ההבדל בין החכם לרשע, מתמצת בנקודה אחת: החכם מבין שעליו להתאים עצמו לתורה, ושואל מה דרישותיה ממנו. מודיעים לו, מתחילה ועד סוף.
הרשע דורש, שהתורה תתאים עצמה אליו: הזמנים השתנו, התנאים השתנו, שהתורה תשתנה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שהגיע לחנות כובעים: "אמש קניתי כובע ואיני מסתדר עמו. הוא צר מדי, מה עושים?!"
"לא זו הכתובת", עונה לו המוכר, "אתה צריך לשאול בקופת חולים".
"מה לשאול בקופת חולים?" תמה.
"אם יש להם רופא שמצר ראשים"…
טוב, כולם מבינים שצריך להתאים את הכובע לראש, ולא את הראש לכובע. סלע המחלוקת בין החכם לרשע הוא, מה כאן הראש ומה הכובע.
החכם מבין שהתורה העיקר, ועלינו להתאים עצמנו אליה, והרשע סובר שהוא העיקר, והתורה צריכה להתאים עצמו אליו!
ויותר מכך:
ביודענו שהבורא יתברך הסתכל בתורה וברא את העולם (ריש בראשית רבה), הרי שבאמת "הכובע מותאם לראש". ואם אין התאמה, הרי זה משום שיש כאן עיוות, תפיחה שיש לרפאה…
ביודענו שהבורא יתברך, הוא "קורא הדורות מראש" (ישעיה מא, ד), הרי צפה כל ההתפתחויות וכל השינויים, ונתן תורה נצחית התקפה בכל הזמנים!
ומי שאינו מבין זאת, הריהו כאותו עגלון שזומן לדין תורה: הותנה עמו שיביא סחורה למוכרה ביריד. הדרכים שובשו בשלגים, ולא הביאה במועד. הסוחר מאן לשלם שכרו, כי לחינם הגיע ליריד, לאחר סגירתו. טען העגלון שעשה את שלו, והחזיק בסחורה כמשכון, הסוחר תבע שיחזיר את סחורתו וזימנו לדין תורה.
עיין הרב וקבע שהסוחר צודק: תנאי התנה, והתנאי לא התממש, גם אם שלא באשמתו, כך דין תורה.
"רבי", חקר העגלון, "מתי ניתנה תורה זו?"
תמה הרב לשאלה: "בשישי בסיון, בחג השבועות!"
"אה! אז אין שלגים והדרכים חלקות, הייתי מגיע בזמן, בעת השלגים רבי, יש תורה אחרת…"
אין! ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו!
כשתמצי לומר, זהו הרעיון הגלום בדברי חז"ל, שמשה רבינו הרכיב את בני ביתו על החמור בלכתו לגאולת מצרים. "החמור" בה"א הידיעה, הוא החמור שעליו רכב אברהם אבינו לעקידה, והוא החמור שעליו יבוא מלך המשיח במהרה בימינו: "הנה מלכך יבוא לך, עני ורוכב על חמור".
וכי מה רצו לומר, שחמור זה חי ארבע מאות שנה עד לימי משה, והאריך ימים שלושת אלפים ושבע מאות שנה, עד לגאולה הקרובה?
אבל רעיון עמוק גלום כאן!
פעם רכבו על חמורים, החליפו לסוסים ולמרכבות, המירו למכוניות והללו משנות דגמים בקצב מסחרר, הללו מתיישנות, ואחרות תופסות מקומן.
אבל אנו, איננו מחליפים וממירים, החמור שעליו רכב אברהם לעקידה, והחמור שעליו רכב משה רבינו, ולדעת המדרש, הטעין עליו את מטה האלוקים שמשקלו כארבעים סאה, ובו חולל את אותות הגאולה, הוא החמור שעליו יבוא מלך המשיח במהרה.
כי איננו להוטי שינויים ורודפי אפנות!
ונבין עומק דברי הגמרא (סנהדרין צט, עב): "מיהו אפיקורוס? כגון אותם האומרים: מה הועילו לנו חכמים, מעולם לא התירו לנו עורב, ולא אסרו לנו יונה!
ותמוה , וכי זו הטענה שיש להם לטעון, על כך מתמרמרים הם? ונניח שהיו מתירים להם עורב ואוסרים להם יונה – מה הרוויחו? סוף סוף נשאר דבר אחד אסור ואחד מותר!
זאת ועוד: הרי אפילו הנכרים אוכלים בשר יונים ואינם אוכלים בשר עורבים, נוקשה הוא ותפל, אינו ראוי למאכל, אילו היו אוסרים אכילת יונה ומתירים בשר עורב, היה להם מקום להתמרמר!
והתשובה היא, שלא ביונה הם בוחלים ולא בעורב הם חפצים, שינויים הם רוצים, ותו לא!
על כך מתמרמרים הם: שדבקים אנו בתורה מסיני, בלא שינויים!
נכנסתי פעם אל ה"חזון איש" זצ"ל. היה זה בשנת תש"י, בזמן העלייה הגדולה מתימן, ומצאתיו מעין בריכוז רב בספר תורה עתיק, ישן נושן, שהיה פתוח לפניו על השולחן. לא הבחין בבואי, כל כולו שקוע בעיונו.
כעבור שעה ארוכה נשא ראשו, ושמחה כה רבה השתקפה בפניו, אור זרח בעיניו.
ארזתי עז ושאלתי: "רבי לשמחה מה זו עושה?!"
אמר לי: "מסורת ביד יהודי תימן, שכאשר הזהירו הנביאים מפני חורבן הבית והתריעו על הגלות הממשמשת ובאה, קמו אבותיהם וגלו לתימן בטרם תבוא הרעה. מזה אלפיים וחמש מאות שנה מתקיימת קהילתם, והביאו עמם ספר תורה ישן נושן, מעת התיישבותם, ספר תורה בן אלפיים וחמש מאות שנה!
בקשתי לראותו והביאוהו, וראה, אות באות, בלא שינוי, אשרי העם שככה לו, שרשרת אחת הנטווית והולכת ממעמד הר סיני, אילו היה לי כח הייתי קם ורוקד עם ספר התורה!"
ונזכרתי בדברי הגמרא (סנהדרין צט, ע"ב), מיהו אפיקורוס, האומר מה הועילו לנו חכמים בתלמודם, מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו בן יונה.
והלא זו גאותנו ועל כך אשרינו, שזו התורה לא תהא מוחלפת ממעמד הר סיני ועד סוף כל הדורות, העורב אסור ובן היונה מותר!"
"החפץ חיים" זצ"ל היה אומר: "כמה יש להתרגש כשזוכרים, שמשה רבינו הניח אותן תפילין שאנו מניחים, ושמר אותה שבת שאנו שומרים, ומאז ועד היום יוקדת השלהבת ומועבר הלפיד, בטהרתו, מדור לדור!"
(מתוך "והגדת", פסח)