"וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט', ב')
הנביא (חבקוק א', י"ד) אומר: "ותעש אדם כדגי הים", נמשל האדם לדגים. אומר המדרש (פסיקתא רבתי פרשה כא): "אל תהיו כדגים הללו, שהגדולים בולעים את הקטנים". וכן מובא בילקוט שמעוני שם: "מה דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע חברו. הינו דתנן, רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".
כידוע, המן הפיל פור לדעת באיזה חודש לגזור את גזרתו על כלל ישראל, וכאשר יצא לו חודש אדר –שמח. ישנן כמה דעות בחז"ל לפשר שמחתו: לפי דעה אחת הוא שמח כיון שבחודש זה נפטר משה רבינו, ולא ידע שמשה רבינו גם נולד בחודש זה. יש דעה האומרת, כי כיון שמזל חודש אדר הוא דגים, לכן שמח המן על נפילת הפור בחודש אדר, כי עם ישראל נמשלו לדגים, וכשם שדג אחד בולע את השני, כך ישראל בולעים זה את זה.
סיפרה לנו פעם אמו של הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, על אשה צדיקה שזכתה בילדותה לשמש את ה"בן איש חי", בהיותה בת אחותו. כאשר נשים הגיעו עם שאלה ל"בן איש חי", והתביישו להיכנס אליו, היא היתה נכנסת ושואלת במקומן, וכך היתה בקיאה גדולה בהלכות.
פעם היא קנתה דג ביום שישי לכבוד שבת קודש. כאשר פתחה את גופו, גילתה בתוכו דג נוסף. היא סיפרה שריחמה על הדג הקטן האומלל שהגדול בלע אותו. ברם כאשר פתחה גם את הדג השני, היא גילתה בתוכו דג נוסף, ואז אמרה כי אפילו בדגים יש חשבונות בשמים, וכיון שהוא בלע דג קטן ממנו, לכן אף הוא נבלע על ידי דג גדול ממנו…
מכל מקום לכבוד שבת היו לה שלושה דגים…
הגמרא אומרת כי אם רוצים ללכוד את הדג, אפשר ללכדו רק דרך הפה. זורקים לו חכה עם פתיון, וכאשר הוא רוצה לאכול את הפתיון – הוא נלכד בחכה. כך גם כלל ישראל אינם נתפסים אלא בפיהם, כאשר הם מדברים דברים אסורים.
הנביא אומר (הושע י"ד, ב-ג): "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעווניך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… ונשלמה פרים שפתינו". הקב"ה אינו מבקש מישראל צומות או קרבנות, אלא כל רצונו מהם הוא: "קחו עמכם דברים", רק דבור של תורה, תפילה ותו לא.
ממשיך הנביא ואומר: "אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר… אלוהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום". המדרש אומר, כי לפני בא המשיח תהיינה שלוש קבוצות בכלל ישראל: יהיו שיאמרו שצריך לכרות ברית שלום עם אומות העולם, מעין 'מזרח תיכון חדש'. להם אומר הנביא: "אשור לא יושיענו", לא תיוושעו בכך שתעשו בריתות עם אומות העולם. יהיו שיאמרו כי יכולים אנו לסמוך על כוחנו, יש לנו צבא חזק, יש לנו נשק, נוכל להלחם עם כולם. אומר הנביא: "על סוס לא נרכב", לא הנשק יושיע אותנו, "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". אנחנו לא בוטחים בכח הזרוע, כי אם בהשי"ת. אנחנו כמובן מתפללים על כך שהשי"ת ישמור על החיילים הלוחמים, אבל אין אנו בוטחים בכוחם. תהיה קבוצה שתאמר כי אכן אין בכוחנו להלחם, ולכן נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה מאומה, וה' ירחם. כפיהם הנביא אומר, שאסור לנהוג כך, אלא יש לשוב בתשובה ולהתקרב אל הקב"ה.
כוחו של כלל ישראל הוא בפיו, כמו הדג. ידוע כי בעונת הרביה של הדגים, הם מטילים כמות גדולה של ביצים. האמנון, למשל, מטיל בעונה זו מאות ביצים. לאחר ההטלה, גם האב וגם האם, נוטלים את הביצים בפיהם, ושומרים עליהם בפה, עד שבוקעים הדגיגים. הרי זה כח הפה של הדג, שהוא עושה בו עולם ומלואו.
אומר הנביא לכלל ישראל: היו אף אתם כדגים הללו, ותשתמשו בפה שלכם כדי לברוא עולם ומלואו. אדם היושב בבית הכנסת ומתפלל, אומר 'אמן' ו'ברוך הוא וברוך שמו', הוא פועל בכל העולמות בכח הדיבור שלו. הרי זה כח פיו של האדם, הן כאשר הוא נוצר אותו מלדבר דברים אסורים, וכן כאשר הוא משתמש בו לתורה ולתפילה, הרי בזאת הוא מקיים את העולם כולו.
לימוד מוסר מבעלי חיים
חז"ל אומרים (עירובין ק ע"ב) שאלמלא ניתנה תורה, היינו יכולים ללמוד גזל מנמלה, עריות מיונה וצניעות מחתול.
נמלה שלקחה גרגר חיטה והניחה אותו בצד, ובעודה הולכת לקרוא לחברותיה שתעזורנה לה לסחוב אותו, הגיעו נמלים אחרות, מקן אחר, והריחו את הגרגיר וזיהו כי הוא שייך לנמלה אחרת – הן לא תיגענה בו! זהירות! זה גזל! את איסורי העריות ניתן היה ללמוד מזוג היונים, שאינם מחליפים את בני זוגם! וצניעות ניתן היה ללמוד מהחתול שמתפנה בצניעות.
על פי זה, מבאר הגאון מוילנא זצ"ל את לשון הרבים שבפסוק "נעשה אדם": מכל הנבראים, מהנמלה, מהיונה, מהחתול ועוד, אפשר "לעשות" אדם! הן יכולות ללמד את האדם מידות טובות והנהגות. וכמו שאומר הכתוב (איוב לה, יא) "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו".
סיפר לי יהודי מצרפת, שעוסק בחקר בעלי חיים באוניברסיטה: עשו מחקר על דגים. בנו אקווריום ענק, בגודל של חדר שלם, הכניסו לתוכו סוגים שונים של דגים ועקבו אחריהם. באחד הימים הכניסו לאקווריום קבוצה של דגים טורפים, לא לפני שבנו במרכז האקווריום מחיצת זכוכית אטומה, להפריד בין הדגים הטורפים לבין יתר הדגים. 'ראש הלהקה' של הדגים הטורפים רצה להפגין את כוחו, והסתער על הדג ששחה מעבר למחיצה. כמובן, הוא התנגש בזכוכית וספג מכה קשה. אך הוא לא ויתר! הוא שחה בעוצמה חזקה יותר, מתוך נחישות גדולה להצליח, והפעם ספג מכה קשה יותר. כך השאירו את המחיצה למשך מספר ימים, במהלכן ניסו הדגים הטורפים לטרוף את הדגים האחרים, אך כל נסיון הסתיים במכה עצמית.
לאחר תקופה הוציאו את המחיצה המפרידה, וראה זה פלא: הדגים הטורפים לא ניסו לטרוף את הדגים האחרים! מדוע? הם למדו שכל נסיון נגיעה בהם – מסתיים במכה עצמית כואבת!
הרי לנו לימוד מוסר מדגים! זה מסוכן לגעת בזולת, זה כמו לגעת באש!
הקב"ה נתן חכמה לבעלי החיים, כל אחד והתכונה המיוחדת לו, ונתן חכמה בלב האדם ללמוד מהם. על ידי התבוננות בכל בעלי החיים – "נעשה אדם".
(מתוך הספר דורש ציון)