סדר ברכת כהנים
עקירה ברצה- כשמתחיל הש"ץ "רצה" כל הכהנים יעקרו רגליהם לעלות לדוכן, ובדיעבד יכולים לעקור רגליהם עד סיום ברכת רצה, ואע"פ שלא יגיעו לדוכן לפני סיום רצה ואפי' יגיעו בסוף מודים שפיר דמי. ועיקר העקירה היא אחר הנטילה לכיוון הדוכן, ולכן יטלו ידיהם לפני רצה וברצה יעקרו לדוכן, ואם לא נטל ידיו לפני רצה ואם ילך ליטול ידיו לא יספיק לעקור רגליו לפני סיום רצה, יעקור רגליו לדוכן ויביאו לו מים לשם, אבל לא ילך בחוץ ליטול ידיו ואח"כ ילך לדוכן, דעקירה כדי ליטול ידים לא חשיב עקירה. ואם לא עקר רגליו ברצה לא יעלה לדוכן, ואם עלה להמגן גבורים ירד, והעולת תמיד מסתפק בזה, (ומהר"ם מינץ מסתפק מה הדין אם אמרו לו לעלות), ואפי' לא עקר ברצה מחמת אונס לא יעלה ואם עלה לא ירד, ואם עקר ליטול ידיו מצדד העטרת זקנים דלא חשיב עקירה ומ"מ אם עלה לא ירד, ועל כן ימתין הש"ץ עד שיגיעו הכהנים. ואם עקר רגליו מביתו לבית הכנסת לא חשיב עקירה לדוכן ומ"מ אם עלה לא ירד, אא"כ עקר כדי לעלות לדוכן, וי"א שאף זה לא מועיל אא"כ שמע שהתחיל הש"ץ רצה.
אמירת יה"ר- לפני ברכת כהנים יאמרו הכהנים "יה"ר מלפניך ד' אלוקינו שתהא ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם". לדעת השו"ע אומרים יה"ר זה בעקירה לדוכן, ולדעת הרמ"א בעמדו לפני התיבה, וכתב המ"ב שהמנהג לאומרו כשעומדים לפני ההיכל ואמרו מודים, ומאריכים בתפילה זו עד שיסיים הש"ץ "ולך נאה להודות", כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן, וגם הכהנים יענו אמן על ברכת הש"ץ, וי"א שיאריכו עד שיענו כל הציבור אמן כדי להסמיך היה"ר לברכתם, ולא יענו אמן.
א"צ לפרוס כפיהם לפני שסיים הש"ץ מודים.
אמירת הש"ץ לכהנים לברך- אם הם שניים לדעת השו"ע יקרא להם הש"ץ כהנים דכתיב אמור להם, ולדעת הרמ"א יאמר אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו וכו' ויאמר תיבת כהנים בקול ויסיים הש"ץ (ולא הכהנים) בלחש, עם קדושיך כאמור, ואינו הפסק כי זה צורך התפילה. ואם יש רק כהן אחד אין קורא לו, ואפי' אם יש עמו קטן, והפר"ח מפקפק בזה, ולמנהגנו שהש"ץ אומר שהש"ץ אומר אלוקינו וכו' ודאי אינו הפסק, ואפי' אם יש רק כהן אחד ואמר הש"ץ כהנים אין לגעור בו. ויחיד נושא כפים בברכה אף שלא קראו לו, ואמנם אינו מחויב לישא כפיו, וי"א שמחויב לישא כפיו אע"פ שלא קראו לו.
כיוון פני הכהנים- בתחילה עומדים הכהנים כשפניהם כלפי ההיכל, ובשעת הברכה לדעת השו"ע יברכו כלפי העם, וי"א שיברכו כלפי ההיכל, והמדקדקים מתחילים כלפי ההיכל, ובאמצע הברכה מחזירים פניהם כלפי העם. וא"צ שיהיו פני הכהנים כלפי הש"ץ דווקא, אלא אפי' אם ההיכל בצפון והש"ץ במזרח, יעמדו הכהנים בצפון ופניהם לדרום כלפי העם. וי"א שעדיף שיעמדו במזרח והעם יעמדו נגדם פנים כנגד פנים.
הכהנים מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה.
הגבהת הידים וסדרם- צריכים להגביה ידיהם כנגד כתפותיהם, ויגביהו יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויזהר להניח גודל ימין על גודל שמאל שלא יפרדו, ופושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות ה' אוירים, ב' אוירים בכל יד בין ב' אצבעות לב' אצבעות ובין הגודל לאצבע, ועוד אויר בין גודל לגודל, ויפרשו כפיהם באופן שתוך כף היד יהיה כלפי הארץ ואחורי היד כנגד השמים.
הקראת הש"ץ ואמירת הכהנים- הש"ץ מקריא לכהנים מילה במילה והכהנים עונים אחריו, ובדיעבד אינו מעכב, וצריך הש"ץ להקריא מתוך הסידור. ותיבת יברכך לשו"ע אין הש"ץ מקריא אא"כ יש רק כהן אחד, ולרמ"א בכל גוונא הש"ץ מקריא גם תיבת יברכך.
הציבור עונים אמן אחרי כל פסוק.
המתנה בין הקריאה לעניה- לא יקרא כהנים עד שיסיימו רוב הציבור לענות אמן, ולא יתחילו הכהנים לברך לפני שסיים לומר כהנים, ולא יתחילו יברכך עד שיכלה אמן מפי כל הציבור (וימתין גם למאריכים) מפני שכולם חייבים לשמוע הברכה מפי הכהנים, (ולנוהגים שהש"ץ מקריא גם יברכך, ימתין לרוב הציבור), ולא יתחילו הכהנים תיבה עד שתכלה מפי המקרא, והמקרא לא ימשיך להקריא עד שתכלה התיבה מפי הכהנים, והציבור לא יענו אמן בכל ברכה עד שתכלה התיבה מפי הכהנים, והמקרא לא ימשיך להקריא עד שיכלה אמן מפי הציבור, ולא יתחילו הכהנים רבון עד שיכלה אמן מפי הציבור (וצ"ב שהרי בלאו הכי ממתינים עד שיתחיל הש"ץ שים שלום).
ענית אמן ע"י הש"ץ- הש"ץ לא יענה אמן אחרי הכהנים, ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן, אמנם אמן אחר ברכת אשר קדשנו י"א שגם באופן זה לא יענה משום הפסק.
חזרת פני הכהנים- אחרי ברכת כהנים ימתינו הכהנים שיתחיל הש"ץ שים שלום, ורק אז יחזירו פניהם להיכל, ויהיו ידיהם פרושות עד שיחזירו פניהם. ויחזרו דרך צד ימין ובאיטר הולכים אחר ימין דעלמא, וכן בתחילה כשמחזירים פניהם כלפי העם יפנו דרך ימין.
אמירת הרבון- אחרי שהחזירו פניהם יאמרו רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים הש"ץ שים שלום, כדי שהציבור יענו אמן על שניהם, ואם אינם יכולים להאריך כ"כ יאמרו אדיר במרום וכו' ויכוונו לסיים עם הש"ץ, ומסתברא שגם הכהנים יאמרו אמן על ברכת הש"ץ. ובר"ה ויוה"כ שאומרים היום תאמצנו, לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הש"ץ.
מתי יחזרו הכהנים למקומם- לא יעקרו עד שיסיים הש"ץ שים שלום, וי"א עד שיסיימו רוב הציבור לומר אמן, וכתב הרמ"א שכך המנהג, ועכשיו שנוהגים לומר לכהנים "יישר", נכון שלא ירדו הכהנים עד סיום הקדיש, כדי שלא לבטל את הרבים מענית איש"ר ושאר אמנים. ולא יחזירו אחוריהם להיכל אלא יצדדו קצת כלפי ההיכל כתלמיד הנפטר מרבו.
לא יגעו הכהנים במנעלים שלהם, דסתם מנעלים מטונפים הם, ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפילה שיתפללו אח"כ.
מדיני הברכה
אין מברכים אלא בלשון הקודש.
עמידה- הכהנים צריכים לעמוד, וכהן שיכול לישא כפיו רק ע"י סמיכה לא ישא כפיו, דסמיכה כישיבה. והציבור רשאים לישב, והמנהג שכולם עומדים, ויעמדו הציבור באימה ובכובד ראש.
נשיאת כפים- צריכים הכהנים לישא כפיהם, וכהן שידיו מרתתים ואינו יכול להגביה ידיו לא ישא כפיו, ולא מהני שיקשור ידיו למעלה, ואם יכול להגביה זמן מועט יגביה בכל תיבה בפני עצמה.
קול רם- צריכים לברך בקול רם, והיינו בקול בינוני ולא בלחש, וכהן שקולו צרוד ומדבר רק בלחש לא ישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה, ואם הציבור גדול צריך לומר בקול רם שכל הציבור ישמע.
פנים כנגד פנים- יהיו הכהנים והמתברכים פנים כנגד פנים.
הדינים הנ"ל נלמדים מהפסוקים, ולרוב הפוסקים הם לעיכובא אף בדיעבד, ואם אינו יכול לקיימם יצא לחוץ קודם רצה.
ברכת כהנים בשונא- ב' כהנים השונאים זה את זה ואפי' נדרו הנאה זה מזה מותרים לעלות יחד, ואין אחד יכול לומר לחבירו שכל אחד יעלה בתפילה אחרת, אבל כהן שהציבור שונאים אותו או שהוא שונא את הציבור סכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ויצא מבית הכנסת קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולעקור השנאה מליבו.
ש"ץ כהן- אם יש כהנים אחרים לא ישא את כפיו, ואפי' מובטח לו שלא תיטרף דעתו, שלא רצו חכמים להקל לעקור ממקומו ולעלות לדוכן. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו, אא"כ מובטח לו שיחזור לתפילתו בלא טירוף, ודעת הפר"ח להקל במובטח אף כשיש כהנים אחרים ודלא כהשו"ע, ובמקום שנהגו כוותיה אפשר שאין למחות בידם. וכן הדין לדידן שמתפללים מתוך סידור שאם אין כהן אחר ישא כפיו, ויעקור רגליו מעט בעבודה לכיוון הדוכן, ואחרי ולך נאה להודות יעקור רגליו לגמרי ויעלה לדוכן כדי להיות פנים כנגד פנים, ואדם אחר יקריא את תיבות הברכה, ובאופן זה עדיף שהמקרא יסיים שים שלום, אם כיוון לכל חזרת הש"ץ ולא שח באמצע, ויכוון הש"ץ לאמירת שים שלום ע"י המקרא, ודעת כמה אחרונים שבכל גוונא יסיים הש"ץ בעצמו. ואם יש כהנים אחרים לא יאמרו לו לעלות, ואם אמרו לו לעלות, והאמירה היתה לפני סיום רצה, צריך לעלות כדי שלא לעבור על עשה, ואפי' אינו מובטח שיחזור לתפילתו.
ניגונים בברכת כהנים- לא ינגנו הכהנים ב' או ג' ניגונים אלא ינגנו ניגון אחד מתחילה ועד סוף, ולא ינגן כל כהן ניגון אחר, וכן החזנים בכל מקום שמנגנים אינו נכון שינגנו בענין אחד הרבה ניגונים, והא"ר המליץ בעדם.
המקרא- משתדלים שיהיה המקרא ישראל, וכתב המ"א שלמנהגנו שהש"ץ הוא המקרא משתדלים שהש"ץ לא יהיה כהן, אמנם בדברי השו"ע אינו מוכרח, דאפשר דלא קפדינן שדווקא הש"ץ יהיה המקרא. ולוי מותר לכתחילה. ואם הש"ץ כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים, וי"א שיאמר גם אלוקינו ואלוקי אבותינו, ויש חולקים. ויקרא אותם כל ברכת כהנים מילה במילה, והחזן שותק עד גמר ברכת כהנים, ומשים שלום ואילך יאמר הש"ץ בעצמו. ואם אין שם מי שיודע להקרות יקריא הכהן הש"ץ בעצמו ודלא כהט"ז שכתב שיברכו בלי הקראה.
עמידת הכהנים והעם בזמן הברכה
עמידת הכהנים בשעת הברכה- בשעת הברכה לא יביטו הכהנים ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם למטה כמו בתפילה, וכתב הרמ"א שהכהנים לא יסתכלו בידיהם אלא ישלשלו הטלית על פניהם וידיהם מחוץ לטלית, וגם העם נהגו לכסות פניהם בטלית. ויש מקומות שנהגו שיהיו ידי הכהנים בפנים מן הטלית כדי שהעם לא יסתכלו בהם, והמנהג שיהיו ידיהם בחוץ נכון יותר.
כוונת ועמידת העם- העם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו לא בפני הכהנים ולא בידיהם ולא במקום אחר שלא יסיחו דעת מהברכה, ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה, ורק במקדש בשם המפורש היה אסור ראיה בעלמא, ומ"מ נהגו שלא להביט כלל זכר למקדש. וכתב בדרכי משה שנהגו העם לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים.
מי בכלל הברכה- עם שאחורי הכהנים, או בצדדים שאחריהם, אינם בכלל הברכה, אפי' אין הפסק בינם לכהנים, ואפי' הם בבית הכנסת. ובפרישה מחדש שרק העומדים בכותל המזרח אינם בכלל הברכה, אבל העומדים בכותל צפון או דרום הם בכלל הברכה אפי' בצדדים שאחריהם, ואין משמע כדבריו בשאר הפוסקים. והנמצא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לבית המדרש ג"כ אינו בכלל ברכה, אפי' ביתו עומד כנגד פני הכהנים, כיון שאין הברכה חשובה לפניו לבוא ולשמוע. ואם הם אנוסים כגון עם שבשדות אף העומדים מאחוריהם הם בכלל הברכה. אבל מלפניהם ובצדדים שלפניהם ואפי' בצידיהם ממש, אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ואף העומד בסמוך לבית הכנסת מבחוץ ששומע הברכה וחפץ להתברך אף שהוא יכול להכנס לבית הכנסת מ"מ הוא בכלל הברכה. והעומדים ממש בצידי הכהנים, מסתבר שאינם בכלל הברכה אא"כ פניהם כנגד הכהנים. ואם יש טינוף בינו לכהנים בא"ר כתב דהוי הפסק, ובאשכול כתב שאינו מפסיק, ושמא כוונת הא"ר במקום שצריך לענות אמן. והעומדים בצד הארון קודש שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והב"ח הליץ בעדם שכיון שכל אחד קונה מקום נחשבים כאנוסים, אך זה אינו מספיק, שהרי בקלות יוכלו למצוא מקום לעמוד בו.
בית כנסת שכולו כהנים- אם אין בו אלא י' כולם ישאו כפיהם, והש"ץ לא ישא כפיו ויקריא להם אף שהוא ג"כ כהן, וברכתם היא לאחיהם שבשדות, והנשים והטף עונים אחריהם אמן, ואם אין נשים וטף ג"כ נושאים כפיהם. ואם יש יותר מעשרה יעלו היתירים מעשרה ויברכו, והעשרה יענו אמן, ואם יש אחד עשר (עם הש"ץ והש"ץ יכול לענות אמן שהוא בטוח שיכול לחזור לתפילתו) מ"מ ישא רק אחד כפיו, דבלאו הכי כשאין ישראל האומר להם לברך הוי דרבנן, וצ"ע. (ואף שבישראלים א"צ עשרה עונים ומספיק אפי' אחד, היינו משום שעיקר הברכה היא על ישראל, אבל כהנים לא חשיבי בפחות מעשרה).
אמירת פסוקים בזמן הברכה- אין לומר פסוקים בזמן הברכה, אלא ישתקו ויכוונו לברכה, ועכשיו שהכהנים מאריכים בנגונים נהגו לומר פסוקים, אך יותר טוב שלא לאמרם, וכן עיקר, וי"א שיאמרם בזמן שהש"ץ מקרא, והא"ר מגמגם בזה, והגר"א הנהיג שלא לאמרם, ומ"מ לא יאמרו הפסוקים בקול, ולא יחזרו המילות מתיבת יברכך ואילך.
בל תוסיף ובל תגרע בברכת כהנים- אסור לכהן להוסיף על הג' פסוקים של ברכת כהנים, ואם הוסיף עובר על בל תוסיף, ואפי' אחרי סיום הברכה. ודווקא להוסיף פסוק אחר, אבל לומר כמה פעמים ברכת כהנים אין איסור, ועל כן אם מגיע למנין אחר ומברך שם אינו עובר בבל תוסיף, ויכול לומר אשר קדשנו וכו', ואמנם אינו מחויב לברך פעם נוספת, ואפי' באותו מנין אינו מחויב לעלות בשחרית ומוסף, ומ"מ מברך אשר קדשנו. ואם גרע מהברכות עובר בלא תגרע. וכתב הגר"ז וכן משמע ברשב"א שאינו אסור אלא בנשיאת כפים ובשאר דברים המעכבים בנשיאת כפים, אבל ברמב"ם כתב שגם בלחש אין להוסיף, אע"ג שקול רם הוא לעיכובא, ומסתמא ה"ה בלא נשיאת כפים, וצ"ע.
ברכת כהנים באמצע שמונה עשרה- כהן המתפלל שמונה עשרה ואין כהן אחר ומובטח לו שיחזור לתפילתו יפסיק ויעלה לדוכן, ואח"כ ירד מהדוכן ויגמור תפילתו, ואם יש כהן אחר לא יפסיק מתפילתו, ואם אמרו לו עלה או טול ידיך אפי' יש כהנים אחרים צריך להפסיק ולעלות ואפי' אין מובטח לו שיחזור לתפילתו, וכל מקום שעולה לדוכן באמצע התפילה צריך לעקור רגליו מעט ברצה, ואם לא עקר אינו רשאי לעלות. והא"ר מפקפק בהתר להפסיק באמצע התפילה אפי' כשאמרו לו לעלות, וכן דעת היעב"ץ שלא להפסיק אא"כ הגיע בתפילתו לברכת כהנים שאז מותר לעקור ולעלות, ויעקור מעט בתחילת רצה, ואם אינו מובטח שיחזור לתפילתו אסור להפסיק.
ברכת כהנים לפני התפילה- כהן שלא התפלל ומצא צבור העומדים לפני ברכת כהנים יכול לישא כפיו, ואם עי"ז יעבור זמן ק"ש או תפילה יצא לחצר בית הכנסת ויקרא ק"ש או יתפלל, ואם אמרו לו עלה צריך לעלות, ויקרא קודם פסוק ראשון.
מי אינו ראוי לישא כפיו
בעל מום- אם יש לו מום בפניו או בידיו, כגון שידיו או פניו מנומרות בנקודות דקות לבנות (אא"כ הוא סוג שכיח אף שאינו לרוב הציבור), או שידיו עקומות (י"מ כפופות וי"מ אחורנית) או עקושות (י"מ לצידיהן, וי"מ שאינו יכול לחלק אצבעותיו), או שיש לו מומים ברגליו ורגילים לעלות לדוכן בלא בתי שוקיים, או שרירו יורד על זקנו, או שעיניו זולפות דמעה, או סומא באחת מעיניו (וזה ניכר אבל אם אינו ניכר מותר), בכל אלו לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלים בו, ויסיחו דעת משמיעת הברכה. ואם היה דש בעירו שבא לגור שם או להיות מלמד וכדו' ושהה שם ל' יום, והכל רגילים ומכירים את אותו מום, ישא כפיו אפי' הוא סומא בשתי עיניו. אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת שאין רגילים לישא וליתן עמו, אפי' שהה שם ל' יום לא מיקרי דש בעירו, וכ"כ הרבה אחרונים, והב"ח חולק, והחיי אדם כתב שאם עקר רגליו ברצה והיה בבית הכנסת באמירת כהנים יעלה. ואם מנהג המקום לשלשל הטלית על פניו, אפי' יש בידיו כמה מומים ישא את כפיו, אם ידיו בתוך הטלית, אבל מה שהציבור משלשלים הטלית שלהם על פניהם לא מהני. ואם אין המנהג לשלשל אסור לו ואפי' לכל הכהנים לשלשל כדי שיוכל לישא כפיו. ואם ידיו מחוץ לטלית לא מהני אלא למומים שבפניו ולא למומין שבידיו.
כתב הט"ז שכל אלו שאינם נושאים כפים, צריכים ללכת מבית הכנסת בשעת הדוכן, ויש מפקפקים בזה, וטוב שיעשה כדעת הט"ז. וכתבו הפר"ח והפמ"ג שכל אלו אם עלו לא ירדו.
חולה מעיים לא ישא את כפיו, וטוב שיצא קודם רצה.
היו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, אא"כ רוב אנשי העיר מלאכתם בכך, או שהוא דש בעירו, או שנהגו הכהנים לשלשל הטלית על פניהם.
מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שמחליף א' וע' או ח' וה' או ש' וס' לא ישא את כפיו אא"כ כל בני עירו אומרים כך שאז מותר לישא כפים באותו מקום, וי"א שברוסיא שהרבה רגילים להחליף ש' בס' אפי' שיודעים את ההבדל ביניהם מותר לישא כפיו.
מי שהוא כבד פה וכבד לשון לא ישא כפיו.
קטן שלא הביא ב' שערות אינו נושא כפיו בפני עצמו, ואפי' באקראי, ואם הוא בן י"ג תולים שהביא ב' שערות, אבל עם כהנים גדולים יכול הקטן לישא כפיו ללמוד ולהתחנך אפי' בקבע, אם יודע לישא כפיו כמנהג הכהנים. ואם הביא ב' שערות נושא כפיו אפי' בפני עצמו, ודווקא באקראי (או במקומנו שנושאים כפים רק במוסף של יו"ט), אבל בקביעות לא ישא כפיו יחידי אא"כ נתמלא זקנו ממש, או שהגיע לשנים שראוי להתמלא זקנו, ואם הוא בן י"ח מספיק שיהיה לו זקן מועט. ויוה"כ ושאר תעניות כתבו התוס' דהוי כקביעות, וצ"ע למעשה. ואם הוא בן י"ג ולא הביא ב' שערות ואין שם כהן אחר, להעולת תמיד יכול לישא כפיו אפי' בקביעות, והא"ר חולק.
ננס לא ישא כפיו לבדו אפי' הוא דש בעירו, שלא יאמרו שקטן נושא כפיו, ואם יש לו זקן מותר.
כהן שהרג את הנפש אפי' בשוגג לא ישא את כפיו, ואם לא מת מיד אין להחמיר בשוגג, דשמא הרוח בלבלתו ומת, ואם עשה תשובה לא ישא את כפיו, ולרמ"א אם עשה תשובה אפי' הרג במזיד ישא את כפיו, ויש שמחמירים במזיד, וצ"ע לדינא, ועכ"פ אם עלה אין להורידו. ואם אנסוהו להרוג נושא את כפיו. ואם דחף אשה הרה והפילה, נושא את כפיו אפי' קיימא לן דכלו לו חדשיו.
מומר לעבודת גילולים בין בשוגג בין במזיד ואפי' עשה תשובה לא ישא את כפיו, וי"א שאפי' מזיד אם עשה תשובה נושא את כפיו, ואם נאנס לכו"ע נושא את כפיו (דאף שהרמב"ם כתב שאינו נושא, הכא מיירי שלא עבדה אלא שהודה לעבודת גילולים וקיבלה באלוה), ואם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע, ואפי' המיר לדת הישמעלים שאינם עובדים ע"ז, או המומר לחלל שבת בפרהסיא, לא ישא כפיו.
ערל שמתו אחיו מחמת מילה למ"א נושא את כפיו לכו"ע, ולב"ח לדעה ראשונה לא ישא כפיו, ומהפר"ח והא"ר משמע שפסול לכו"ע, ונראה להקל בזה, אבל בלא מל עצמו במזיד נכון להחמיר שלא ישא כפיו עד שימול.
שתה יין אם שתה רביעית בבת אחת לא ישא את כפיו, ואם שתה בב' פעמים, או שהיה יין מזוג במעט מים מותר. ואם שתה יותר מרביעית אפי' הוא מזוג ושתאו בכמה פעמים לא ישא כפיו עד שיסיר יינו מעליו, (ועיין סי' צ"ט ושייך גם לכאן). ובשאר משקין המשכרים דעת המ"א שמותר לישא כפיו אפי' אינו יכול לדבר לפני המלך אא"כ הגיע לשכרותו של לוט, והרבה אחרונים כתבו שאינו נושא כפיו. ויין מגיתו המ"א אוסר, וכמה אחרונים מתירים.
מי שאינו מדקדק במצוות ומרננים אחריו אפי' רנון של אמת, אך אין בו אחד מהדברים המונעים נשיאת כפים, נושא את כפיו אפי' לא עשה תשובה על חטאיו, כי המצוה מוטלת על כל כהן, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל.
כהן שנשא גרושה או חללה או זונה או חלוצה שהכהנים מוזהרים בזה יותר מכל ישראל, לא ישא את כפיו אפי' אם גירשה או שמתה, ואין נוהגים בו קדושה אפי' לקרות בתורה ראשון, עד שידור הנאה על דעת רבים שאין בו התרה, מהנשים שהוא אסור בהם, וכן צריך לגרש אותם, ואפי' מגרשה אחרי הנשיאת כפים אם מקבל על עצמו לגרשה באותו היום שרי. ואם מעוכב מחמת נפשות לגרשה צ"ע. ואם רוצה להשהותה עוד זמן אף שהדירה הנאה אינו נושא כפיו ואינו עולה ראשון.
כהן שנטמא במזיד למת שאינו מז' מתי מצוה פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל בבי"ד שלא יטמא עוד למתים, ואם יש לו רווח ממון להטמא למתים לא סגי בקבלה וצריך נדר ברבים. ומשמע מהשו"ע שגם הנטמא באקראי נפסל, ולענ"ד אינו נפסל אלא במועד לכך, וצ"ע לדינא.
מי שיש לו בת שזינתה או שהמירה דמסתמא זינתה, אביה נושא כפיו, אך אין מחויבים עוד לקדשו לפתוח ראשון ולברך ראשון, ומ"מ יכולים לקדשו. ואם זינתה פנויה לא נתחלל אביה. ובזמננו אין נוהגים לפסול כהן בשביל זנות בתו או המרת דת של בנו ובתו.
חלל שנולד מאיסורי כהונה אינו נושא את כפיו, אלא הרי הוא כזר לכל דבר, וגם חלל דרבנן כגון הנולד מחלוצה אינו נושא את כפיו.
אבל בתוך ז' ימי אבילות יצא מבית הכנסת בשעה שקוראים כהנים והיינו לפני רצה כדי שלא יקראו לו, ואפי' בשבת ויו"ט ואין שם כהן אלא הוא יצא מבית הכנסת, ואם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן, יעלה אפי' בחול ואפי' יש שם עוד כהנים. ואחר ז' ימי האבילות נושא כפיו, וכתב הרמ"א שי"א שכל זמן האבילות כגון ל' יום בשאר קרובים או י"ב חודש באביו ואמו לא ישא כפיו, ואפי' בשבת ויו"ט, ואם אין שם כהנים אחרים מותר לישא כפיו. והקובר מתו ברגל או אונן אפי' ביו"ט דינו כאבל אחר ז' ימים, וי"א דבאונן אפי' קראהו לעלות לא יעלה. ובאבל על שאר קרובים שהם רק פסולי עדות לו, אף שצריך להראות קצת אבילות בשבת ראשונה חייב לישא כפיו.
כהן פנוי נושא את כפיו, וכתב הרמ"א שי"א שלא ישא כפיו, ונהגו שנושא כפיו אפי' אם אין שם כהן אלא הוא, והרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, אך לא יהיה בבית הכנסת מברכת רצה עד אחרי ברכת כהנים, או בשעה אומרים להם ליטול ידיהם. וכהן נשוי שאין אשתו עמו מותר לכו"ע.
המנהג לשאת כפים רק במוסף של יו"ט- כתב הרמ"א שנהגו במדינות אלו לא לשאת כפים אלא במוסף של יו"ט בין בחול בין בשבת, מפני שאז שרויים בשמחה, וכן ביו"כ ששמחים על מחילת עוונות, ונהגו הכהנים לטבול בערב יו"ט משום הנשיאת כפים שלמחרת, וגם בלאו הכי צריך האדם לטהר עצמו ברגל, ואינו מעכב בדיעבד. ויש שנהגו שלא לישא כפים ביו"ט שחל בשבת מפני שאין רוצים לבטל עונתם, ואין מנהג זה עיקר כלל ומוטב שישאו כפיהם אף ששימשו ולא טבלו שאין בזה איסור אלא חומרא (וגם רוב האחרונים מתירים לטבול לקריו בשבת אם יזהר מסחיטה). וכל שחרית ומוסף שאין נושאים בו כפים אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, ויש מקומות שנושאים כפים בנעילה ויש מקומות אפי' בשחרית, ובא"י ובכל מלכות מצרים נהגו לישא כפים בכל יום, והפוסקים קלסו מנהגם בזה. ודע שנשיאת כפים בחו"ל היא ג"כ דאורייתא, ודלא כהמור וקציעה שמצדד שדווקא במקדש הוי דאורייתא.
כשאומרים תיבות יברכך וישמרך אליך ויחנך אליך לך ושלום הופכים לדרום ולצפון כדי שתתפשט הברכה גם לעומדים בצידיהם, והמ"א כתב הטעם משום שתיבות אלו הם לנוכח, וכן מאריכים בנגון התיבות הללו כי הם סוף ברכה, אך יזהרו הכהנים והש"ץ שלא לחלק התיבה לשניים ע"י הנגון אלא ינגנו בסוף התיבה. ויאמרו רבון בשעה שמאריכים בנגון בתיבות שבסוף הפסוקים, והיינו כשמנגנים בסוף התיבה, ובמדינותינו נוהגים לומר רבון אחר קריאת המקרא תיבה אחרונה, והכהנים שותקים או מנגנים, ויש לפקפק קצת דאם שותקים הוי הפסק, ועל כן עכ"פ נכון שהציבור לא ימשכו הרבה באמירתם. והמקרא לא יאמר רבון ואפי' הוא אינו הש"ץ, אמנם אם אינו ש"ץ יכול לומר בנגון תיבת שלום.
ותערב- כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן אין אומרים ותערב.
אסור להשתמש בכהן אפי' בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, וקרא ד"וקדשתו" שייך גם בזמן הזה, ואם הכהן מוחל מותר, וי"א שאינו יכול למחול אא"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר או לאדם חשוב, אבל אם אין לו הנאה מזה אינו יכול למחול דשימוש הוא ענין של בזיון, ורק על כבוד אפשר למחול, וטוב להחמיר לכתחילה, ושרויות בזויות בודאי יש ליזהר, וכהן בכהן אפשר דמותר, ויש שמצדדים להקל בכהן עם הארץ, ובשרויות בזויות בודאי נכון ליזהר.
סימן קכ"ט:
באלו תפילות נושאים כפים
שחרית ומוסף- נושאים כפים ביום חול בשחרית, ובשבת ויו"ט גם במוסף.
נעילה- נושאים כפים בנעילה של יוה"כ או של שאר התעניתים שתיקנו בהם נעילה, אם הוא עדיין יום.
מנחה- אין נושאים כפים במנחה שמא יהיה הכהן שכור (אבל במוסף לא גזרו שאסור לאכול אכילת קבע לפני מוסף), ואם עלה ירד, וגזרו במנחה של תענית שיש בה נעילה אטו שאר ימים, אבל מנחה של ד' תעניות ותענית אסתר שאין בהם נעילה שהיא סמוך לשקיעת החמה ודומה לנעילה לא גזרו, ונושאים בה כפים. וגם לנוהגים לישא כפים רק במוסף של יו"ט, יש בזה נ"מ מתי לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו.
מנחה ביוה"כ אין נושאים בה כפים, ואם עבר ועלה נושא את כפיו שלא יאמרו שהוא פסול, ולכן אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו דמיקרי קצת ראוי, וכן נוהגים, ויש חולקים. ומ"מ המתענים עד חצות כגון בערב ר"ה לא יאמרו אלוקינו ואלוקי אבותינו גם לשיטה זו.
סימן ק"ל:
רבונו של עולם שאומרים בעת נשיאת כפים
מי אומר רבש"ע- מי שחלם חלום, ואינו יודע אם הוא טוב או רע, יקום לפני הכהנים בשעה שעולים לדוכן, ויאמר רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך וכו'. נכון לומר רבש"ע בעת נגוני התיבות.
נוסח הרבש"ע- למ"א יאמר בין חלומות שחלמתי על אחרים ובין חלומות שחלמתי על עצמי, ובסידורים שלנו הנוסח הפוך, וכ"כ הא"ר. יסיים בפעם הראשונה ותשמרני ובשניה ותחנני ובשלישית ותרצני, כנגד וישמרך ויחונך ושלום. וטוב לומר בפעם השלישית ותבוא עלי ברכת כהניך ותרצני. ויכוון לסיים כל פעם יחד עם הכהנים כדי שיאמרו הציבור אמן, ואם יש עוד זמן יאמר אדיר במרום וכו', (ויש נוהגים לומר תמיד אדיר במרום כשאומר הש"ץ וטוב בעינך וכו'),
במדינותינו שאין נושאים כפים כי אם ברגלים יאמר אז רבש"ע גם מי שלא חלם, שא"א שלא חלם אפי' פעם אחת. וביו"ט שני המחצית השקל כתב שלא לומר, והעולם נוהגים לומר ואפשר שטעמם שמא אחרים חלמו עליהם, ועל כן לא יאמר חלום חלמתי אלא יתחיל מהיהי רצון. ואם חלם בלילה ואינו ברגל, יאמר הרבון לפני שמסיים הש"ץ שים שלום, ויאמר ג"כ אדיר במרום, ואם רואה שלא יוכל לסיים עם הש"ץ יתחיל כשהש"ץ אומר יברכך.
אין לומר רבש"ע בשבת, אא"כ חלם חלום רע באותו הלילה.
סימן קל"א:
הפסק בין תפילה לנפילת אפים- אין להפסיק ולעסוק בדברים אחרים בין תפילה לנפילת אפים, שעי"ז אין תפילתו מתקבלת כ"כ, ואם עבר ודיבר צריך ליפול על פניו. ובשיחה בעלמא מותר להפסיק, [אמנם בחזרת הש"ץ צריך לשתוק ולהאזין היטב לכל ברכה]. וכ"ש שמותר להפסיק לאמירת והוא רחום, או לענית איש"ר וכל דבר קדושה ואפי' באמצע נפילת אפים. וכן מותר ללכת ליפול על פניו במקום אחר אם אינו מפסיק באמצע.
דיני נפילת אפים
צורת הנפילה- בימים הראשונים היו נופלים ארצה שלא בפישוט ידים ורגלים, ועכשיו נהגו רק להטות את הראש ולכסות את הפנים, וצריך לכסות את הפנים בבגד אבל היד אינה כסוי.
על איזה צד יטה- לשו"ע יטה על צד שמאל כי השכינה לימינו, וי"א שיטה על צד ימין כי השכינה כנגד האדם (ויכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני), וכתב הרמ"א שכשיש לו תפילין יטה על צד ימין מפני כבוד התפילין, וכשאין לו תפילין יטה על צד שמאל, וכ"כ הט"ז והמ"א, וכן נהגו ואין לשנות, ובמקום שנוהגים כך אין לשנות אפי' להגר"א שסובר כהשו"ע. והחיי אדם מצדד שהמניח תפילין במנחה יוכל לסמוך על הגר"א וליפול על שמאלו. וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון. וענין ההטיה מקורו ממה שהיו מטים כשהיו נופלים על פניהם ארצה, שהיו צריכים מדינא להטות משום שלא יהיה נראה כמשתחווה לאבן משכית, והמ"א מצדד שגם בזמננו צריך הטיה מדינא, ואפשר שאין כוונתו לנפילת אפים שלנו.
אמירת תחנונים מיושב- אחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב, וכל מקום לפי מנהגו, ובמדינותינו נוגים לומר רחון וחנון וכו'.
נוהגים לומר ואנחנו לא נדע לפי שהתפללנו בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים ואין לנו כח להתפלל בענין אחר, וראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה, ומה נעשה בעמידה.
ישיבה בנפילת אפים- צריך לומר נפילת אפים בישיבה, וי"א שאין קפידא, ובשעת הדחק כגון שצריך להמתין אחר תפילתו כדי הילוך ד"א וכבר התחילו הציבור תחנון או שעומד מאחוריו אדם באמצע תפילת י"ח (די"א שאסור לישב כמלוא עיניו ואסור ללכת לצדדים) וכל כהאי גוונא, יעמוד במקומו ויפול על פניו מעומד.
באיזה אופנים וזמנים נופלים על פניהם
באיזה מקום נופלים על פניהם- י"א שאין נפילת אפים אלא במקום שיש ס"ת, ואז אפי' יחיד נופל על פניו, ואם אין ס"ת יאמרו התחינה בלא כיסוי פנים, ואם יש ספרים נחלקו האחרונים אם יפלו על פניהם, ואם הוא בחצר בית הכנסת והפתח פתוח והוא יכול לראות את הארון יפול על פניו, אבל אם אינו רואה או שהפתח נעול לא יפול על פניו, ואם הוא בעזרת נשים צריך נפילת אפים כיון שיוכל לראות מהחלונות את מקום הארון אך חדר הפתוח לעזרה אין נופלים שם אפים. ובשעה שהציבור אומרים נפילת אפים יכול אפי' יחיד בביתו ליפול על פניו אפי' הוא רחוק מבית הכנסת, אם לא שיש טינוף המפסיק בין ביתו לבית הכנסת.
נפילת אפים בלילה- מותר לומר המזמור בלילה, אך אין נופלים על פניהם בלילה, ובבין השמשות נוהגים ליפול, ואם נמשכה התפילה עד הלילה לא יפול, ויכול לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום. ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום, ויש מקילים מחצות הלילה, ויש נוהגים להאריך בסליחות עד היום כדי ליפול על פניהם, אך זה אינו שייך בערב ר"ה שאין נופלים בו על פניהם.
אבל- אין נופלים על פניהם בבית האבל כל שבעה, וא"צ לומר תחנון גם אחרי שיצא מבית האבל, (אבל והוא רחום ישלים בביתו, ויש מקילים בזה), ואבל שמתפלל בבית אחר או בבית הכנסת אין הציבור נגררים אחריו, אך האבל עצמו לא יאמר, ובמקום המת אם אין האבל שם מסתפק הא"ר אם יפלו על פניהם.
חתן- משעה שנכנס החתן לחופה אין נופלים על פניהם בביתו, ויש מקילים כבר משחרית, וכן אם החתן מתפלל בבית הכנסת, וגם אם יצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים, כיון שהיה בבית הכנסת בשעת התפילה, ודווקא באותו בית הכנסת או בעזרה שאין בה ארון ותיבה. ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה, ומנהגנו שכל ז' ימים אין נופלים על פניהם, ואפי' אם היום השביעי הוא יום שמיני לחופה אין נופלים על פניהם אם מתפללים לפני הזמן שהיתה החופה, ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לבית הכנסת כל ז' ימי המשתה, מפני שמחמתו נמנעים לומר תחנון. ודווקא בחור או בתולה, אבל אלמן ואלמנה אומרים תחנון אחר ג' ימים.
בעל ברית- אין אומרים תחנון במקום הברית אף אם אין בעל הברית שם, ואם בעל הברית והיינו אבי הבן או הסנדק או המוהל שם אין אומרים תחנון אפי' אם המילה בבית אחר. ובמנחה להרמ"א אומרים תחנון אפי' אם מתפללים עם התינוק, והרש"ל והב"ח והט"ז כתבו שלא לומר אצל התינוק, והא"ר הכריע שאם כבר בירכו ברכת המזון יאמרו תחנון, וכ"כ הדרך החיים, ואם בעל הברית שם ולא התינוק אומרים תחנון אפי' קודם הסעודה, אמנם בעלי הברית לא יאמרו במנחה אפי' אחר ברכת המזון. ואם חלה מילה או חתן בתענית ציבור מניחים מקצת הסליחות ואומרים וידוי, אך אין נופלים על פניהם, ואין אומרים והוא רחום אפי' במקום שנהגו לאומרו בכל תענית ציבור גם כשאינה בשני וחמישי.
באלו ימים אין נופלים על פניהם- אין נופלים על פניהם בט"ו באב ובט"ו בשבט, ומשמע שאומרים במנחה שלפניהם ואין נוהגים כן, ובר"ח ובמנחה שלפניו, ובחנוכה וי"א שאף במנחה שלפניו אין אומרים וכן נוהגים, ובב' ימי הפורים ובפורים קטן בשנה מעוברת ובמנחה שלפניהם, ובל"ג בעומר ובמנחה שלפניו, ובערב ר"ה ובערב יו"כ אין אומרים אבל אומרים במנחה שלפניהם, ובכל חודש ניסן ובמנחה שלפניו, ובתשעה באב ובמנחה שלפניו, ובין יו"כ לסוכות, ומר"ח סיון עד שבועות וי"א גם ו' ימים אחרי שבועות.
אדם חשוב אין לו ליפול על פניו כשמתפלל עם הציבור בפני הציבור, אא"כ הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון, והאיסור הוא בדרך קידה ואפי' בלי פישוט ידים ורגלים ובלא רצפת אבנים שמותר לשאר בני אדם, אבל אם הוא מטה קצת על צדו מותר אפי' על רצפת אבנים וכ"ש נפילת אפים שלנו, וכן מותר בביתו אפי' מתפלל על הציבור, וכן מותר בבית הכנסת אם הציבור נופלים על פניהם עמו.
השתחוויה בפישוט ידים ורגלים- אסור מדאורייתא להשתחוות על אבן משכית או על רצפת אבנים ואפי' משתחוה לשמים, ואין האיסור אלא בתרתי לגריעותא והיינו בפישוט ידים ורגלים על רצפת אבנים (ורצפת לבנים אינה בכלל), אבל בחדא לגריעותא אסור רק מדרבנן, ובתרתי למעליותא לא גזרו, וכן אם אינו קידה גמורה והיינו שנוטה קצת על צידו, או בפישוט ידים ורגלים ואינו על הרצפה ונוטה קצת על צידו מותר, וכן אם אין פניו דבוקים בקרקע מותר. ואם יש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו אם הוא בפישוט ידים ורגלים. וביו"כ ובראש השנה אם נופלים על פניהם דרך פישוט ידים ורגלים שלא על הרצפה צריכים הטיה, ואם יש רצפה צריכים הטיה אפי' בדרך קידה בעלמא, ואם מציעים עשבים מותר אפי' בלא הטיה, ואם הוא בפישוט ידים ורגלים צ"ע אם מותר על עשבים.
אחרי נפילת אפים נוהגים לומר חצי קדיש אשרי ולמנצח, ואומרים למנצח גם בימים שאין אומרים תחנון, מלבד ר"ח חנוכה פורים ערב פסח ערב יו"כ ותשעה באב ובי"ד וט"ו של אדר ראשון, ובבית האבל, ובימים אלו אין אומרים קל ארך אפים.
קונטרס מאמר קדישין:
ה' חילוקים באומרי הקדיש- ימי השבעה, ימי השלושים, י"ב חודש, יום שמפסיק לומר קדיש, יום היארציט. חילוקים אלו לפי מידת הדין המתוחה, ואומרים הקדיש כדי להגן, וביארציט משום שאיתרע מזליה או כדי לעשות נחת רוח לאביו ולאמו ולהגן ולכפר.
ביום ההפסקה נהגו שאר האבלים לתת הקדישים, מפני שמוותר על חודש ימים, אך אינו דוחה יארציט ושלושים.
ממתי מונים- השבעה והשלושים מונים מיום הקבורה, ואפי' נשתהו הרבה, ויארציט מונים מיום המיתה, ואפי' בשנה ראשונה. ויום ההפסקה מונים מיום הקבורה אא"כ היו ימים רבים בין הקבורה למיתה.
מתי מפסיקים לומר קדיש- מפסיקים חודש לפני היארציט, ועוד יום אחד לפני יום היארציט, וביום האחרון אין אומרים מקצת היום ככולו, ואם השנה מעוברת מפסיקים ב' חודשים לפני היארציט.
סדר הקדימות-
בימי השבעה- אבל היוצא לתפילה בבית הכנסת בימי השבעה בשבת, קודם לשלושים וליארציט בקדישי התפילה, אבל קדיש של שיר של יום או תהילים קדיש יקח היארציט קדיש אחד ועל השאר יטילו גורל. ואם הוא קטן או שהוא גדול ויושב ימי אבילותו בבית הכנסת, קודם בכל הקדישים, אלא שנותן ליארציט קדיש אחד, ואם יש יארציט נגד כל הקדישים נדחה לגמרי. ואם נתבטל ממנו אבילות שבעה ע"י הרגל, מ"מ יש לו דין שבעה לענין הקדיש (וכן אין הרגל מבטל ממנו דין שלושים), ואם מת אביו ברגל יש לו דין שבעה לענין קדיש ז' ימים מהקבורה, ואח"כ דינו כבן שלושים. ומי שקודם לענין קדיש יש לו זכות להתפלל לפני העמוד. אורח- בימי השבעה אורח ותושב שווים, ודוחה בן שלושים ויארציט תושבים. קטן וגדול שווים, אך אם יש גם יארציט ויש ג' קדישים נוטל הגדול שניים והקטן אחד.
בימי השלושים- בן שלושים קודם לאבל בי"ב חודש, אבל קדיש של תהילים ושל שיר של יום ושל מזמור שיר ושל פריסת שמע מיועדים לאבלי י"ב חודש. ואם יש בן שלושים ויארציט יאמר היארציט קדיש אחד במעריב ובן שלושים יאמר בשחרית ומנחה ב' קדישים, ואם לא היה היארציט בתפילה במעריב יאמר הקדיש הראשון בשחרית. ואם יש הרבה יארצייט נדחה הבן שלושים לגמרי. ובן שלושים דוחה ליום הפסקה שלא יאמר אלא קדיש אחד. ואם הוא בן שלושים לאביו ובן י"ב לאמו אין לו אלא כבן שלושים, אם יש כמה יארציט יש לו קדיש בקדישים של תהילים כמו בי"ב חודש.
יארציט- יום היארציט דוחה לאבל י"ב חודש מכל התפילות והקדישים, אבל לא קדיש של תהילים ושיר של יום ושל מזמור שיר. וקדיש שאחרי מזמור שיר ליום השבת שייך ליארציט של יום השבת, וכתב הפמ"ג שעכשיו נשתרבב המנהג שאין ליארציט אלא קדיש שאחרי עלינו, ובכנסת יחזקאל כתב שיטילו גורל על קידש זה וכן בקדיש שאומרים אחרי ה' מגילות ובקדיש שאחרי במה מדליקין. אם לא היה יכול לומר קדיש ביום היארצייט יכול לומר קדיש במעריב שאחרי היארציט.
מה יעשו כששניהם שווים, ודיני הגורל- אם יש שניים באותו מצב, אם יכולים שניהם להתפלל לפני העמוד והם מרוצים לקהל, יתפלל אחד עד אשרי ובא לציון והשני ימשיך משם. ואם אחד אינו יכול להתפלל או שאינו מרוצה לקהל, מ"מ המתפלל לא הפסיד זכותו בקדישים. ואם שניהם אינם יכולים להתפלל יטילו גורל, והזוכה ראשון יאמר הקדיש של ערבית, והשני יאמר שחרית בלי גורל, ועל השלישי יטילו גורל. ואם יש יותר אבלים יטילו גורל על כולם ומי שכבר אמר במעריב לא יכנס לגורל עד שיאמרו כל שאר האבלים, ואז יטילו גורל מחדש. ואם אחד רוצה לצאת לדרך בשחרית אינו יכול לומר קדיש בערבית בלא גורל. אם שניים עלו בגורל יחד אם יש מי שזכה לפניהם הוא נשאר הראשון, ויטילו גורל על השניים ועל האחרים גם אלו שעלו בגורל אחרי השניים. כמה אחים נחשבים כל אחד בפני עצמו לענין הגורל, כי כל אחד מחויב בפני עצמו.
מי ששכח יום מיתת אביו ואמו, יבחר לו יום בשנה לומר קדיש, אבל אינו דוחה אחרים, וכן המסופק אם מתו אביו ואמו יכול לומר קדיש מספק אבל אינו דוחה אחרים.
מי שרגיל להתפלל בבית כנסת אחד ובא לומר קדיש בבית כנסת אחר, יכולים האבלים ששם לדחותו אפי' הוא בימי השבעה, וגרע מאורח שאין לו מקום להתפלל.
תושב ואורח
מי נקרא תושב- כל דרי הקהילה נקראים תושבים, בין הנותנים מס בין משרתי הקהילה וגם עניי העיר שיש להם דירת קבע, אבל בניהם שלא דרו שם אינם נקראים תושבים, והקובע דירתו נקרא תושב ממתי שחייב לישא בעול עם בני הקהילה. מלמד ובחורי ישיבה, ושמש המושכר לזמן שאין לו אשה ובנים, או יתום הגדל אצל אדם אפי' בשכר ואין לו אב ואם במקום אחר נקראים תושבים.
סדר הקדימה בתושב ואורח- אם שניהם שווים התושב קודם לאורח בתפילות וקידש שעל העמוד, אבל בפריסת שמע וקדיש שעל הפתח יטילו גורל. ומ"מ יש לאורח בן י"ב זכות להתפלל ולומר קדיש יתום פעם אחת כל ל' יום במקום התושב. תושב בירצייט ואורח בשלושים יאמר התושב קדיש ראשון ושני והאורח שלישי. ואם היארציט אורח והתושב הוא בשלושים או בי"ב חודש יאמר האורח רק קדיש ראשון. אם האורח בשלושים והתושב בי"ב חודש שניהם שווים ויחלקו כל תפילה בקדישים. אם יש תושב בשלושים ויארציט תושב ויארציט אורח, יאמר היארציט תושב קידש ראשון והאורח את השני והשלושים את השלישי.
מי שאין לו בן ראוי לתת לבן הבן לומר קדיש, אך הוא יאמר קדיש אחד ושאר האבלים ב' קדישים, והולכים בזה אחרי המנהג.
עדיף לשכור אחד לומר קדיש מאשר שיאמר בחינם, אך אין לשכיר זכיה במקום האבלים.
באלו ימים האבל מתפלל לפני העמוד- האבל מתפלל לפני העמוד גם בימים שאין אומרים תחנון, ובערב יו"כ, אבל לא בימים שאין אומרים למנצח וקל ארך אפים.
סימן קל"ב:
קדושת ובא לציון
מתרגמים קדושת ובא לציון כדי שיבינו הכל.
צריך ליזהר מאד לאומרה בכונה, וכשמכריזים דבר יש להכריז לפני אשרי ולא בין אשרי ללמנצח, וכ"ש בשעת אמירת אשרי או קדושה.
ביחיד או ברבים- המנהג לומר הקדושה אף ביחיד ומ"מ לכתחילה טוב יותר לומר בציבור, ואם עדיין לא אמר אשרי יאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח ושני הפסוקים הראשונים בובא לציון. ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דווקא ביחיד, ובציבור יאמרם כל יחיד בפני עצמו בלחש, אבל היחיד יכול לומר בקול רם.
אסור לצאת מבית הכנסת לפני קדושה דסדרא, וכיון שנכון לאומרה בציבור צריך ליזהר לא לצאת קודם אם לא בשעת הדחק.
עלינו- אחרי התפילה אומרים עלינו מעומד, ונוהגים כהאר"י לאומרו אחר כל הג' תפילות, מלבד בבתי כנסיות גדולות שמתפללים מעריב סמוך למנחה שאין אומרים עלינו אלא אחר מעריב, ויש כמה נוסחאות בעלינו ואין לשנות שום נוסחא. ויש לומר עלינו בכונה באימה ויראה, ויפסיק מעט קודם שיאמר ואנחנו כורעים, וצריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר.
שמירת הלשון חלק שני:
פרק א': המפקיר את פיו יכול להפסיד את כל מצוותיו- כתיב במשלי "יש מתעשר ואין כל", והיינו שכמו שיתכן שאדם יחשוב שהוא מתעשר וימצא שאין לו כלום, כך יתכן שיחשוב האדם שהוא מוסיף הרבה מצוות ומעשים טובים ואין לו כלום, והטעם מפני שיש לו טבע להטיל דופי על הבריות, ועי"ז נמשכת רוח טומאה על דברי התורה שמדבר ואינו זוכה על ידם. וכן ע"י ההרגל בזה האדם נמנע מדברי תורה, וכל הגדרים שהיו לו על הנהגותיו נפרצים. וכל אדם יש לו מקום מיוחד גן עדן וצריך לשומרו שמירה יתירה, ואם ציער אנשים יפייסם ויתודה בפני ד' על חטאיו, ועי"ז תסולק ממנו רוח הטומאה, ואם יעשה תשובה מאהבה יהפכו העוונות לזכויות.
פרק ב': קדושת האדם ודיבורו תלויה בשמירת הדיבור והמחשבה כפי כוחו- כתיב "ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם" ואמרו חז"ל אדם מטמא עצמו מעט- מטמאין אותו הרבה, מלמטה- מטמאין אותו מלמעלה, בעוה"ז- מטמאין אותו בעוה"ב. והביאור בזה שע"י דיבורים אסורים נמשכת עליו רוח טומאה המטמאת את כל דברי הקדושה ומחלשת כוחם מלעלות למעלה, ונמשכת רוח טומאה גם על שורש נפשו, ובעת שימות יפגעוהו המשחיתים וילבישו אותו לבוש מאוס וטמא, ויהיה לו בזיון גדול וירד לגיהנום. ומאידך כתיב "והתקדישתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה וכו', שאם פותח פתח הקב"ה משפיע עליו קדושה הרבה, ונמשכת קדושה מלמעלה על שורש נשמתו, ומלבישים אותו בגדי הוד והדר של קדושה. וכן אמר הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם (זו מינות) ואחרי עיניכם (זו זנות) וכו' והייתם קדושים לאלוקיכם", שאם מניח מקום ליצר בליבו ע"י דעות כוזבות או הרהורים מטונפים, לא יהיה קדוש. והקב"ה נותן לכל אחד השפעה של קדושה כפי כוחו לקבל. ומ"מ אף אם קשה לו לטהר מחשבותיו וליבו לגמרי, כבר אמרו חז"ל שהבא ליטהר מסייעים אותו, ואל יבטל מלעשות שום מצוה מחמת שאין מחשבתו טהורה לגמרי, והמעשים יביא אותו לטהר מחשבותיו וליבו, ואז גם העשיה תהיה לשם ד' ויבוא למדרגת הקדושה.
פרק ג': בשמירת הדיבור תלוי אם יהיה לו לעת"ל בושה נצחית או גדולה וכבוד- כשאדם עובר עבירה הוא מתבייש כשמגיע לענין זה בתורה, והנה יש הרבה פרשיות בתורה המדברות בענין לשון הרע, והמפקיר שפתו ודיבורו יעבור על כל איסור עשרות פעמים, ולעת"ל אף אחרי שינקה מעוונותיו ע"י היסורים ויזכה לגן עדן, מ"מ יתבייש לנצח בכל פעם שיבואו לפרשיות אלו. ומאידך הרי מצינו שמצוה שאין לה דורשים הרי היא כמת מצוה, והנזהר בענייני הדיבור הרי הוא נותן כבוד למצוות רבות וכמה גדול שכרו, ובמיוחד שהמקיים מצוה נחשב כאילו הוא חידש את המצוה, וא"כ כמה כבוד יקבל לעת"ל עבור זה.
פרק ד': הפגם והקטרוג שיש על ידי חטא הלשון- מצינו בחז"ל שחטא לשון הרע הוא סיבה שישראל לוקים יותר משאר האומות (גלות מצרים, דורו של דוד). והטעם בזה הוא מפני שחטא זה מעורר למעלה את המקטרג הגדול לקטרג על כלל ישראל, ועי"ז מגלגלים על ישראל את שאר עוונותיהם, וזה גורם מיתה בעולם. וכמה האדם צריך להזהר מזה, כי הוא יענש מידה כנגד מידה שיספרו עליו למעלה, וגם כיון שבדיני שמים עונשים אפי' על גרמא, בודאי לא ינקה ממה שגרם לאחרים שירדו מנכסיהם או מתו על ידו.
פרק ה': גודל הפגם שמגיע על ידי חטא הלשון- הנה בכל עבירה מגיע הקלקול בעולמות הקדושים לפי גודל נשמתו, והסימן לזה הוא מה שכהן משוח כשעובר עבירה צריך הזאה על מזבח הפנימי, ובשאר כל אדם צריך הזאה על מזבח החיצון. וא"כ מה שמצינו במצורע שצריך הזאה כנגד בית קדשי הקדשים אפי' באדם פשוט, א"כ מבואר שעוון זה מגיע עד בית קודש הקדשים, וכמה צריך האדם להזדעזע מזה. וכן מצינו שעבודה הראשונה של כה"ג בקודש הקדשים הוא הקטורת המכפרת על חטא הלשון, ומבואר גודל הקלקול בזה שאינו מכפר אלא בקודש הקדשים ע"י האיש המקודש ביותר, ועוד שהרי בלי הקטורת אסור לכה"ג להכנס לפני ולפנים וחייב מיתה, ונמצא שעוון זה מעכב את כל הכפרה של עבודת פנים, וא"כ תחילת התשובה של האדם צריכה להיות מחטא זה.
פרק ו': הפסד הזמן הגדול למי שאינו שומר דיבורו- הנה אם היו מבקשים מאדם לתת לחבירו מימי חייו ודאי אף אחד לא היה מסכים, ואמנם מי שאינו זהיר בדיבורו הוא מכלה כל יום מדעתו ורצונו זמן רב, ואם נצרף כל הדיבורים יצא שעה או שתיים ביום, ובשנה יגיע ליותר משלש מאות וחמישים שעות שהלכו לאיבוד ולא קנה בהם לא עולם הבא וגם לא עולם הזה. ומאידך הזהיר לשמור דיבורו ודאי לא ילך לשום חבורת אנשים כדי לא להכשל בדיבורים אסורים, ויתווספו לו עשרות שעות בשבוע לתורה ומצוות. והאדם צריך לשמור על זמנו יותר משאר הדברים כי אין אבידה כאבידת הזמן. ועוד יש רווח לשומר לשונו, כי מי שכבש את יצרו וישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה, ויתווספו לו בשנה כמה אלפי מצוות.
פרק ז': הזהיר בלשונו מסייע לבנין הבית- בית שני שהיה בו תורה ומצוות נחרב בעוון לשון הרע ושנאת חינם, וכ"ש שעוון זה מונע שלא יבנה הבית מחדש, וא"כ עלינו להתחזק לתקן חטא זה, דעד מתי נהיה בגולה. ובעוונותינו הרבים עוון זה אינו חמור בעיני האדם כשאר עוונות, ואם ח"ו חטא בזה אינו מצטער ומחפש תיקון כשאר עוונות, וא"כ כמה צריך בן תורה עכ"פ להתחזק להיות זהיר בעניינים אלו, ועי"ז נזכה לביאת המשיח ולבנין המקדש. ויתבונן האדם שאם היה צריך כסף לבנין בית המקדש כמה היה מוכן לתת, כ"ש שא"צ לזה שום ממון אלא רק להתרחק מלשון הרע ושנאת חינם ולאחוז במידת השלום, וכמה יתרומם שמו של האיש שהוא היה הסיבה לבנין הבית.
פרק ח': חשבון הנפש כמה יכול האדם לזכות ע"י מצוה ולהפסיד בעבירה- אמרו חז"ל בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. והיינו שיצייר האדם גודל התענוג בעוה"ב לעומת קלישות התענוג בעוה"ז, ויצייר האדם שכפות מאזניים עומדות כנגדו וע"י גודל השכר אין נראה כמעט הכף של ההפסד שע"י המצוה, וכן להיפך לענין עבירה. וסמכו חז"ל לזה שצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן ורשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. וביאור הדבר הוא כי הרשע המתלוצץ על הצדיק והצדיק ממשיך בעבודתו, אז לעת"ל הרשע מאבד חלקו בגלל שקירר את עבודת ד' בעיני הבריות, והצדיק נוטל את כל הזכויות, ואם נתהוו לצדיק קלקולים בעבודתו מחמת הרשע, אז הרשע נוטל את היסורים על עצמו כיון שהוא גרם לזה, והאש שיוצאת ע"י העוונות לא תשלוט אלא ברשעים שאינם מחשבים את סופם.
והנה כתבו הספרים שיזכיר האדם בסוף שמונה עשרה פסוק שמתחיל באות הראשונה של שמו ומסיים באות האחרונה, מפני שמרוב הפחד בשעת הדין ישכח את שמו, וביאור הדבר הוא כי המתלוצץ על אנשים שהולכים בדרך האמת והצדק, ונכשל באונאת דברים והלבנת פנים ולשון הרע וליצנות, מקבל על עצמו את עוונותיהם, ולעת"ל יבואו עליו משחיתים רבים בשמות שונים, ולזה לא ידע את שמו האמיתי, ולזה יעצו לומר פסוק שעל ידו יבוא לזכור את שמו, וגם יתבונן עי"ז איך להזהר מחטא הלשון, ולכן יעצו לומר הפסוק אחרי נצור לשוני מרע.
פרק ט': אמרו חז"ל כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, והביאור הוא כי המספר לשון הרע אומר שאם רק יפתח את פיו יוכל לבזות את חבירו, ואינו חושב שיש עליון על כל שעיניו משוטטות בכל הארץ. ועוד שאין לאדם שום הנאה בסיפור לשון הרע כי אם שדבר ד' בעיניו כהפקר. ועוד שהוא מסתכל לכל הצדדים לראות שהאיש שמדבר עליו אינו שם, ועושה עין של מעלה כאילו אינה רואה ח"ו.
הלימוד ממעשה הנחש- והנה הלשון הרע הראשון היה ע"י כפירה שאמר הנחש לאשה "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם" ועי"ז גרם מיתה לכל באי עולם וכל הבריות שונאים אותו ורוצים להורגו, וכן הוא בבעל לשון הרע שכשיתפרסם הדבר כולם ישנאוהו וישמרו עצמם ממנו, ולעת"ל יהיה כאילם ומי יוכל לשער גודל צערו ובזיונו. וכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כך מצינו שמי שאינו נענש בצרעת נענש בעניות, והרי טבע האדם לחפש סגולות וברכות לפרנסה, ותועלת גדולה יותר יש להשמר מחטא זה שעי"ז ודאי יתברכו נכסיו יותר מכל הסגולות.