היה ר' זלמן רגיל לספר:
מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק, בסמוך לתאי המטען.
הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האניה החלו לזעוק אל ה', ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצוה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו.
מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האניה בחוסר כל… מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם. המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.
רק לאחר שהגיעו, שאלה האשה הכשרה את בעלה: "הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האניה ללא מזון וצידה?". השיב היהודי בתום לבו: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
"אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
הוי אומר, לא די לו לאדם ב'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה – רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.
(מתוך ר' זלמן)